בסיכום העונה שעברה, במקום התארים הרגילים בחרנו באנשים המשפיעים ביותר ב-NBA. השנה, החלטנו להפריד בין דירוג השחקנים המצטיינים, שיגיע בהמשך, לדירוג עשרת האנשים המשפיעים על אופי הליגה ועל מאבק האליפות שאינם שחקנים. הם מגיעים מתחומים שונים (כולל נציג מהתקשורת) ומשפיעים בדרכים שונות, אך הדגש הוא על המנהלים והמאמנים הדומיננטיים ביותר. לאופק העתידי היה משקל רב בקביעת הדירוג, האנשים המופיעים ברשימה הזו הם גם אלה שהשפיעו על העונה עד כה וגם אלה שתהיה להם משמעות בפלייאוף, בקיץ הקרוב ובעתיד הרחוק יותר, מה שהשאיר בחוץ דמויות מצליחות מקבוצות חביבות כמו קווין פריצ'ארד וטרי סטוטס.
עוד בנושא
חלק א' בפרוייקט סיכום העונה: כל התארים האישיים חוץ מה-MVP
ד"ר ג'יי: "בן סימונס שחקן של פעם בחיים, נראה שיש לו עיניים בגב"
קליבלנד שוב גברה על טורונטו, גולדן סטייט ניצחה באוקלהומה סיטי
ראויים לאזכור
ג'ון הורסט - בשנה הראשונה שלו בתפקיד, הג'נרל מנג'ר של מילווקי הביא את אריק בלדסו ופיטר את ג'ייסון קיד, שני מהלכים שהשפיעו רק לרגע. בקיץ הוא יקבל את אחת ההחלטות הגורליות בתולדות המועדון, כשינסה למצוא את המאמן שיידע לבנות את הסגנון הנכון סביב יאניס אנטטוקומפו והסגל המוכשר שלצידו. אם הוא לא ימצא את גרסת הבאקס לסטיב קר ומייק ד'אנטוני, הוא יישאר עם יווני מתוסכל שיתחיל לפזול הצידה.
מג'יק ג'ונסון ורוב פלינקה - המהירות בה השניים החזירו את הלייקרס לרלוונטיות מרשימה. הם מינו את המאמן הנכון, פגעו בול בכמה בחירות דראפט והצליחו להיפטר מרוב החוזים המעיקים כדי להגיע קרוב מאוד למקום לשני חוזי מקסימום בקיץ. הם יצרו סיטואציה שיכולה לקסום ללברון ג'יימס, וגם אם הוא לא יגיע העתיד נראה מאוד מבטיח.
10. גרג פופוביץ' (סן אנטוניו)
המאמן הטוב ביותר ב-NBA, עד להודעה חדשה. הוא מזהה מגמות לפני כולם, ממציא את הקבוצה שלו מחדש כל כמה שנים, בונה מערכות מצליחות ומלמד יסודות טוב מכל אחד אחר. מצד אחד הוא בנה מערכת ייחודית ובלתי ניתנת לשחזור בסן אנטוניו, מצד שני ההשפעות של המערכת הזו על שאר הליגה עצומות. השנה הוא נקלע לסיטואציה מורכבת במיוחד בה כוכב הקבוצה היה פצוע כל השנה והצליח להוציא את המקסימום מסגל בעייתי. הספרס כמעט בוודאות יהיו בפלייאוף, אפשרות החזרה של קוואי לאונרד הופכת אותם לסוס שחור מסקרן, כאשר גם בלעדיו אי אפשר להספיד את הקבוצה של פופ. בשנה הקרובה יהיה לו חלק חשוב בניסיון לשכנע את קוואי שניתן לבנות סביבו קבוצה מנצחת שתתבסס על הסגל הנוכחי.
