המאמן
כמעט נכנסו:
נייט מקמילן - לא מדברים עליו כמעט בכלל, אך למאמן של הפתעת העונה מאינדיאנה מגיע קרדיט על היחידה המגובשת שנבנתה בקבוצה.
טרי סטוטס - גם בפורטלנד רוב הקרדיט על ההצלחה הולך לכוכב הקבוצה, אך גם כאן צריך להחמיא למערכת של סטוטס שבחצי השני של העונה הכל התחבר בה.
מייק ד'אנטוני - שיתוף הפעולה בין שני גארדים דומיננטיים נראה מאוד פשוט בשיטה של ד'אנטוני. בכלל, כדורסל נראה משחק מאוד פשוט בשיטה של ד'אנטוני. אחרי עונה רגילה מושלמת ביוסטון, הגיע הזמן של ד'אנטוני לשבור את תקרת הזכוכית האישית בפלייאוף.
מקום שלישי - גרג פופוביץ' (סן אנטוניו)
לא רק שקוואי לאונרד לא ממש שיחק העונה, הנוכחות שלו והשאלה אם כן או לא היוו מטרד קבוע. בלעדיו נשאר סגל לא אחיד ולא מאוד מוכשר. אצל מאמן אחר זה היה מתכון בטוח לעונת קריסה, עבור פופ זה רק עוד אתגר.
מקום שני - דווין קייסי (טורונטו)
ככל שהעונה התקדמה טורונטו נראתה טוב יותר והרגישה נינוחה יותר בסגנון החדש שאימצה לעצמה. קייסי הוכיח גמישות יוצאת דופן והצליח להעביר אותה לשחקנים הבכירים שלו באופן שאולי יהפוך את הקנדים לרלוונטיים גם בפלייאוף.
מקום ראשון - בראד סטיבנס (בוסטון)
במקור תכננתי לחלק את התואר בין קייסי לסטיבנס, אבל אשמור את האופציה לקטגוריה אחרת. סטיבנס פתח פער קטן בסיום בעזרת רצף מהפכי המאני טיים הטרי מול קבוצות פלייאוף מהמערב למרות שנגמרו לו השחקנים. בוסטון איבדה את גורדון הייוורד בדקות הראשונות של העונה ולא הייתה אמורה לנצח כל כך הרבה בלעדיו, בטח כשהרוטציה כוללת ארבעה רוקיז. סטיבנס הולך ומסתמן כאחד מפלאי ה-NBA, מאמן שגם ממקסם את היכולות האישיות של השחקנים שלו וגם יוצר שלם שגדול מסך חלקיו. ניתן רק לקוות שבשנה הבאה הוא יזכה סוף סוף להזדמנות להראות לנו מה הוא מסוגל לעשות עם כוכבים בריאים בפלייאוף.
שחקן ההגנה
כמעט נכנסו:
ג'ואל אמביד - בסוף עונת הפציעות המבאסת לא פסחה גם עליו והוא יסגור אותה עם 63 משחקי עונה רגילה. אם היה מגיע ל-70 אולי היה נכנס לשלישייה.
אנתוני דיוויס ויאניס אנטטוקומפו - שניים שנמצאים בכל מקום בהגנה, אבל לא מצליחים לסחוף את הקבוצות שלהם.
פול ג'ורג' - שמר על בריאות ועל יציבות הגנתית לכל אורך העונה ועזר ל-OKC לשמור על מקום בטופ 10 ביעילות הגנתית.
קווין דוראנט - קמפיין שחקן ההגנה שלו דעך כאשר ההגנה של גולדן סטייט התדרדרה, מה שהפך את הרעיון של שני נציגים שלה בשלישייה למוגזם.
מקום שלישי - רודי גובר (יוטה)
בקטגוריה הכי מסובכת של השנה גובר נחשב למועמד לגיטימי למרות שיגיע במקסימום ל-56 משחקים. מאז שחזר מהפציעה השנייה הוא שחקן ההגנה הטוב בליגה, אבל לתת את התואר לשחקן שהחמיץ שליש עונה זה מוגזם גם כשאין אופציות מובהקות.
