הנה זה מתחיל. אנחנו באמצע אפריל, האביב בשיאו, והגענו סוף סוף לתקופה הכי טובה של השנה: הפלייאוף ב-NBA. חיכינו כמעט שנה מאז הגמר הקצר ונטול ההפתעות של השנה שעברה, ולי באופן אישי יש תחושה שהפלייאוף השנה יספק לנו קצת יותר דרמות. השעון המעורר שלי כבר מכוון לשידורים החיים של שלוש לפנות בוקר - יאללה, רק שיתחיל כבר.
בתחילת העונה, נראה היה שעונת 2017-2018 תהיה שידור חוזר של השנה שעברה: עונה סגורה לחלוטין, שכבר בתחילתה ברור מי שתי הקבוצות שייפגשו בסופה בגמר הפלייאוף. סוכנויות ההימורים ורוב טורי הפרשנות ציירו תמונה יחסית פשוטה: קליבלנד תהיה אלופת המזרח, וגולדן סטייט תהיה פעם נוספת אלופת ה-NBA.
בחודש נובמבר האחרון, במהלך ביקור עבודה בארה"ב, מצאתי את עצמי בטעות במסעדה באטלנטה שנמצאת שני רחובות מהאולפנים בהם מוקלטת התכנית הטובה ביותר בטלוויזיה האמריקאית, "Inside the NBA" , בכיכובם של שאקיל אוניל וסר צ'ארלס ברקלי. החברים שאיתם אכלתי דיווחו לי שסר צ'ארלס הוא לקוח קבוע של המקום, ואכן בדיוק כשבאנו להתיישב, נתקלנו באיש והאגדה, ה"סר" היחיד שלא קיבל את התואר שלו ממלכת אנגליה. הוא סיפק שתי תחזיות לעונה שאז רק התחילה: "לברון יפרק את בוסטון במזרח", ו-" אף אחד לא יכול לעצור את גולדן סטייט".
מאז זרמו הרבה מים במיסיסיפי. סדרה של פציעות מחרידות שינו את מאזן הכוחות בליגה; קליבלנד עשתה שינוי אדיר בסגל; יוסטון של הארדן וכריס פול התחברה היטב והפכה לקבוצה הדומיננטית ביותר במערב; פילדלפיה, קבוצה שרבים חשבו שתתמודד השנה על משבצת בדראפט, יכולה להגיע לגמר המזרח; גולדן סטייט צולעת ונראית פגיעה, והתחושה כרגע היא שבניגוד לתחזיות של תחילת העונה, אנחנו מסתכלים כרגע על ליגה בלתי צפויה, שבה הכל יכול לקרות. איזה כיף שככה מתחיל הפלייאוף.
עוד בנושא
כל התארים האישיים של העונה, חוץ מה-MVP
דירוג עשרת המנהלים והמאמנים הכי משפיעים
דירוג 20 השחקנים המצטיינים של העונה הרגילה
מספרי העונה, כולל השחיקה של לברון ג'יימס
הדירוגים
כמו בעונה שעברה, אני רוצה גם הפעם להקדיש את הטור הראשון שלי לדירוג של מצטייני העונה, סוגיה שמעסיקה כל חולה NBA בימים אלה ושאפשר להשחית שעות על גבי שעות בוויכוחים סביבה. אלה הבחירות האישיות שלי, ואני כמובן מחכה בקוצר רוח לקרוא את התגובות של כל מביני העניין פה בוואלה, שיסבירו איפה טעיתי ומי לדעתם צריך להיכלל בקטגוריות השונות.
חמישיית העונה שלי: ג'יימס הארדן, לברון ג'יימס, קווין דוראנט, יאניס אנטטוקומפו ואנתוני דייויס.
המחליפים: דמאר דרוזן, דמיאן לילארד, ניקולה יוקיץ', ראסל ווסטברוק ודריימונד גרין.
חמישיית הרוקיז שלי: בן סימונס, דונובן מיטשל, ג'ייסון טייטום, קייל קוזמה, לאורי מרקאנן.
חמישיית הפצועים - שחקנים שהפציעות שלהם השפיעו על מהלך העונה: סטף קרי, קיירי אירווינג, גורדון הייוורד, קוואי לאונרד, דמרקוס קאזינס.
