תפסיקו לרדת על בית"ר ירושלים ותתחילו ללמוד: טור דעה

האווירה בתקשורת סביב ההצלחה של בית"ר העונה נעה בין השתאות למרירות. היא מתפרשת כמשהו חד פעמי, משהו שעובד בהקשר המאוד ספציפי של העונה הזו והשחקנים האלה ועבודה אינטנסיבית של אלילת המזל. מעין הזיה פסיכדלית שאי אפשר להפסיק להסתכל עליה בדיוק כמו שאי אפשר להסביר אותה. אז תרשו לי: לא הזיה ולא נעליים. בואו נתעלם שנייה מרעשי הרקע שנגרמים על ידי ההתנהלות של המועדון ונפרק את הטענות בניתוח ענייני.

היריבות חלשות, הם אומרים.

למי בדיוק הם מתכוונים? בואו נשווה את היריבות בעונה שעברה לאלה של העונה. הפועל באר שבע שומרת על הפסגה בגאון גם השנה וצוברת נקודות בקצב דומה מאוד לזה של שנה שעברה. מכבי תל אביב של שנה שעברה הייתה זו של וידיגאל, כנראה המאמן הכי גרוע בעידן קרויף, שסיימה 13 (!) נקודות מתחת להפועל באר שבע. מכבי חיפה לא הייתה פקטור כמו שהיא לא פקטור בשמונה השנים האחרונות, והפועל תל אביב, נו, אתם זוכרים מה קרה להפועל תל אביב. איך אפשר לשכוח.

עוד בנושא:

אופיר קריאף בראיון: "התכוננתי להיות בלם. ראיתי קלטות של ויטור ורואדה"
יקוב סילבסטר עשוי להיכלל בסגל בית"ר ירושלים למשחק מול באר שבע
אוחנה לשחקנים: "תשכחו מנתניה, צריך לנצח את באר שבע מול הקהל"

הלאה. בעונה הנוכחית קבוצות הביניים חזקות כמו שלא היו כבר שנים, ועל זה מסכימים כל הפרשנים. הפועל חיפה, בני יהודה ומכבי נתניה הן קבוצות מאומנות, חזקות, עם אופי, שמצליחות להביך פעם אחר פעם את המוליכות. בעונה שעברה חלקנו את הפלייאוף העליון עם מכבי פ"ת שהתרסקה, מכבי חיפה שלא היוותה תחרות וסכנין. כן, שקיבלה מבית"ר חמישייה. אז לא רק שקבוצות הצמרת לא פחות טובות - קבוצות הדרג השני משמעותית חזקות יותר. כך שלמרות שהיריבות לא נחלשו - אלא להיפך, התחזקו - בית"ר עושה עונה טובה יותר מהעונה הקודמת.

בסדר, אבל הכל מקרי, הם יגידו.

או, זה ללא ספק הטיעון האהוב עליי. למה? כי יש לו את התשובה הכי קלה, בדמות נתון אחד: בית"ר ירושלים צברה בחמש השנים תחת טביב בכל עונה יותר נקודות מהעונה הקודמת. 42, ואז 50, ואחר כך 58, ו-60, והעונה אנחנו כבר על 66 פלוס 12 בקופה. זהו גרף שהכיוון שלו הוא חד משמעי ויותר חשוב - לאורך זמן. הצלחה של עונה אחת יכולה להיות מקרית; לא הצלחה של חמש שנים. אם הגרף עלה בארבע השנים האחרונות, אתה לא יכול לראות אותו ממשיך לעלות ולומר שזה מקרי. זה פשוט לא מסתדר. זו לא אנומליה, זו מגמה. אנומליה היא מפלטו של הפרשן המקובע שההצלחה של בית"ר לא מתיישבת לו עם האופן שבו קבוצה אמורה להצליח.

ויש כמובן את העניין של טביב. הרבה אנשים לא אוהבים את טביב מסיבות מוצדקות - אבל זה גורם להם לשפוט אותו תמיד לחומרה. הוא תמיד יישפט לשלילה. הייטריות קוראים לזה, וזה פוגם בעבודה המקצועית של הפרשן. אפשר להשוות את זה למה שקורה עם ביבי - האנטי אליו בתקשורת כל כך גדול, שכשהוא עושה דברים חיוביים אין מי שיראה את זה. כך בדיוק גם עם טביב.

