בחזרה לימי מארק ג'קסון: יוסטון הוציאה את גולדן סטייט מהתבנית של סטיב קר

ההפסד של הרוקטס לווריירס במשחק הראשון של הסדרה הרגיש כמו נעיצה של סיכה בבלון הדרמה של ה-NBA. הווריירס ניצחו בצורה משכנעת ונראה היה שלרוקטס אין תשובה לקווין דוראנט בהגנה ולהגנת החילופים בהתקפה. מעבר לכך, מייק ד'אנטוני הודיע קבל עם וטוויטר שהוא לא מתכוון לשנות את סגנון המשחק שלו לקראת משחק 2. "זה מה שעשינו במשך 82 משחקים. אנחנו מי שאנחנו", אמר, ולפתע אוהדי יוסטון הרגישו כמו שאוהדי פיניקס הרגישו כל השנים האלו.

אלא שיכול להיות שזו הייתה טקטיקה מחוכמת של ד'אנטוני. הרוקטס אמנם לא שינו את התפיסה ההגנתית שלהם לגבי דוראנט (נגיע לזה תיכף), אבל בהתקפה היה אפשר להרגיש בשינוי משמעותי שהוביל לניצחון המשכנע לא פחות שלהם הלילה. אחרי שבמשחק הראשון ג'יימס הארדן כדרר את עצמו לדעת, היישר אל תוך ההגנה של הווריירס (הוא כדרר 550 פעמים במשחק הראשון. דוראנט, קרי ותומפסון ביחד כדררו 549 פעמים באותו משחק), הפעם הרוקטס הגיעו מוכנים. הם לא חיפשו לעשות בידודים בכל מחיר מול כל חילוף של הווריירס בהגנה, אלא הם ניסו למצוא את החורים הקטנים בהגנה ואז לתקוף. בדרך כלל סטף קרי היה החור הזה, אבל לא רק. גם כאשר קוון לוני או דייויד ווסט היו על הפרקט הרוקטס ניסו לתקוף אותם, וברגע שהגיעה העזרה המתוזמנת של דריימונד גרין, לפתע הרוקטס הפכו להיות הווריירס, עם הנעת כדור מושלמת מסביב לקשת השלוש עד שמגיעים לזריקה נוחה. זה נגמר לא פעם בשלשה מהפינה של פי ג'יי טאקר הנהדר (5 מ-6 משלוש הלילה) או בדאנק מול צבע ריק.

גולדן סטייט, מצידה, לא עזרה לעצמה יותר מדי עם משחק מפוזר כמו שקורה לה לא פעם כשהיא מרגישה בנוח מדי. היו לה 7 איבודים כבר ברבע הראשון (אחרי שהיה לה רק 9 במשחק הראשון) וזה אפשר לרוקטס לרוץ למתפרצות ולהשיג נקודות קלות, משהו שלא קרה במשחק הראשון (12 נקודות במתפרצות הלילה לעומת 3 בלבד במשחק 1). זה, ביחד עם המשחק השיתופי יותר של הרוקטס הלילה, גרם לשחקני המשנה של הרוקטס להיכנס לקצב. וככה באמת קשה לנצח את הרוקטס.

עוד בנושא

יוסטון הביסה 105:127 את גולדן סטייט וקבעה 1:1 בגמר המערב
מייק ד'אנטוני אחרי ההצגה: "יכולים לנצח כל קבוצה בכל מקום"
קר מנתח את התבוסה: "הם היו יותר טובים מכל הרכב שהעמדנו"

יש כמה נתונים מעניינים שנכון לכתיבת שורות אלו עדיין לא פורסמו באתר הסטטיסטיקות המתקדמות של ה-NBA כמו כמות המסירות של הרוקטס הלילה, או הזמן הממוצע לפוזשן בהתקפה, אבל גם בעין בלתי מזוינת היה אפשר לראות שהנתונים הללו היו הרבה יותר חיוביים עבור הרוקטס הלילה מאשר במשחק הראשון. נתונים מעניינים לא פחות קשורים להגנה של הרוקטס.

הנתון הזה קשור לכמות האסיסטים של קווין דוראנט עד כה בסדרה. אחרי שבעונה הרגילה הוא הרגיל אותנו ל-5.4 אסיסטים לערב ובשני הסיבובים הראשונים ל-5, דוראנט עומד על אסיסט בודד בשני המשחקים הראשונים. זה נובע משום שהרוקטס לא מביאים עליו עזרה כאשר הווריירס נותנים לו את הכדור ואם במשחק הראשון זה נראה כמו טיפשות משום שדוראנט יכול לקלוע מול כל שחקן בכל זמן בכל מרחב בכל גלקסיה, הלילה כבר אפשר היה לראות את החסרונות שבכך משום שכאשר דוראנט הופך להיות חור שחור בהתקפה, גם אם הוא חור שחור שממש טוב בכדורסל, זה מוציא את הווריירס מהאיזון ההתקפי שלהם.

