אחרי עונה פושרת מבחינת נרטיבים ועניין כללי, קיבלנו פלייאוף שכאילו בא לפצות. אינספור רעיונות וסיפורים פרוסים לפנינו כמו פירות בשוק. רק לבחור. אחת הדמויות הכי מרתקות בפוסט-סיזן 2018 היא ללא ספק ברט בראון. המאמן של פילדלפיה מהווה חוט מקשר בין העבר המטריד לעתיד המזהיר. בין השחקנים שהיו שם מההתחלה, לשחקנים שהצטרפו כדי לעשות את הצעד הבא. בין תחילת הטנקינג הכי שנוי במחלוקת בהיסטוריה של הליגה, לבין השלבים האחרונים, והמואצים, של "התהליך".
כשחקן, לבראון הייתה קריירת תיכונים מרשימה, אשר השיגה לו מלגה במכללת בוסטון. כך הפך בראון לרכז של מאמן צעיר, נמרץ, ואולי לא עד הסוף בסדר בשם ריק פיטינו. הזמנים היו זמנים אחרים, המאמן היה רק דרגה אחת מתחת לאל, והשחקנים של פיטינו עבדו בפרך באימונים שדמו יותר לטירונות קרבית. מרבית הסיפורים שיוצאים משם יכולים להיות עילה לתביעה בכדורסל של היום.
בראון שרד, ואפילו הצטיין תחת משטרו של פיטינו בזכות מוסר עבודה יוצא דופן, הגם שהכישרון הגולמי שלו לא בדיוק הפריד אותו מהיתר. ברזומה שלו תואר השחקן המצטיין על שם לו כהן וגם המקום רביעי בהיסטוריה של המכללה באסיסטים. בעונתו האחרונה, בתפקיד הקפטן, בראון הוביל את הטריירס להופעה הראשונה שלהם בטורניר ה-NCAA ב-24 שנים.
כשסיים את לימודיו בראון הצטרף לצוות האימון של המכללה וגם לקח עבודה במכירות בתאגיד AT&T. ככה זה, יש את הקולג', ויש את החיים האמיתיים. בראון חסך כסף לטיול שיעצב את חייו ב-1987. כששומעים את בראון מדבר, המבטא המשונה, המעורבב של בראון בן ה-57 חושף את המסע הארוך שלו מסביב לעולם. הוא התגלגל לאוסטרליה וחבר למאמן לינדזי גייז - דמות אגדית בכדורסל האוסטרלי - וזה הציע לו עבודה כעוזר מאמן. בראון המתודי מעולם לא דילג על אף שלב בדרך, עם הזמן הוא התקדם והפך למאמן ראשי, ואף זכה בתואר מאמן העונה ב-NBL בשנת 1994.
עוד בנושא:
קווין סניידר: "בכל פעם שג'ו אינגלס צריך להעביר הילוך, הוא עושה זאת"
איגור קוקושקוב מונה למאמן פיניקס, פיזדייל המועמד המוביל לניקס
יוטה ניצחה 108:116 ביוסטון, השוותה ל-1:1 וגנבה את יתרון הביתיות
השושלת שנבנתה בסן אנטוניו הייתה בתחילת דרכה ב-1998, גרג פופוביץ' ואר.סי ביופרד סימנו את בראון מהצד השני של העולם ושכרו שירותיו. בראון עשה קדנציה שניה ב-NBL בשנים 2000-2002 כמאמן ראשי, ואז שב חזרה למערכת של הספרס, הפעם כעוזר מאמן, וקיבע את מעמדו באמצעות היכולת שלו להתחבר לשחקנים ולפתח אותם. גם היום, פופוביץ' מגדיר את בראון בתור אחד החברים הקרובים ביותר שלו.
גם בכדורסל הנבחרות בראון לא קיבל שום דבר בלי שהרוויח אותו בזיעת אפו. הוא החל את דרכו כעוזר מאמן בנבחרות אוסטרליה בין השנים 1995-2003, וקיבל את תפקיד המאמן הראשי בשנת 2009. תחתיו צמח דור הזהב של היבשת, והנבחרת הגיעה להישגים חסרי תקדים.
ב-2013 בראון קיבל את ההזדמנות הראשונה שלו להיות מאמן ראשי, בפילדלפיה המדשדשת שנוהלה על ידי GM אקצנטרי בשם סם הינקי. בראון בחר בפילי על פני תפקיד העוזר הראשון של פופ. אחרי 11 שנים כעוזר, הוא היה מוכן. ספק אם ידע למה הוא נכנס כשהינקי הציע לו את המשרה, אפשר רק לנחש איך זה היה משפיע על ההחלטה שלו.