מקום שני - אל הורפורד (בוסטון)
בוסטון היא קבוצת ההגנה הטובה בליגה בזכות עבודה קבוצתית והרבה מאוד שחקני הגנה טובים. אבל אם צריך לבודד מישהו זה יהיה הורפורד, המנהיג השקט שתמיד נמצא במקום הנכון, זריז מהנדמה מול שחקני חוץ ולא עושה טעויות אף פעם.
מקום ראשון - דריימונד גרין (גולדן סטייט)
ההגנה של האלופה זייפה בחצי השני של העונה ולא כל כך מגיע לה התואר הזה, אז השנה דריימונד יכול לזכות בו כברירת מחדל. גם כשמסביב פחות חדים, הוא עדיין המכונה ההגנתית המושלמת. הוא מנהיג קולני, הוא קורא פעולות התקפיות לפני ששחקני ההתקפה יודעים שהם הולכים לבצע אותן, הוא שומר על חמש עמדות, הוא מגיע לעזרה במהירות ובאגרסיביות והוא מבצע פעולות הגנתיות מנצחות בקלאץ'.
הרוקי
כמעט נכנסו:
לאורי מרקאנן - במחזור עמוס בכשרונות מעניינים הסבן פוטר הפיני הצליח להבליט את עצמו, ועם עונת רוקי של כ-15 נקודות, 7.5 ריבאונדים ושתי שלשות למשחק הוא נראה בדרך הבטוחה להיות הסטרץ' 4 הגדול הבא.
קייל קוזמה - קצת נרגע אחרי פתיחת העונה המטורפת, אבל הפורוורד שנבחר במקום ה-27 נראה כמו גניבת הדראפט וכמו סקורר בהתהוות. יש ימים שהוא לא מסוגל להחטיא והוא מנצל נהדר את איום הקליעה מבחוץ ומציאת נתיבי חדירה.
מקום שלישי - ג'ייסון טייטום (בוסטון)
הוא היה אמור להיות שחקן משני בקבוצה גדולה, בסוף הוא היה שחקן די בכיר בקבוצה גדולה. טייטום יעיל ברמה יוצאת דופן לרוקי בן 20 ואת 13.7 הנקודות שלו הוא קולע ב-47.6 אחוזים מהשדה ו-42.9 אחוזים מהשלוש. הוא מתפתח אצל מאמן נהדר ולצד שחקנים מנוסים בקבוצת פלייאוף ונראה כמו אולסטאר עתידי וודאי.
מקום ראשון - בן סימונס (פילדלפיה) ודונובן מיטשל (יוטה)
איזה כיף לא לבחור. לשניהם מגיע ומכיוון שכמעט בלתי אפשרי שיהיה שוויון מוחלט בספירת הקולות אחד מהם יקופח. שניהם השחקנים השניים בחשיבותם בקבוצת פלייאוף שנמצאת הרבה מעל ל-50 אחוזי הצלחה ושניהם מספקים כמה נתונים סטטיסטיים היסטוריים. סימונס יותר נוצץ עם שורה סטטיסטית שמתכתבת עם 16,8,8 והוא נראה כמו השחקן הבא שמסוגל להשיג ממוצע של טריפל דאבל. ההתעקשות שלו לא לזרוק מעבר למרחק של חמש מטר מהסל גורמת לו להיראות כמו שריד מתחילת האייטיז, אבל הוא מוקף בקלעי שלשות שיוצרים עבורו ריווח ומאפשרים לו להביא לידי ביטוי ראיית משחק חד פעמית. מיטשל הוא קודם כל סקורר שנאלץ לסחוב על הגב התקפה של קבוצת פלייאוף ועמד במשימה באופן מעורר כבוד עם יותר מ-20 נקודות למשחק באחוזים סבירים לרוקי ולסיטואציה. הוא גם שחקן שלם עם הגנה טובה ויכולת ניהול משחק.