9. סם פרסטי (אוקלהומה סיטי)
ראסל ווסטברוק הוא האחרון שיכול להתלונן על מחסור בכישרון סביבו. פרסטי הצליח לחלץ מנתוני פתיחה בעייתיים את פול ג'ורג', כרמלו אנתוני וכמה וותיקים ראויים לצוות המסייע, וזה הספיק כדי לשכנע את ראס לחתום על חוזה שישאיר אותו ב-OKC לפחות עד 2022. אוקלהומה סיטי לא הצליחה להתחבר כל השנה וגם היא עוד לא הבטיחה סופית את המקום בפלייאוף, אך בהנחה שתהיה שם היא מספיק מוכשרת כדי להיות הקבוצה הזו שהגדולות היו מעדיפות לא לפגוש בדרך. האופן בו OKC תיראה בפוסט סיזן עשוי מאוד להשפיע על ההחלטה של ג'ורג' אם להישאר, בלעדיו פרסטי יצטרך לחפור עוד יותר עמוק כדי לבנות עוד סגל ראוי סביב ווסטברוק, וגם כדי לשכנע שחקנים בכירים שניתן לפרוח לצד הכוכב הגדול של OKC.
8. זאק לואו (ESPN)
בשנה שעברה נציג התקשורת ברשימה היה ביל סימונס, הפעם הבמה ניתנת לפרשן הטוב ביותר שצמח באחת החממות שלו. לואו ממצב את עצמו כנציג הבכיר של הדור החדש של הפרשנים, הדור שמחובר למהפכת האנליטיקס ומתווך אותה לקהל הרחב. הוא מייצג את גישת הסקרנות האינסופית, את העניין הכנה במידע שמגיע מכל מקור אפשרי: שחקנים ומאמנים שמרגישים יותר ויותר בנוח לדבר איתו על תהליכים מקצועיים, נתונים סטטיסטיים מורכבים, כתבי שטח, בלוגרים, אגדות עבר. הניתוחים שלו נעים מרמת הניואנסים הדקים של מהלך בודד ועד לאסטרטגיות ארוכות טווח של מועדונים. הוא הפנים של התהליך החיובי שעובר על תקשורת ה-NBA, שהוא חלק אינטגרלי מהתהליך החיובי שעובר על הליגה בכללותה.
7. אדם סילבר (קומישינר)
הקומיש הוא הפנים של התהליך הכללי. מאז שהוא נכנס לתפקיד, ה-NBA זו ליגה שנמצאת בתנועה מתמדת. הוא סימן וי על שינוי שיטת הלוטורי החל מהעונה הבאה, מהלך שהראה גם את היכולת שלו לכפות סמכות מול התנגדות ראשונית של כמה בעלים וגם את השאיפה שלו להתמודד עם הרעות החולות של הליגה. הוא מנסה להילחם בטנקינג, שהשנה הגיע לשיאים חדשים כשכמעט שליש ליגה מנסה להפסיד, יהיה מעניין לבחון עד כמה שינוי שיטת הלוטרי ישפיע. הוא הוריד את כמות פסקי הזמן המעיקים במטרה להקטין את כמות העצירות במשחק, ריווח את העונה הרגילה ובאופן כללי עסוק בהפיכת המשחק לאטרקטיבי והוגן כמה שיותר. האם הוא יהיה מסוגל לבצע שינויים מרחיקי לכת יותר, כגון יצירת טורניר העפלה לפלייאוף, ביטול החלוקה למזרח ומערב, הקטנת כמות המשחקים בעונה והוספת קבוצות בינלאומיות? עצם התחושה שהוא מסוגל ומעוניין בכך מרעננת.
6. מסאי יוג'ירי (טורונטו)
האיש החזק של הקנדים ביצע הקיץ מהפכה בקבוצה ללא שינויים פרסונליים. אותו מאמן ואותם שחקנים בכירים שינוי מהיסוד את סגנון המשחק, סגנון שהוביל אותם להצלחות בעונה הרגילה אך כשל בפלייאוף. השינוי הוכיח את עצמו כבר בעונה הרגילה ועזר לראפטורס להשתלט על המזרח ולתת תחושה שהם מסוגלים לשנות את גורלם גם בפוסט סיזן. ליוג'ירי מגיע מירב הקרדיט גם על יחידת הספסל הנפלאה, שמורכבת בעיקר מצעירים די אלמוניים שהוא ליקט באיזורים שונים של הדראפטים האחרונים (ופרד ואן וליט שאפילו לא נבחר בדראפט). בקרוב נדע עד כמה המהפכה השקטה של יוג'ירי הופכת את טורונטו לקבוצה שצריך לקחת ברצינות.