בזמן שאנחנו מודדים שחקנים בכל צורה אפשרית - מספרים אישיים בבוקס-סקור, מדידות אתלטיות ופיזיות, מספרי אנליטיקס שממיינים את מה שהם עושים על המגרש לתנועה, לתרגילים, וכן הלאה - עם מאמנים זה אחרת. המספר היחיד שמוצמד אליהם הוא כמה משחקים הם ניצחו מתוך כמות המשחקים שהם אימנו. זהו. והמספר הזה הולך איתם לכל מקום כמו צל.
אחד מהתפקידים שבראון קיבל בעידן הינקי, לאו דווקא מרצון, היה להיות הדובר של הסיקסרס המזוויעים מול התקשורת. הינקי שמר את הקלפים קרוב לחזה, בתוך בניין בלי חלונות, בבונקר תת-קרקעי שמיקומו לא ידוע לאף אחד. ככזה, ראיונות לתקשורת לא היו בדיוק משהו שמפנים לו זמן בלו"ז, להפך. בראון, עתיר ניסיון וחייכן תמיד, לקח/קיבל על עצמו את התפקיד של לעמוד מול לחצי התקשורת, ועמד בו בכבוד רב.
בזמן שהינקי היה המוח מאחורי "התהליך", בראון היה הפנים בשלוש עונות שבהן הקבוצה עשתה כל שביכולתה להפסיד כמה שיותר משחקים, ולמורת רוחם של רבים עמדה במטרותיה. מאזנו של בראון אחרי שלוש עונות עמד על 199:47, 19.1 אחוזי הצלחה. עם הגעת משפחת קולאנג'לו להנהלת הקבוצה, גם בראון כבר הרגיש את האדמה מתחממת תחת רגליו, וגורלו של הינקי היווה נורת אזהרה מהבהבת באדום. אלא שאז התווסף מרכיב חדש למשוואה - תקווה.
בעונת 2016/17, עונתו הראשונה של אמביד, הקבוצה ניצחה 28 משחקים, ופתאום שלוש שנים של התפלשות חסרת עכבות במרתפי הליגה נראו כמעט לגיטימיות. הינקי אמנם כבר הועזב באופן מעורר מחלוקת שהלם את כל תקופתו בתפקיד, אבל אמביד נראה כמו MVP פוטנציאלי. על ספסל, עדיין לא במדים, ישב בן סימונס שהחלים מפציעה ולא שיחק, ולארגון היה ביטחון רב בילד שהגיע ממכללת LSU. כשסימונס נבחר ראשון בדראפט 2016, בראון לא היה צריך שום דו"ח סקאוטינג.
דייב, אביו של סימונס שיחק תחת בראון, והמאמן למעשה הכיר את בן כבר ב-1996 - שנת הולדתו. בראון היה בסביבה עוד כשדייב התאהב בג'ולי, אחת מהמעודדות של הקבוצה, אמו של בן. לבראון וסימונס הייתה מערכת יחסים שנים רבות לפני שסימונס סומן בתור כוכב NBA בפוטנציה.
זו הסיבה שבראון הרשה לעצמו לא לחשוש כמו כולם מהחולשה של סימונס כמגן, ועוד לפני שהוא שיחק משחק אחד בליגה טען בראון שיש לו סיכוי להיות אחד מהמגנים המשפיעים ביותר. הוא לא פחד גם לשים את הכדור בידיו של השחקן - המתנשא ל-2.10 מטר שכמו מפוסלים משיש, בלי רמז של קליעה מחוץ לצבע - בעמדת הרכז, ולתת לו לנהל את ההצגה.
הסיטואציה עם אמביד גם היא מורכבת ועמוסה מוקשים בכל פינה. מצד אחד מדובר בכוכב הכי גדול ששיחק בפילי מאז אלן אייברסון, ומצד שני הפציעות שלא מאפשרות לו להישאר על המגרש באופן עקבי. אמביד לא מפחד לנצל את המעמד שלו בקבוצה בשביל לדרוש לשחק, וזה התפקיד של בראון לוודא שהוא מקבל את המנוחה שלו למען הטווח הארוך. או, למשל, לדאוג שישים את המסכה שלו כדי שלא יפצע שוב - אחד מעלילות המשנה הכי מבדרות במשחקי הפלייאוף של הסיקסרס הם הניסיונות הילדותיים של הקמרוני להעיף את המסכה שמציקה לו תמיד, אבל אין לו סיכוי מול בראון שמשגיח עליו כמו נץ.