האיש והזקן
בגזרת ה-MVP, אני לא חושב שיש הרבה מקום לוויכוח השנה. ג'יימס הארדן, האיש והזקן, מוביל את יוסטון בעונה היסטורית עם שורה סטטיסטית מדהימה בהתקפה, שיפור ניכר בנוכחות שלו בהגנה, ושורה חותכת של הוכחות במאני-טיים. תחת הדרכתו של מייק ד'אנטוני, הארדן הפך לשחקן קבוצתי יותר, שיפר את הקליעה לשלוש, ושמר על הוורסטיליות שלו בהתקפה, עם מהלכי הטעיה וקפיצה לאחור שפשוט לא מאפשרים לאף אחד לשמור עליו.
המאזן של יוסטון הוא הטוב בליגה, ולדעתי הארדן לא מקבל את הקרדיט שמגיע לו עד כה על העונה הזו. התפיסה הרווחת היא עדיין שה-NBA היא "הליגה של סטף ולברון", שמתחרים זה בזה על הבכורה. אני מקווה שבחירת ה-MVP השנה תשים סוף למצב הזה. כולנו יודעים שלפלייאוף חוקים משלו וזה יהיה המבחן האמיתי של הארדן - האם הוא באמת מסוגל להתעלות על עצמו ולהיכנס לרשימה של הגדולים ביותר? - אבל לפחות כשבוחנים את העונה הסדירה, אי אפשר לא להגיע למסקנה שהענקת התואר לכל שחקן אחר, תהיה בלתי הוגנת בעליל.
כמה מילים על המלך
אני מתאר לעצמי שלא מעט מהקוראים של הטור עסוקים כרגע, עוד לפני שסיימו לקרוא אותו, בניסוח טוקבק זועם שמתחיל במילים "שכחת את לברון!". אז לא, לא שכחתי. המסקנה שלי לפיה הארדן הוא ה-MVP של העונה הסדירה שזה עתה הסתיימה, לא מבטלת אפילו במעט את הכבוד וההערכה שלי לקינג ג'יימס על העונה הבלתי נשכחת שהוא הציג בפנינו בחודשים האחרונים. אני חושב שהסטטיסטיקה היבשה בצידו של הארדן וכך גם ההשפעה שלו על הדירוג של הקבוצה שלו בתום העונה. אבל חייבים לומר גם כמה מילים על מה שראינו השנה מלברון.
אני רואה NBA באדיקות מהימים הראשונים שהמשחק שודר בישראל, ועוד לפני כן, מאז הפעם הראשונה שדרכתי על אדמת ארה"ב. כמו כל אוהד בשכבת הגיל שלי, אני אסיר תודה על הזכות האדירה שהייתה לי לצפות באגדות כמו מג'יק ולארי, וכמובן באלוהי הכדורסל, מייקל ג'ורדן. כיום ברור לי שבעוד עשר ועשרים שנה, אני אוסיף לרשימת השמות הזו גם את לברון ג'יימס, וההצגה המתמשכת שלו בעונה הנוכחית, בגיל 33, תיזכר כאחת מנקודות השיא שכולנו נברך על כך שזכינו לצפות בה.
לברון נראה העונה קצת שונה מבעונות הקודמות. הגיל, הוותק והניסיון ניכרים במבט שלו, בראיונות שהוא נותן אחרי משחקים, בשפת הגוף שלו על המגרש. ועדיין, הוא משחק יותר דקות מכל שחקן אחר, תופר טריפל דאבלים מול השומרים הטובים בליגה, לוקח אחריות במאני טיים וממשיך להיות השחקן שכל הליגה מפחדת לפגוש בפלייאוף, למרות שהוא מוקף כרגע בצוות מסייע בינוני ביותר.
גם מי שכיום מלגלגים עליו ומזלזלים בו, ייאלצו להודות בעתיד שהם היו עדים לגדולתו בזמן אמת. הוא מהווה השראה לכל השחקנים הצעירים בליגה, ומעצב מחדש את הציפיות שלו כאוהדים מסופרסטארים בכדורסל ובספורט בכלל. גם העובדה שהוא החל להשמיע את קולו יותר ויותר בסוגיות פוליטיות וחברתיות (כולל העימות המפורסם בטוויטר עם הנשיא טראמפ) ראויה לציון. וכרגע, למרות הדירוג של קליבלנד במזרח, אני עדיין חושב שאנחנו נזכה לצפות בו משחק גם בתחילת יוני.