5. הקולאנג'לוס (פילדלפיה)
פילדלפיה היא אחת הקבוצות המבטיחות בליגה, ואי אפשר שלא לתת על כך קרדיט לסם הינקי ולתהליך המפורסם שלו. אך הינקי לא זכה להוביל את הסיקסרס לארץ המובטחת, מי שעושים זאת במקומו הם ג'רי ובראיין קולאנג'לו, לטוב ולרע. קל לבקר את הקולאנג'לוס על כמה החלטות שקיבלו. כולם חכמים בדיעבד לגבי הדראפט האחרון, וניתן רק לדמיין איך הסיקסרס היו נראים עם ג'ייסון טייטום (בעיקר כשבדיעבד אנחנו גם יודעים שבן סימונס הוא פוינט גארד לכל דבר). אבל ההנהלה החדשה קיבלה גם שורה של החלטות מצוינות, ביניהן להחתים את ג'ואל אמביד על חוזה רווי ביטחונות ולהימנע מחוזים ארוכי טווח אחרים. לפילדלפיה יהיה מקום לחוזה מקסימום בקיץ הקרוב או בקיץ הבא, תקופה בה יתפנו שורה של שחקני כנף איכותיים במיוחד, בראשם כמובן לברון ג'יימס שאולי יראה בסיקסרס מקום שניתן להתמודד בו על אליפות עד גיל 40. העתיד של פילדלפיה, ואולי של מאבקי האליפות בשנים הקרובות, תלוי בעיקר בשני גורמים: הגוף של אמביד והיכולת של הקולאנג'לוס לנצל את חלון ההזדמנויות של השנתיים הקרובות.
4. מייק מנסיאס ודוני ריימון (קליבלנד)
בזמן שמגפת הפציעות מכה בכל הליגה, לברון ג'יימס נמצא בדרך לעונה של 82 משחקים לראשונה בקריירה. האובססיה שלו לשימור הגוף ידועה. הוא משקיע כמליון וחצי דולר בשנה בגוף שלו, הוא מבצע אימונים ייחודיים, הוא עושה דיאטות יוצאות דופן והתוצאה היא שבגיל 33 הוא לא נראה קרוב לדעיכה. מנסיאס הוא המאמן האישי של לברון מאז 2004, ריימון עוסק בביומכניקה, צורף לצוות של לברון כדי לסייע לו עם בעיות גב שהחלו ב-2014 ועזר לו לבצע מהפך שמאפשר לו להרגיש היום טוב יותר מאשר לפני ארבע שנים. מעצם הסיוע שלהם לשחקן הטוב בעולם, השחקן שהוביל את הקבוצה שלו לשבעה גמרים רצופים, לשמור על הגוף שלו באופן חסר תקדים לגילו ולקילומטראז' שצבר, מנסיאס וריימון האלמוניים הם מהאנשים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על מאבקי האליפות ב-NBA. מעבר לכך, ההצלחה יוצאת הדופן עם קינג ג'יימס עשויה לרמוז על המהפכה הגדולה הבאה בליגה. יכול להיות שנתחיל לראות יותר שחקנים בכירים שמרגישים שהשקעה אובססיבית בגוף משתלמת, שכדאי להסתובב עם מומחים צמודים. יכול להיות שהשיטות של השניים יובילו לשינויי תפיסה בקבוצות שסובלות מפציעות מרובות.