השחקן השישי
כמעט נכנסו:
וויל בארטון - שחקן הכנף של דנבר היה אפקטיבי יותר בחמישייה, אבל גם מהספסל הוא סיפק ניצוצות לא מעטים.
קלי אוליניק - הסגל של מיאמי בנוי לרוחב, ככל שהעונה התקדמה אוליניק הצליח להבליט את עצמו כשחקן פנים עם יכולות התקפיות מגוונות מאוד.
קלי אוברה - הקלי של הוויזארדס הוא הפורוורד המחליף הקלאסי של ימינו, כזה שמייצר אופציות להרכבים נמוכים שהרבה פעמים הם המוצלחים ביותר של הקבוצה.
מקום שלישי - אריק גורדון (יוסטון)
המחליף של הארדן את פול לא כל כך פגע בתחילת העונה אך מצא את הידית ככל שהיא התקדמה. בגלל ההיעדרויות הרבות של CP3 הוא שהה בחמישייה לתקופות ארוכות אז הוא בקושי עומד בתנאי הקטגוריה של יותר מחצי מהמשחקים כמחליף.
מקום שני - הספסל של טורונטו
זוכרים שכל החמישייה של אטלנטה זכתה בתואר שחקן החודש? אז למה לא לתת לכל הספסל של הראפטורס את תואר השחקן השישי? החמישייה של פרד ואן וליט, דילון רייט, סי ג'יי מיילס, פסקל סיאקם ויאקוב פלטל היא החמישייה השלישית הכי יעילה בליגה מבין חמישיות ששיחקו לפחות 100 דקות, עם נט רייטינג מטורף של 22.2. המחליפים הביאו לטורונטו הרבה מאוד נצחונות השנה בלי שאף אחד מהם בלט באופן חריג, פשוט יחידה של חמישה שחקנים טובים ומתואמים מאוד.
מקום ראשון - לו וויליאמס (לוס אנג'לס קליפרס)
הייתי נותן לספסל של טורונטו את התואר אלמלא היה שחקן שכמעט הגיע לאולסטאר השנה דרך הספסל. העונה הטובה ביותר בקריירה של המחליף הנצחי בן ה-31 באה לידי ביטוי ב-22.7 נקודות למשחק, כאשר במשחקים בהם עלה מהספסל הוא קלע 22 נקודות והוסיף 5.5 אסיסטים. הוא היה הסיבה המרכזית לכך שהקליפרס נשארו במאבקי הפלייאוף, וגם אם לא ייכנסו בסוף זו תיזכר כעונה יוצאת דופן של שחקן מיוחד.
השחקן המשתפר
כמעט נכנסו:
לו וויליאמס - ראוי לציון גם כאן.
אנתוני דיוויס ודמיאן לילארד - בגבהים בהם הם נמצאים קשה יותר לכמת שיפור, אבל שניהם בהחלט עלו מדרגה בחצי השני של העונה.
קלינט קאפלה - הסנטר של יוסטון הולך ומשתדרג ביכולת הסיום וההגנה על הטבעת. אולי זה אפילו יספיק לו למקום בחמישייה השלישית של העונה.
ג'ו אינגלס - למקרה שפספסתם: האוסטרלי בן ה-30 הפך השנה לשחקן השלישי בחשיבותו של יוטה. הוא אחד מקלעי השלוש הטובים בליגה, מוסר נהדר, שומר מפתע לטובה ובאופן כללי שחקן חכם ברמה יוצאת דופן שביצע קפיצת מדרגה נוספת השנה.
מקום שלישי - ג'וליוס רנדל (לוס אנג'לס לייקרס)
חצי שני נפלא של שחקן הפנים, שבחודשיים האחרונים מספק 21.3 נקודות ב-58.4 אחוזים מהשדה, 9.5 ריבאונדים ו-3.3 אסיסטים. יוצר כאב ראש חיובי ללייקרס לקראת סיום החוזה שלו.