מאמן העונה
בגזרה הזו אני מתלבט בין שני שמות עיקריים. מצד אחד, מייק ד'אנטוני שמוליך את יוסטון למאזן הטוב בליגה עם כדורסל התקפי משובח, מבול של שלשות והגנה מאוזנת ומתפקדת. השיפור של יוסטון בהגנה משמעותי במיוחד, כי זו הייתה נקודת תורפה מרכזית של הקבוצה בעונות קודמות, וזו גם נחשבת לנקודה חלשה אצל ד'אנטוני עצמו לאורך הקריירה.
מצד שני, אי אפשר להתעלם גם ממה שראינו השנה בבוסטון תחת השרביט של בראד סטיבנס: קבוצה צעירה ונמרצת שבקושי הספיקה להתחבר אחרי סדרת הזעזועים שהיא עברה במהלך הקיץ, וכבר הפכה לכוח דומיננטי במזרח ולמועמדת לגיטימית להעפלה לגמר. הפציעות של השבועות האחרונים שינו את המגמה של בוסטון וייתכן שיובילו לפלייאוף מאכזב עבורנו אוהדי הסלטיקס. אבל בעיניי, לסטיבנס מגיע תואר העונה - אם לא אליפות, אז לפחות תואר אישי על הצלחתו כמאמן.
בציר משובח
יש קונצנזוס רחב בליגה שאת תואר רוקי העונה יש להעניק לבן סימונס, אבל במבט רחב יותר, ראינו השנה בציר משובח במיוחד של שחקנים צעירים שכיכבו בליגה ועשויים למלא תפקידי מפתח גם בפלייאוף. שחקנים כמו סימונס, מיטשל וטייטום משלבים בין אתלטיות מרשימה (דבר הגיוני לחלוטין לשלב הנוכחי בקריירה שלהם) לבין חוכמת משחק שבעיניי, מפתיעה יחסית לגילם הצעיר. שלושתם גם עושים את זה במקצועיות ובלי יותר מדי רעשי רקע מיותרים, בניגוד לרוקי אחד שמדברים עליו הרבה בתקשורת אבל בינתיים אינו משתווה לשלושת אלה ביכולותיו על המגרש - לונזו בול.
בהקשר של פילדלפיה, יש הרבה מה ללמוד מהאופן שבו הצוות המקצועי שלהם עובד עם מרקל פולץ, שנמצא תחת לחץ אדיר להוכיח את עצמו מתוקף היותו בחירה ראשונה בדראפט. אחרי הפציעה, נראה שהוא פתאום שכח איך הוא היה משחק כדורסל לפני כן. הצוות המקצועי של הסיקסרס עובד מולו בסבלנות ובקצב שמתאים לו כדי לבנות מחדש את הביטחון העצמי שלו ולשחרר את הפוטנציאל שלו. אני מאמין שמדובר בעיקר בבעיה פסיכולוגית ושבעונה הבאה הדברים יסתדרו ופילדלפיה רק תלך ותתחזק בעקבות זאת.
פציעת העונה
אין, כמובן, תואר כזה באופן רשמי, אבל לאור ריבוי הפציעות המזעזעות שחווינו העונה, אולי הגיע הזמן לייסד אחד. הליגה ארוכה מדי, השחקנים נשחקים, וחייבים למצוא דרך לשנות את המודל הכלכלי של הליגה כדי להימנע מהמצב האבסורדי שאנחנו נמצאים בו, שכמה וכמה מהכוכבים הכי גדולים עשויים להחמיץ חלק משמעותי מהפלייאוף. איפה היו הפליקנס היום בלי הפציעה של קאזינס? מה היה עולה בגורלה של מינסוטה ללא הפציעה המבאסת של ג'ימי באטלר?