3. בוב מאיירס (גולדן סטייט)
הפציעה של סטף קרי מדגישה עוד יותר את מה שכבר הודגש בגמר האחרון: עד כמה חשובה ההגעה של קווין דוראנט להצלחה של הווריירס. מאיירס, האיש שבנה את השושלת הנוכחית, הוא גם מי שדאג לשמור על האופציה הזו פתוחה ולהתנפל על ההזדמנות שנקרתה בדרכו. דוראנט הוא הסיבה המרכזית לכך שגולדן סטייט נשארת הפייבוריטית לאליפות גם כשלא ברור מתי סטף יחזור ובאיזה כושר הוא יהיה בפלייאוף הזה. מאיירס אמנם לא הצליח להביא עוד שחקן-שניים איכותיים מספיק לספסל ותרם בכך לתחושה שגולדן טסייט עשויה להיות פגיעה, אך הוא מילא את הספסל של סטיב קר בשחקנים מגוונים עם פוטנציאל. ניתן לצפות שמהכמות הזאת תצוץ האיכות בדמות שחקן-שניים שיבצעו קפיצת מדרגה בפלייאוף.
2. דני איינג' (בוסטון)
התדמית של איינג' כמכשף שאסור לעשות איתו טריידים קיבלה חיזוק רציני בשנה האחרונה. קליבלנד נתנה את קיירי אירווינג תמורת חבילה שנראתה אטרקטיבית ובסוף מה שנשאר ממנה זו הבחירה של ברוקלין (שצפויה להיות במקומות 6-8, אלא אם כן יהיה לקאבס מזל גדול בלוטורי). פילדלפיה נתנה את הבחירה השלישית בשביל מה שאמור היה להיות השחקן המבטיח ביותר בדראפט, היא נשארה עם תעלומה בזמן שבוסטון בחרה בטייטום המצוין ותקבל גם את הבחירה של סקרמנטו בדראפט הבא. הפציעות ימנעו מהסלטיקס להתמודד על אליפות השנה, אך הסגל המבטיח הזה צפוי להיאבק על התואר בכל אחת מהשנים הבאות, בטח כשאת ההצגה מנהל המאמן הצעיר המבטיח בליגה. לאיינג' יש מספיק צעירים איכותיים וכלים עתידיים כדי להיות בעמדה הטובה ביותר להשיג את הכוכב הגדול הבא שירצה טרייד, ומאוד יכול להיות שזה יהיה אנתוני דיוויס ושזה יקרה בשנה הקרובה.
1. דריל מורי ומייק ד'אנטוני (יוסטון)
שניים שהם אחד. המאמן שהיה הפנים של מהפכת ה-pace and space והג'נרל מנג'ר שהוא הפנים של מהפכת האנליטיקס חברו כדי ליצור את המכונה המושלמת שהיא יוסטון של השנה. ד'אנטוני בנה את השיטה שהפכה את ג'יימס הארדן לאחד השחקנים החשובים בליגה, מורי צירף אליו את כריס פול במהלך מבריק ובנה סגל עם כמה שיותר שחקני כנף ששומרים וקולעים שלשות. יוסטון מצאה את הקצב הנכון שלה ואת חלוקת הזריקות הנכונה עבורה, כזו שמשלבת בין היכולות של השחקנים לחזון של המאמן והמנהל. השאלה הגדולה של פלייאוף 2018 היא איך כל זה ייראה בעונה האמיתית. האם ד'אנטוני יידע להשתמש בסגל הרחב בצורה חכמה? האם הסגנון יתברר כצפוי מדי והגנות חכמות יידעו להתמודד איתו? ד'אנטוני, מורי, הארדן ופול הם כולם דמויות שהגדולה שלהם באה לידי ביטוי עד כה רק בעונה הרגילה ולא בפלייאוף. האם בכוחות משותפים הם מסוגלים לשבור את התדמית הזו בפלייאוף שעשוי להתברר כחלון ההזדמנויות הטוב ביותר שלהם? בשביל השאלה הזו שווה לקום באמצע הלילה בחודשיים הקרובים.