מקום שני - אנדרה דראמונד (דטרויט)
זה לא נגמר בפלייאוף, אבל קפיצת המדרגה של דראמונד הייתה מרשימה מאוד. פרט לנוכחות הרגילה בצבע, הוא הוסיף לרפרטואר יכולת מסירה שאפשרה לסטן ואן גנדי לשנות סגנון ואחוזי עונשין מתקבלים על הדעת.
מקום ראשון - ויקטור אולדיפו (אינדיאנה)
קל. הקטגוריה הזו הומצאה עבור עונות כאלה, עבור שחקן שאחרי ארבע שנים של דשדוש הופך פתאום לפרנצ'ייז פלייר שמוביל במו ידיו קבוצה לפלייאוף כנגד כל הסיכויים. אולדיפו סיפק שיאי קריירה בנקודות, אחוזי שדה, כמות שלשות, אחוזי שלשות, כמות זריקות עונשין, ריבאונדים וחטיפות. הוא נראה כמו שחקן אחר מבחינה גופנית אחרי עבודה קשה בקיץ והוא גורם לטרייד שהביא אותו לפייסרס להיראות הרבה יותר חכם מכפי שמישהו יכול היה לשער.
השחקן המאכזב
כמעט נכנסו:
כרמלו אנתוני - אולי זו פשוט דעיכה טבעית של שחקן שבקרוב יחגוג 34, אבל במעבר לתפקיד משני הוא היה אמור להתייעל, לא לספק את העונה הכי חלשה שלו באחוזי שדה (וגם עונשין).
גורגי ג'נג - ציפיתי שהוא יהיה העוגן של היחידה השנייה של מינסוטה, אבל הוא הפך לשחקן פחות ופחות משמעותי שכנראה זקוק להתחלה חדשה במקום אחר.
מקום שלישי - מיילס טרנר (אינדיאנה)
אם היו מספרים לכם בתחילת העונה שאינדיאנה תהיה בפלייאוף הייתם משערים שזה קרה קודם כל בזכות עונת פריצה של הסנטר המוכשר. אבל דווקא בעונה כזו הוא לקח צעד אחורה וככל שהעונה התקדמה נראה יותר פאסיבי. מדי פעם מתפלקת לו הצגה שמזכירה את הפוטנציאל שלו, אבל זה רק מחדד את השאלה למה זה קורה כל כך מעט.
מקום שני - מארק גאסול (ממפיס)
המעמד של האח הצעיר לבית גאסול ירד השנה כשהתברר שהוא לא יודע להתמודד עם עונה משברית של הקבוצה שלו. הוא נראה השנה רחוק מאוד ממנהיג ופרנצ'ייז פלייר, שפת הגוף שלו הייתה בעיקר נרגנת ודווקא עכשיו כשצריך להפסיד הוא מוביל את ממפיס לכמה נצחונות על קבוצות פלייאוף.
מקום ראשון - בלייק גריפין (דטרויט)
לא פשוט לעבור קבוצה במהלך השנה, אבל במקום להזרים דם חדש לפיסטונס ההגעה של בלייק לקחה אותם צעד גדול אחורה. החששות בעקבות טרייד אמצע העונה עם הקליפרס היו קשורים לבריאות של גריפין, אף אחד לא ציפה שהוא יהיה בריא (עד השבוע) והקבוצה תתרסק כפי שהתרסקה. דטרויט ניצחה את ארבעת המשחקים הראשונים איתו, אבל אז הפסידה 13 מ-16 הבאים והעונה שלה נגמרה. ברוב המשחקים האלה גריפין היה מאוד לא יעיל. למרות הנסיון להתאים את עצמו לליגה כיום, בגרסת דטרויט בלייק לא נראה כמו שחקן שמסוגל להוביל בעצמו קבוצה סבירה.