הפציעות של סטף קרי וקיירי אירווינג הן דרמטיות, ועשויות במידה רבה להשפיע על גורל האליפות. לפני חודשיים, זה היה הגיוני לגמרי לדבר על גמר אפשרי בין בוסטון לגולדן סטיייט (צ'ארלס בארקלי כמובן סבור אחרת, ומי אני שאחלוק על דעתו, אבל תסכימו איתי שזו הייתה לפחות אפשרות תיאורטית). אצל קרי יש עדיין אפשרות לחזרה והשתלבות במהלך הפלייאוף, אבל מבחינת בוסטון, שהיה לה פוטנציאל להצלחה משמעותית העונה, הסיפור גמור.
עם זאת, הפציעה המשמעותית ביותר בעיניי היא כמובן זו של קוואי לאונרד, שבגללה פספסנו את השחקן הנהדר הזה לאורך כל העונה, ונוצר משבר לא ממש ברור בינו לבין גרג פופוביץ' והצוות המקצועי של סן אנטוניו. אני מקווה בכל ליבי שהפציעה הזו לא תוביל את הקריירה של קוואי, אחד השחקנים האהובים עליי ביותר בליגה, לנתיב דומה למה שקרה לדרק רוז, אייזאה תומאס ושחקנים אחרים שראינו מצידם דעיכה בעקבות פציעות. סן אנטוניו אמנם הצליחה להתברג בפלייאוף גם בלעדיו, אבל למרבה הצער, אנחנו כבר לא מדברים עליה ברצינות כקבוצה שיכולה לאתגר את גולדן סטייט.
תחזית
הנבואה ניתנה לשוטים וחשוב להגיד בגילוי נאות שבפלייאוף הקודם, חלק מהתחזיות שלי לא פגעו, למשל שיוסטון תעבור את הספרס. אבל בשביל הכיף והרקורד ההיסטורי, הנה ההימור שלי:
במזרח, זו הולכת להיות השנה של פילדלפיה. אחרי הזכייה של האיגלס בסופרבול, הסיקסרס הולכים לשחק כדורסל מהנה וקצבי בפלייאוף ולהגיע לפחות לגמר המזרח. לגבי מה שיקרה שם, במפגש עם לברון, אני אשמח לראות את הסיקסרס מנצחים באקט של חילופי דורות, אבל תחושת הבטן היא שהניסיון יעשה את ההבדל.
במערב, הרבה תלוי בעומק הפציעה ומהירות השיקום של קרי. איתו, גולדן סטייט היא עדיין הקבוצה הטובה בליגה. בלעדיו, או במצב שבו הוא משחק לא לגמרי בריא, יוסטון הולכת על כל הקופה, ומשאירה אבק דרכים טקסני לווריירס.
מילה לסיום על עומרי כספי
אחת האכזבות הגדולות שלי כאוהד וכישראלי, הייתה הניפוי של כספי מסגל גולדן סטייט בפוטו-פיניש של העונה. מצד שני, אחת ההנאות הגדולות שלי לאורך העונה הייתה לראות את כספי נותן עונה טובה מאוד וזוכה לכבוד בעיתונות האמריקאית.
לאורך השנים, לא אהבתי את האופן שבו התקשורת בישראל נתנה יחס מוגזם לכספי בסיקור שלה את ה-NBA, כאשר בתקופות שבהן הוא שיחק בקבוצות לא מעניינות והיה רחוק מלככב, הכותרות עדיין עסקו בו ללא הרף. העונה, זה היה אחרת לגמרי. כספי הביא כבוד אמיתי לספורט הישראלי, ואני מצדיע לו על ההישג שלו. אין לי ספק שאלמלא הפציעה המעצבנת (ראו סעיף קודם), היינו ממשיכים לראות אותו גם בשבועות הקרובים.
בהתאם לסיסמא שגדלתי עליה, "המעז מנצח", אני מאמין שמי שלוקח סיכונים - בסוף מוצא את הדרך להצלחה. כספי לקח הימור גדול כשהלך לשחק בקבוצה הטובה בליגה, והוא ראוי להערכה על האומץ ועל ההישגים שלו על המגרש. אני מקווה שהוא ימצא דרך להשתקם מהפציעה ולהמשיך במסלול ההצלחה הנוכחי.
ועכשיו, כשאתם קוראים את השורה האחרונה הזו, יום שישי בצהריים. כלומר - זמן טוב לתפוס שינה קצרה ולצבור כוחות לקראת האקשן האדיר שמחכה לנו. ניפגש בשבוע הבא, עם אדמומיות בעיניים ושמחה בלב.