כל האתוס של גולדן סטייט תחת סטיב קר הוא סגנון התקפה קולקטיבי שמשתף את כל השחקנים במשחק. בכתבה של באקסטר הולמס מ-ESPN על המהפכה שסטיב קר עשה בווריירס בשנים האחרונות סופר על התהליך שקר העביר את הקבוצה אחרי שנטל את שרביט האימון ממארק ג'קסון. בוב מאיירס מספר שם כי קר אמר לו שהמעבר מהתקפה שמבוססת על בידודים להתקפה שמבוססת על מסירות יהיה דרמטי, אבל הכרחי. "אם אתה זוכה לגעת בכדור ולהיות חלק מהפעולה - בין אם אתה זה שמוסר, זה שחוסם או זה שקולע - ככל שיש יותר שחקנים שמעורבים בהתקפה, ההתקפה הופכת להיות חזקה יותר".

במחצית הראשונה הלילה תהיתי למה דוראנט לא מקבל מספיק את הכדור משום שבכל פעם הוא יצר מזה משהו חיובי. ברבע השלישי, כאשר דוראנט השתלט לגמרי על ההתקפה, זה כבר היה ברור שזה פשוט לא תואם את הפילוסופיה של הווריירס תחת קר. הדומיננטיות של דוראנט באה על חשבון השחקנים האחרים וזה כנראה לא מקרי שזה היה כנראה המשחק הכי גרוע של סטף קרי בשנים האחרונות. קליי תומפסון נראה לא מחובר וחוץ מהם אף שחקן לא זרק יותר מ-6 פעמים לסל. זו לא הייתה הקבוצה שאנחנו רגילים לראות ולמרות שיש לה עדיין מספיק כישרון ואינטלגנציית משחק כדי לנצח גם לא בסגנון הרגיל שלהם (זו הגדולה של הקבוצה הזו), המטרה של הרוקטס היא להוציא את הווריירס מאזור הנוחות שלהם. הלילה זה הצליח להם.

העייפות של ג'יימס הארדן. טום הברסטרו מבליצ'ר ריפורט כתב על זה השבוע וכולנו ראינו את זה קורה בעונה שעברה מול הספרס. הארדן הולך ונחלש ככל שהמשחק מתקדם וככל שהסדרה מתארכת. חלק מהרעיון מאחורי הטרייד על כריס פול היה להוריד את העומס מהזקן כדי שיוכל לתפקד במקסימום תפוקה ברגעים שבהם יש מקסימום לחץ. זה כנראה גם פקטור מאחורי הרענון של הסגנון ההתקפי של הרוקטס הלילה, שלא כלל רק בידודים מתישים של הארדן בתפריט.

הלילה הרוקטס ניצחו לא מעט בזכות שחקני המשנה שלהם והם גם קיבלו את המשחק שהם היו זקוקים לו מאריק גורדון (השלשה שלו על הפרצוף של דריימונד גרין במחצית השנייה הייתה די מדהימה). לא בטוח שזה יקרה בהמשך הסדרה והארדן, בטח אם כריס פול לא כשיר ב-100 אחוז, יהיה חייב להיות מיוחד כדי שהרוקטס יהיו הקבוצה הראשונה בעידן קווין דוראנט שמנצחת את הווריירס יותר מפעם אחת בסדרה.

הווריירס לא צריכים להמציא את הגלגל מחדש. הם צריכים לצמצם את כמות האיבודים ובהנחה שפי ג'יי טאקר, טרבור אריזה ואריק גורדון לא יקלעו כל משחק 68 נקודות ושסטף קרי לא יכול להיות גרוע יותר ממה שהוא היה הלילה, הווריירס עדיין צריכים להיות פייבוריטים ברורים בסדרה הזו. עם זאת, קר חייב למצוא הרכבים שעובדים חוץ מהרכב המוות שלו. הלילה הרוקטס הראו שהרכב המוות שלהם (עם גורדון במקום קאפלה בחמישייה ועם טאקר כסנטר) לא פחות רצחני ובינתיים, נראה שכל דקה שגולדן סטייט משחקת בלי החמישייה הפותחת שלו היא דקה שסטיב קר מייחל שתעבור מהר. יכול להיות שבאורקל ארינה השון ליבינגסטונים והניק יאנגים של העולם ייראו טוב יותר, אבל אם לא, הרוטציה של הווריירס צריכה להתקצר אפילו עוד יותר.

מנגד, הרוקטס צריכים לנצל את ימי המנוחה כדי לטפל באכילס הפגוע של כריס פול ולהמשיך באותה טקטיקה בהגנה. לטעמי, בהתקפה, למרות המשחק המושלם היום, יש להם עוד פוטנציאל לא ממומש עם קלינט קאפלה, שיכול לנצל את החילופים שעושים עליו במשחק העומד (לאו דווקא בפוסט-אפ). יש עכשיו לד'אנטוני וקר ארבעה ימים תמימים כדי להתכונן. כבר אי אפשר לחכות.