שני משחקים לתוך הסיבוב השני של הפלייאוף, התחושה כרגע היא שסדרת הגמר שנקבל בסוף החודש, היא סדרת הגמר שכולנו חשבנו מראש שתגיע: שחזור נוסף של קליבלנד נגד גולדן סטייט. לברון משייט בנינוחות מול טורונטו החלשה והמביכה; סטף קרי חזר לעניינים בכושר מצוין ועזר לגולדן סטייט לנער מעליה את ניו אורלינס; ואילו יוסטון, שרבים קיוו שתצליח להציב אתגר אמיתי לגולדן סטייט, צריכה קודם כל להוכיח שהיא מסוגלת לעבור את יוטה.
כמובן ששום דבר עוד לא סגור, והנבואה ניתנה לשוטים. בטור הקודם שלי כתבתי על התחזית של צ'ארלס בארקלי, שאמר בתחילת העונה שהגמר יהיה קליבלנד נגד גולדן סטייט. ייתכן שהתחזית שלו תתברר כמדויקת, הבעיה שאף אחד לא יזכור לו את זה, כי רק בתחילת השבוע, הוא הצהיר בשידור ב-TNT שטורונטו תדיח את קליבלנד בחצי הגמר. התחזית המעודכנת הזו של "סר צ'ארלס" נראית עכשיו כמו בדיחה גרועה - יש שיאמרו, גרועה כמעט כמו ההגנה של טורונטו במשחק מספר 2. אז כדאי להיזהר בתחזיות, ואם כבר נותנים אחת, לפחות לדבוק בה לאורך כל הדרך.
עוד בנושא
קליבלנד הביסה את טורונטו, בוסטון כתשה את פילדלפיה
דיווח בארה"ב: דיוויד בלאט ברשימת המועמדים לאימון מילווקי
ברט בראון הוא סמל התהליך המפרך של פילדלפיה
כל מלך צריך גם חיילים
נפתח בהתנצלות בפני קוראי הטור הנאמנים. צר לי שאתם נאלצים לקרוא שוב משהו שכבר כתבתי בשבוע שעבר. אבל זו נקודה שאי אפשר לא להתעכב עליה: אנחנו צופים בהיסטוריית כדורסל יוצאת דופן, וכולנו נספר לנכדים שלנו בעתיד שזכינו לצפות בלברון ג'יימס משחק כדורסל ב-2018. זכינו לשבת שם עם כוס קפה ועיניים טרוטות כשהוא ניצח לבד את הסדרה מול אינדיאנה, והיינו אפילו ברי מזל מספיק כדי לראות אותו מחזיר לחיים את קליבלנד ושולף את הקבוצה מהקבר העמוק שהיא נכנסה אליו במשחק מספר 1 מול טורונטו. תצוגת הענק שלו לפנות בוקר - 43 נקודות, 14 אסיסטים, 8 ריבאונדים - תיכנס גם היא לספרי ההיסטוריה, בפרק ההולך ומתארך שיוקדש להופעות נדירות של השחקן הכל כך מיוחד הזה.
ההופעה של קליבלנד בשני המשחקים הראשונים מול טורונטו גורמת לי לחוש אופטימיות לגבי הקבוצה הזו. מצד אחד, אני עדיין סבור שהצוות המסייע סביב לברון השנה הוא החלש ביותר שהקיף אותו בעשור האחרון, אולי אפילו אי פעם. המצב הזה בלט במיוחד בסדרה הקשה מול אינדיאנה, כאשר לפרקים זה נראה כמו כדורסל של חמש-על-אחד, לברון נגד חמישיית הפייסרס. הטקטיקה ההתקפית של קליבלנד הסתכמה לאורך חלקים ארוכים מהסדרה ב"תנו את הכדור ללברון וזוזו הצידה". ובגלל שלברון הוא לברון, זה אפילו עבד.
