כולנו מכירים את השיר "אימפריות נופלות לאט", ואת הסיפורים ההיסטוריים על מעצמות שדעכו באופן הדרגתי לאורך עשרות ומאות שנים. כל זה טוב ויפה, אבל השבוע ייתכן שחזינו באימפריית כדורסל חווה מוות מהיר. קליבלנד של לברון ג'יימס שלטה ללא עוררין במזרח בשלוש השנים האחרונות. כל התחנות שהיא עברה בדרך לגמר הליגה, היו בגדר הסחת דעת זמנית בלבד. אינדיאנה, טורונטו, אטלנטה, כולן נאלצו לקבל את הדין ולזוז הצידה.
עד שהגיעה בוסטון של בראד סטיבנס. הקבוצה הצעירה והמפתיעה הזו נראית קרובה מתמיד לשים קץ לשלטון של לברון במזרח. נכון, מוקדם להספיד את לברון, וכולנו זוכרים שהוא כבר הצליח לחזור מפגור 2:0 בסדרת גמר, אז אי אפשר באמת לפסול את האפשרות שהוא יעשה את זה בגמר אזורי מול קבוצה שלרוב שחקניה אין באמת ניסיון פלייאוף. זו אפשרות קיימת - אבל קלושה. יכול מאד להיות שככה נראה הסוף של האימפריה.
אם לברון אכן יפסיד בסדרה לבוסטון, זו תהיה סגירת מעגל סמלית במיוחד. הפעם האחרונה שבה קבוצה במזרח הצליחה לעצור אותו הייתה ב-2010, כאשר בוסטון הגדולה של פירס, גארנט וריי אלן הדהימה את הליגה בחצי גמר המזרח, בדרך לגמר הבלתי-נשכח מול הלייקרס של קובי. בעקבות אותו הפסד, כזכור, לברון הודיע על עזיבת קליבלנד, ויצא להרפתקה שלו במיאמי. מאז אותו הפסד צורב, לברון הגיע לגמר כאלוף המזרח שבע עונות ברצף, במיאמי ואחר כך שוב בקליבלנד. זה יהיה מרתק אם בוסטון, שבפעם שעברה הדיחה אותו כקבוצה של ותיקים עם רוח לחימה, תגבר עליו הפעם בתור קבוצה של צעירים עם אש בעיניים.
בתור אוהד של בוסטון, אני מאושר בימים האחרונים. אודה ואתוודה שהיו לי חששות רציניים לקראת הסדרה מול פילדלפיה בחצי הגמר, והתברר שטעיתי. האמנתי שזו תהיה סדרה ארוכה וקשה, שבסופה רוב הסיכויים שנראה את פילי מעפילה לגמר. הסלטיקס נראו לי עדיין צעירים מדי, קצת רכים מדי, ונטולי כוכב שייקח עליו את המשחק ברגעים המכריעים, הודות לפציעה של קיירי אירווינג. בפועל, הסלטיקס פירקו את הסיקסרס במופע של כדורסל קבוצתי, חכם ויעיל.
עוד בנושא
קליבלנד בונה על חוסר הניסיון של בוסטון? סמארט: "צריך לתת להם מהלומה"
הנוקאאוט שאחרי הנוקאאוט: בוסטון מצליחה לייאש אפילו את לברון ג'יימס
בחזרה לימי מארק ג'קסון: יוסטון הוציאה את גולדן סטייט מהתבנית של סטיב קר
דווקא ההובלה שלהם על קליבלנד בתום שני המשחקים הראשונים בסדרה, פחות מפתיעה אותי. קודם כל, כי החבורה הצעירה הזו כבר הוכיחה את עצמה, אז הגיע הזמן להפסיק להתייחס אליהם בספקנות. דבר שני, כי הקשיים של לברון וקליבלנד בלטו מאוד בסדרה מול אינדיאנה בסיבוב הראשון, והסוויפ הקליל על טורונטו לא העלים אותם, אלא רק הדחיק אותם מהזיכרון באופן זמני. את הבעיה תיארתי כבר בטורים קודמים, והאמת שלא צריך להיות מומחה גדול כדי לפענח אותה: לברון נמצא שם לבד. למעט שני משחקים בסדרה מול טורונטו, כל הפלייאוף של קליבלנד בנוי עליו באופן אישי. ומה לעשות שאפילו כשמדובר בשחקן הטוב בעולם, שמסוגל לנפק טריפל-דאבל אחרי טריפל-דאבל, לא תמיד זה מספיק.