ואפילו לא הזכרנו את מרקל פולץ, הבחירה הראשונה של הדראפט האחרון שהראה ניצוצות בסוף העונה לפני שהוא יצא מהרוטציה בפלייאוף, בעוד החלטה של בראון שמצריכה אומץ כמו גם יחסי אנוש.
שני הכוכבים העולים מייצגים קבוצה קוסמופוליטית כיאה למאמן שמגיע מהספרס. יש לו הרכב שהוא מעלה כדי לשנות את הקצב של המשחק, לו הוא קורא "הרכב האו"ם". חוץ מסימונס ואמביד, לסיקסרס יש גם שחקנים מאיטליה, טורקיה וצרפת. הכימיה הקבוצתית מסתמכת על הגיוון האתני, ממש כמו שלוחה של הספרס במזרח.
בעזרתו של הינקי ויורשיו, בראון בנה קבוצה בצלמו - תחרותית, אנרגטית, שמחה, וכזו שלא מפחדת מעבודה קשה. כל התארים האלה היו נכונים גם לקבוצות התחתית של השנים הקודמות, ועכשיו כשהכישרון של הסגל הדביק את הקצב, השיטה של הסיקסרס מייצרת כדורסל נהדר. את הכוכבים מקיפים שחקנים ותיקים ומוכחים דוגמת ג'יי ג'יי רדיק, או ארסן איליאסובה ומרקו בלינלי שהגיעו מאטלנטה באמצע העונה, והמכונה המשומנת של בראון דורסת כל מי שמולה.
פילי עושה את הנזק שלה עם הגנה מחויבת ומגוונת להפליא, המסתמכת על גודל ואתלטיות בכל עמדה, לצד ההתקפה שמוסרת הכי הרבה מסירות בליגה, עם קלעים נפיצים שמקיפים את סימונס. את העונה הסדירה פילי סיימה עם רצף 16 ניצחונות - מחציתם ללא אמביד - שהוכיחו את ההתבגרות של הסגל הצעיר.
רבים יצביעו על איכות הקבוצות שהם ניצחו, ואכן רובן כבר היו מחוץ למאבקי הפלייאוף, אך מה שמרשים ברצף הוא לא הניצחונות הספציפיים, אלא המקצוענות, הריכוז, והאכפתיות שדרושים כדי לבוא מוכנים לשחק ערב אחרי ערב בימיה האחרונים העונה השוחקת. פילי השיגה את המקום השלישי על חשבון לברון והקאבס, עם מאזן 30:52 בלתי נתפס. כידוע, הפלייאוף הוא כבר אופרה אחרת, אבל כפי שניתן לראות, המזרח מחכה למנהיג חזק, והעתיד של הסיקסרס כבר כאן.
מיאמי המאומנת לעילא לא הצליחה להצר את צעדיהם, ופילי הייתה הקבוצה הראשונה להבטיח את מקומה בסיבוב הבא עם סוויפ ג'נטלמנים. פילדלפיה השתלטה על כל משחק במחצית השנייה, סימן של בגרות של קבוצה שחוותה כאבי גדילה לאורך כל העונה. הלילה פילי פוגשת את בוסטון למשחק השני בסיבוב השני, בסדרה שמנקזת בתוכה את העבר, ההווה והעתיד של שניים מהארגונים הכי ותיקים ועשירים בהיסטוריה. זו הפעם ה-20 שהם נפגשים בפלייאוף.
ניתן רק להצטער על הפציעות הרבות של בוסטון, שמכריחות את בראד סטיבנס לעשות קסמים עם הרכב המילואים של הקבוצה. זה לא הפריע לבוסטון לקחת את המשחק הראשון עם הופעות מרשימות מאל הורפורד, ג'ייסון טייטום וטרי "מי?" רוז'יר. גם במצב של 1:0 לרעתם קשה להמר נגד הכישרון המתפרץ של פילי. כך או כך, שתי הקבוצות אמורות לקבל הזדמנויות רבות להמשיך את היריבות העתיקה שלהן בשנים הקרובות.
לבראון (283:127, 31 אחוזי הצלחה) חסרות עוד כמה וכמה עונות של 50 ניצחונות ומעלה כדי לעלות למאזן חיובי, אבל אם להסתמך על העונה, נראה שהוא והסיקסרס בדרך לשם. בניגוד הינקי, שהפך לסוג של קדוש מעונה בקרב האוהדים, נדמה שבראון דווקא יהיה שם כדי לקצור את הפרות.