בסדרה מול טורונטו, לעומת זאת, לברון נותר דומיננטי כתמיד, אבל קליבלנד משתמשת בעוד כמה כלים התקפיים מלבדו. קווין לאב נתן סוף סוף תצוגת פלייאוף אמיתית לפנות בוקר, עם 31 נקודות ועבודה יפה בהגנה. במשחק הקודם, לאב אמנם לא הבריק, אבל קייל קורבר תרם 19 נקודות כולל כמה זריקות חשובות במיוחד במהלך ריצת המומנטום של קליבלנד; ג'יי אר סמית' הזכיר למה עם כל הכבוד לדאחקות ולבדיחות שכולם אוהבים להריץ על חשבונו ברשתות החברתיות, ברגע האמת הוא אחד השחקנים שכל אחד היה רוצה לראות בקבוצה שלו; ואפילו טריסטן תומפסון נתן דקות יפות בשני צדי המגרש.
כל זה כנראה יספיק כדי לחסל במהרה את טורונטו, קבוצה חביבה אבל לא מספיק קשוחה, שמהווה תזכורת נוספת לפער האדיר בין העונה הסדירה לבין הפלייאוף. השאלה האמיתית היא האם הצוות המסייע הזה מסוגל להתחיל לתת תצוגות כאלה על בסיס קבוע, כולל בשתי הסדרות הבאות שיצפו לקליבלנד בהמשך הדרך.
תוך כדי צפייה בסדרה המרתקת של קליבלנד נגד אינדיאנה, נזכרתי בהנחיה המיתולוגית של דוק ריברס לשחקני הסלטיקס בסדרות הקשות נגד לברון בעשור שעבר: "אל תדאגו לגבי לברון, פשוט תסגרו את כל שאר השחקנים". המשמעות של דברי ריברס הייתה: תנו ללברון לקלוע 30 או אפילו 40 נקודות. רק תדאגו שלא יהיה לו למי למסור. לבד הוא לא יכול לנצח אותנו.
זה היה לברון צעיר יותר ופחות מנוסה, אבל השורה התחתונה הייתה נכונה אז והיא נכונה גם היום. לברון יכול לנצח לבד חלק מהזמן, אבל לא כל הזמן. ועד כמה שהוא גדול וענק, באליפות לבד הוא עוד לא זכה, וכנראה גם לא יזכה. אליפויות ב-NBA לוקחים בתור קבוצה. לכן, קליבלנד חייבת למצוא דרך לתת לו תמיכה אמיתית אם היא רוצה להמשיך לנצח בפלייאוף הזה.
מסע בין כוכבים - אל העתיד
הסדרה שאני הכי נהנה ממנה עד כה היא מפגש הצעירים בין בוסטון לפילדלפיה. שתי קבוצות מפוצצות בכישרון ובאנרגיה, שמשחקות "איסט קוסט באסקטבול" כמו שצריך, עם מכות, דחיפות, טראש טוק ופיצוצים בהגנה. השבוע הסתכלתי קצת על קטעי ארכיון מהסדרות המיתולוגיות של בוסטון נגד פילי בשנות השמונים, כשלארי בירד וד"ר ג'יי היו תוקעים מרפקים בצלעות אחד לשני בהתמקמות לריבאונד, ומדי פעם גם נותנים אגרוף לפרצוף כשהיה צורך בכך. זו הייתה תזכורת לאיך פעם היינו מגדירים "פלייאוף אמיתי".
אבל כמה שכיף להתרפק על העבר, כיף עוד יותר להסתכל על שתי הקבוצות הצעירות הללו ולדעת שזה העתיד. מבין השתיים, בוסטון בכל זאת נראית בשלה ושלמה יותר, הרבה בזכות הניסיון והמנהיגות השקטה של אל הורפורד. ההערכה שלי בתחילת הסדרה הייתה דווקא שפילדלפיה תתברר בתור המגובשת והחזקה מבין השתיים, אבל לפחות בשני המשחקים הראשונים, החבורה של ג'ואל אמביד ובן סימונס עשתה יותר מדי טעויות של מתחילים.
במשחק היום בבוקר, הם הובילו ב-22 נקודות באמצע הרבע השני. כל מה שהם היו צריכים לעשות באותו שלב, זה להתחיל לשחק לאט. להאט את הקצב, לנצל את שעון ה-24 עד תום, להכניס הרבה כדורים לצבע, להוציא עבירות משחקני בוסטון, והכי חשוב, להתיש ולהרדים את הקהל הפנאטי של הסלטיקס, ה"שחקן השישי" עד כה בסדרה.