ויש גם נתון אובייקטיבי אחד על המגרש שגורם לכך שהכל נראה מקרי, והוא החזקת הכדור של בית"ר. אנחנו רגילים שקבוצות מנצחות מבטאות את הדומיננטיות שלהן על המגרש בהחזקת כדור. תחשבו על הכדורגל של מנצ'סטר סיטי, של ברצלונה. בית"ר לעומת זאת, במכוון - וזה חשוב - מוותרת על החזקת הכדור. היא מחזיקה בכדור בממוצע פחות מ-50% מהזמן. זה נתון מאוד חריג לקבוצה שנמצאת במקום השני בליגה. אפילו מול רעננה ובני יהודה בית"ר החזיקה כדור פחות מהיריבה. קבוצה שלא מחזיקה בכדור תמיד תיראה פחות דומיננטית ואז כשהיא תבקיע אתה לא תבין כל כך איך זה קרה. זה מה שאנחנו רגילים לראות בכל העולם, זה מה שאנחנו מצפים לו. זה תמיד נראה שבית"ר שולטת במשחק פחות ממה שהיא באמת שולטת בו, מעין אשליה אופטית שקשורה לרגליים שמחזיקות בכדור.

והאלמנט הזה הוא הבסיס להבין את צורת המשחק של בית"ר הנוכחית. מוריניו היה זה שביסס את הפילוסופיה שלו על כך שכשהקבוצה היריבה מחזיקה יותר בכדור יש לה גם יותר סיכוי לטעות, ובליגת העל תודה לאל יש מספיק טעויות כדי לכבוש את הצרורות שבית"ר כובשת העונה. האסטרטגיה של אי-החזקה בכדור מביאה איתה דבר נוסף - שטחים רבים בחצי היריבה. זוכרים את שער השיוויון בטרנר לקראת סוף הליגה הסדירה? סאבו מריץ את שכטר, שעושה דריבל על אלחמיד ומעמיד את סילבסטר מול השוער. המון שטח פנוי, דריבל מוצלח, סיום קטלני. 9 שניות בדיוק. גם בשער של ורד מול בני יהודה: קרן של בני יהודה, כחילה נוגח, ורד מרחיק, סילבסטר מצליח להשתלט מול שני שחקנים ומשאיר לורד שרץ לבד מול השוער. המון שטח פנוי, דריבל מוצלח וסיום קטלני. הפעם זה לקח 15 שניות.

ואיך זה נראה במספרים? שלושה מספרי מפתח. הראשון, כאמור, פחות מ50% החזקת כדור. הנתון השני - מספר הדריבלים המוצלחים, בית"ר במקום השני בליגה בפרמטר הזה. ורד, עזרא, שכטר, כולם שחקנים עם דריבל מאוד דומיננטי, מה שהביא את הגולים שהזכרתי למעלה. נתון שלישי - שער על כל שישה איומים למסגרת, היחס הכי טוב בליגה. זה מה שעושה את הקבוצה קטלנית. ושלושת הנתונים האלה מזינים אחד את השני: אי החזקת הכדור מביאה לשטחים פנויים, בהם אפשר לעשות דריבלים יעילים ולהגיע להזדמנויות טובות. דריבלים מביאים לדבר נוסף - עבירות, אותן ידע קלאודמיר לנצל בצורה מצוינת לשערים ובישולים. וכשהמתפרצות והנייחות לא עבדו, שחקנים כמו עזרא והייסטר היכו בבעיטות מחוץ לרחבה.

האם זה הופך את בן זקן למוריניו? לפני שאתם שולחים אותי לאשפוז סופי, אבהיר שבהחלט לא. אבל לזכותו ייאמר שהוא הבין די מהר מה השחקנים שלו מסוגלים לעשות והתאים את הסגנון אליהם. הרבה פעמים חוסר האגו שלו נראה מגוחך, אבל יש בזה גם יתרונות. וצורת המשחק הזו שבית"ר אימצה איפשהו באמצע העונה הפכה לטרנד החם של הפלייאוף העליון.

שימו לב לנתון הבא: עד כה שוחקו 18 משחקים בפלייאוף העליון. 5 הסתיימו בתיקו. מתוך ה-13 שהוכרעו, ב-11 מהמקרים ניצחה הקבוצה שהחזיקה פחות בכדור.

המאמן הכי בולט שהצטרף למגמה הזו הוא ברק בכר כמובן. החזקת הכדור של באר שבע ירדה בפלייאוף העליון ב10%. בטווח ממוצע שנע בין 40% ל-60%, זו תנודה משמעותית. בכר הסתגל מהר וזה השתלם לו; לעומתו, ג'ורדי המשיך להתעקש על החזקת הכדור והתרסק.

השיטה הזו לא תמיד הכי יפה לעין, אבל בליגה שיש בה כל כך הרבה טעויות - היא מתבררת כיעילה ומביאה להרבה שערים. משחק ההזדמנות האחרונה בשבת עשוי להיות מוכרע בדיוק על זה - מי תצליח להחזיק פחות בכדור. אולי שישאירו אותו אצל השופט וזהו?