הכדורסל של בוסטון בשני המשחקים הראשונים של הסדרה הוא אנטי-תזה מוחלטת לכדורסל של קליבלנד. יש כרגע איזה ניסיון למצב את אל הורפורד בתור ה"כוכב" של הקבוצה הזו, אבל בלי להמעיט בתרומה האדירה שלו לבוסטון, זו לא הקבוצה "של הורפורד". הוא אמנם המנוסה והדומיננטי שבין שחקני הקבוצה, אבל הוא חתיכה אחת בפאזל שבנה בראד סטיבנס. המנהיגות שלו היא שקטה ומתבטאת בעבודת הגנה סיזיפית ובכך שהוא מספק את הסחורה במאני-טיים כשצריך יד יציבה על ההגה - בלי לאמץ מניירות של כוכב ובלי לקחת את הכדור מהשחקנים המוכשרים והצעירים שמקיפים אותו.
ההופעה של בוסטון בפלייאוף עד כה מדגישה עד כמה מגוחכת הייתה ההחלטה של מאמני ה-NBA לבחור בדווין קייסי למאמן העונה. טורונטו שלו אמנם נראתה טוב לאורך העונה הסדירה, אבל לא הרבה יותר מבוסטון של סטיבנס, ששיחקה מהרגע הראשון של העונה בלי אחד משני הכוכבים המיועדים שלה (הייוורד), ואיבדה בהמשך גם את מי שנחשב בתחילת העונה לנכס הכי משמעותי שלה, קיירי אירווינג. ההתמודדות של סטיבנס עם הפציעות הללו לאורך השנה, והצמיחה המרשימה של השחקנים הצעירים בסגל שלו (בעיקר השלישייה הרזה והעוצמתית רוז'יר-בראון-טייטום), הצדיקו בפני עצמן את קבלת התואר, עוד לפני שבכלל התחיל הפלייאוף. אבל כל מה שקורה בבוסטון בשלושת השבועות האחרונים, זו כבר תצוגת אימון בליגה אחרת. אני מאמין ומקווה שהפרס עצמו יוענק לסטיבנס, שמתחריו המאמנים האחרים כנראה פשוט מקנאים בו על ההצלחה המטאורית שלו.
ההצלחה של סטיבנס להוציא מים מן הסלע - כלומר, למצוא כל פעם רוטציה חדשה שתתגבר על פציעה או על ערב חלש של אחד השחקנים - בלטה במיוחד בסדרה מול פילדלפיה, כשבנוסף לפציעות ה"רגילות" של אירווינג והייוורד, הצטרפה גם היעדרות קצרה של ג'יילן בראון. מאמן אחר, עם פחות ביטחון עצמי, היה לוחץ על בראון לשחק במצב הגבולי שהוא היה נתון בו - הרי עכשיו זה הפלייאוף, המאני-טיים, והפציעה לא נראתה חמורה. סטיבנס נתן לבראון לנוח, וקיבל דקות יפות ממרכוס סמארט שבעצמו חזר מפציעה, ומשיין לארקין, שחלק מהאוהדים כבר שכחו שהוא בכלל קיים.
כל זה גורם לחלק מאוהדי הסלטיקס להתחיל להרהר במחשבה שעד לפני כמה חודשים הייתה נתפסת ככפירה של ממש: האם אנחנו באמת חייבים את קיירי אירווינג בסגל? האם לא עדיף לעשות עליו טרייד כל עוד המניה שלו עדיין חזקה בשוק, ולקבל תמורתו מספר שחקנים שיוכלו לחזק את בוסטון באזורים שבהם היא בכל זאת חלשה יותר, כמו למשל סנטר איכותי שיוכל להקל את העומס על הורפורד? אני לא בהכרח כותב את הדברים כדי להביע תמיכה ברעיון הזה - יכול להיות שבעוד שבועיים מהיום, שיחת היום בבוסטון תהיה הפוכה לגמרי, ותתמקד בשאלה "האם היינו מגיעים רחוק יותר אם קיירי לא היה פצוע?". אבל זה דיון מעניין שהולך להמשיך להתפתח.