במקום לעשות את כל זה, הסיקסרס המשיכו לשחק את משחק הריצה הרגיל שלהם, עם הרבה יותר מדי זריקות לשלוש. כל עוד השלשות נכנסו, הם הובילו בענק. אבל ברגע שכמה זריקות קפצו פעם אחת יותר מדי על הטבעת, הסלטיקס הענישו אותם בעוצמה בהתקפות מתפרצות, וצמצמו את הפער לחמש נקודות בלבד במחצית. משם, זה כבר היה קל מדי: הקהל הריח דם, הרעש בגארדן היה מחריש אוזניים, והצעירים של פילי איבדו את המומנטום.
לקבוצה מנוסה יותר זה לא היה קורה. אבל בפילדלפיה, לטוב ולרע, משחקים כרגע אסופה של שחקנים צעירים שלא צברו ניסיון אמיתי בפלייאוף - וככה זה נראה. המאזן ההיסטורי של בוסטון בסדרות שבהן היא הובילה 0:2, הוא 36 ניצחונות ואפס הפסדים. אנחנו חיים בתקופה שבה ההיסטוריה נכתבת מחדש כל יום, אבל בתור אוהד סלטיקס, אני מקווה מאוד שבמקרה הנוכחי, הסטטיסטיקה לא טועה.
במערב אין כל חדש
הרבה תקוות נתלו בניו אורלינס אחרי הניצחון המזהיר שלה מול פורטלנד. בין העוצמה של אנתוני דייויס לבין חוכמת המשחק וניסיון הפלייאוף של רייג'ון רונדו, רצינו להאמין שהנה נמצאה הקבוצה שתאתגר את גולדן סטייט בדרכה לגמר, ומי יודע, אולי אפילו תצליח להפתיע. בינתיים, נראה שהציפיות הללו רחוקות מאד מהמציאות. ניו אורלינס משחקת כדורסל שמח עם הרבה ריצות, אבל יש לה חולשה לא פתורה בהגנה. הצוות המסייע בראשות ג'רו הולידיי מעורר הרבה סימפטיה, אבל עם סימפטיה לא מנצחים סדרות פלייאוף.
בינתיים נראה שהניצחון של הפליקנס על פורטלנד, מעיד יותר על הבלייזרס מאשר על הפליקנס. אני נזהר פה במילותיי כי במשפחה של אשתי יש אגף שלם מפורטלנד, שכולל כמה חולי NBA רציניים ביותר, אבל האמת צריכה להיאמר: הקבוצה הזו משחקת כדורסל מיושן, שמתבסס על שני גארדים ומעט מאד מעבר לכך. ההנהלה שם צריכה להחליט אם היא מוכנה לתת את המאמץ הנוסף שנדרש כדי להפוך לקונטנדרית, או לחלוטין, לפרק את החבילה ולבנות משהו חדש ואמיתי. הבלייזרס משחקים בעיר שיש בה כל כך הרבה אוהדים שרופים, ובאמת שמגיע להם יותר טוב.
קצת דרומה משם, באוקלנד, החבר'ה של סטיב קר ממשיכים פשוט לדרוס כל מה שנקרה בדרכם. גולדן סטייט של העונה הסדירה וגולדן סטייט של הפלייאוף זו באמת לא אותה קבוצה. בהגנה הם מפגינים משמעת ברזל וסותמים כל חור שמתגלה לאורך המשחק, בשקט וביעילות. בהתקפה, השילוב המנצח של שמחה ויצירתיות, עם הנעת כדור חכמה ומחושבת, ממשיך להיות בלתי ניתן לעצירה. זה בעיקר כיף לראות שהקבוצה שמוסרת הכי הרבה אסיסטים, ומשחקת את הכדורסל הכי יפה ומהנה, היא בסוף היום גם הקבוצה הכי בלתי ניתנת לעצירה.
קווין דוראנט, שהוא בעיניי שחקן המפתח האמיתי של הקבוצה הזו כרגע, יציב ואפקטיבי בשני צדי המגרש. קליי תומפסון מגיע לעבודה ערב-ערב, וממשיך להיות משחרר הכדור המהיר בליגה. סטף קרי חזר כמו ווינר אמיתי למשחק מספר 2, עם שלשה בהתקפה הראשונה שלו על המגרש, שנראתה כמו תמיד אצל סטף קרי, כאילו הוא אפילו לא התאמץ לשחרר אותה מהידיים. היחיד בעיניי שצריך להירגע קצת זה דריימונד גרין, שממשיך להתעסק בריבים מתוקשרים עם בארקלי במקום לנוח בין משחקים. חבל על הזמן והאנרגיה.
הסדרה שממנה תצמח הפתעה?
הסדרה היחידה עד כה שנמצאת בשוויון, היא בעיניי גם הסדרה שיש בה את הסיכוי הגדול ביותר להפתעה. יוטה, קבוצה שאני לדאבוני לא נתתי לה מספיק קרדיט בטור הקודם, עוד עשויה להיזכר בתור הסוס השחור של הפלייאוף הזה. כמה קוראים העירו לי על כך שלא הזכרתי את קווין סניידר בין המאמנים הטובים של העונה, ואני מקבל את הביקורת. הג'אז משחקים כדורסל קבוצתי וחכם. רודי גובר סוגר יפה את הצבע, דונובן מיטשל מתגלה כמנהיג אמיתי שנותן לקבוצה כל מה שהיא צריכה, ואי אפשר כמובן בלי ג'ו אינגלס ה"שמנמן", שעצם אזכור שמו מעורר את השאלה המתבקשת - איפה הוא היום ואיפה מכבי...
בצד של יוסטון, אחרי עונה סדירה מרשימה מאוד, אפשר כבר לראות כמה חריקות שצריכות להדאיג את הרוקטס. הקבוצה תלויה יותר מדי ביכולת אישית של ג'יימס הארדן, שמסוגל אמנם לקלוע 40 נקודות כמעט בכל ערב, אבל בשונה מלברון מול היריבות בחוף המזרחי, לא יכול לנצח לבד אפילו את הקבוצה המדורגת במקום הרביעי בקונפרנס. מספיק שהארדן אפילו קצת לא פוגע (למשל, בהפסד במשחק מספר 2 הוא זרק ב-20% לשלוש), ויוסטון נכנסת לבעיה. גם בהגנה, רואים מאז תחילת הפלייאוף יותר מדי זיופים מצד הרוקטס, בניגוד לגולדן סטייט שדווקא העלו את הרף.
לשלושת האנשים הכי דומיננטיים בקבוצה הזו - הארדן, כריס פול ומייק ד'אנטוני - יש היסטוריה ותדמית של לוזרים, שמשתנקים ברגע האמת. עכשיו, כשהם מגיעים בלי יתרון ביתיות לשני משחקים בהרים הגבוהים של סולט לייק סיטי, הם יצטרכו להילחם לא רק ביריבה שמולם, אלא גם בתדמית הזו שרודפת אותם.
במצב הנוכחי, קשה לי לראות מי, או מה, יעצור את גולדן סטייט מהפלגה נינוחה לעבר עוד תואר. בוסטון בריאה, עם קיירי אירווינג, הייתה יכולה אולי להוות תחרות. קליבלנד מחוזקת, עם עוד שחקן יציב אחד לצד לברון, הייתה יכולה לעקוץ כמו ב-2016. יוסטון ממושמעת וקשוחה יותר, הייתה בשלב הזה כבר מובילה בבורסות ההימורים. אבל אין לנו אף אחת מהקבוצות הללו. נקווה, ולו רק בשביל המתח וההנאה שלנו, שהפתעה כלשהי בכל זאת תפציע בזמן הקרוב.
ובינתיים, מילה אחרונה שלי לכל המשכימים קום: תזכרו ליהנות. אנחנו צופים בכוכבי ענק של הדור הנוכחי, ומצד שני, בשורה של כוכבי עתיד שרק עכשיו מתחילים לצמוח בליגה, ואינשאללה ילוו אותנו עוד שנים ארוכות. לא משנה את מי אתם אוהדים, עצם הצפייה בתצוגה הזו היא פשוט תענוג צרוף.