בינתיים בקליבלנד, אנחנו עדים להתנהלות שערורייתית של הנהלת הקבוצה, החל מהטרייד הכושל אירווינג-אייזאה תומאס, ועד לסאגה המביכה שמוכרת לנו בשם "טיירון לו". אפשר להאשים בחלק מהקשיים הללו את לברון והאגו שלו, אבל רק בחלק. האחריות נעצרת במשרד ההנהלה. עצוב בשביל האוהדים הנאמנים בעיר הזו, שרק לפני שנתיים חגגו אליפות ראשונה זה עשרות שנים. כרגע נראה שאלא אם הצוות המסייע של לברון יפיק נס בשבוע הקרוב, יעברו עוד הרבה שנים עד שבקליבלנד יחגגו אליפות עוד פעם.
לגבי המערב, שם התמונה הרבה פחות ברורה. הווריירס השיגו את המטרה שלהם וגנבו ניצחון חוץ במשחק הראשון. מצד שני, יוסטון השיגה את המטרה שלה במשחק השני, והוכיחה שהיא מסוגלת לשתק את גולדן סטייט באמצעות הגנה אפקטיבית והנעת כדור מהירה. במשחק הראשון הייתה תחושה שהארדן מחזיק בכדור בלי סוף, מכדרר ומכדרר ובינתיים שאר הקבוצה עומדת ומסתכלת. אחד הנתונים שנתקלתי בהם הוא ששחקני גולדן סטייט מסרו זה לזה 60 פעם יותר משחקני יוסטון במהלך המשחק, ואילו שחקני יוסטון - בראש ובראשונה הארדן - כידררו את הכדור 300 פעם יותר מיריביהם.
במשחק השני, לא היה לזה כל זכר. במקום לכדרר עד רגע לפני תום שעון ההתקפה, ראינו את יוסטון מניעה כדור ומנצלת כל הזדמנות לשחרור זריקה מהירה. כריס פול היה דומיננטי על המגרש לא פחות מהארדן, וריכז יותר התקפות בהשוואה למשחק הראשון. התוצאה לא הייתה סתם ניצחון, אלא כזה ששולח מסר: יש לנו שיטה איך לשחק מולכם, והיא עובדת. כאשר פול קובע את הקצב ההתקפי, והצוות המסייע - טאקר, אריזה וגורדון - פוגע משלוש, יוסטון היא מפלצת. כאשר הארדן שומר את הכדור לעצמו כמו ילד שמחזיק דובי, יוסטון פגיעה ולא מאוזנת.
סטף קרי היווה לאורך המשחק השני חור בהגנה. זו נראית כמו בעיה טקטית שיכולה להיפתר בזכות שילוב של יום מנוחה נוסף לקראת המשחק השלישי, והתאמות שסטיב קר יצטרך לבצע. בנוסף, הווריירס צריכים לקוות למשחק יציב יותר של קליי תומפסון, ותפוקה גבוהה יותר מהספסל המצוין שלהם. למרות ההופעה המרשימה של יוסטון שלשום, אני עדיין מסתובב עם תחושה שהסדרה הזו בכיס של גולדן סטייט, ושמי שתנצח בהתמודדות הזו, תוכתר שבוע לפני הזמן גם בתור האלופה.
מילה אחרונה לסיום על הבלגן שמקיף אותנו: דווקא בזמנים מתוחים כאלה, העצה שלי לכל משוגעי ה-NBA להמשיך ליהנות מהמשחקים, להתמיד עם השעון המעורר בשלוש בבוקר, ולא לתת למשוגעים האחרים להרוס לנו את התקופה הכי כיפית של השנה. אני מקווה שנזכה בגמרים האזוריים האלה, בניגוד לחצאי הגמר, לסדרות ארוכות ומותחות, אולי אפילו לאיזה משחק 7 באחת מהן. הרווחנו את זה ביושר.
