בסיכום העונה הרגילה ב-NBA, שני מאפיינים בולטים במיוחד. הראשון הוא שאין יותר אבטיפוס לפרנצ'ייז פלייר, הוא יכול לבוא בכל הגדלים, הצורות ודרכי ההתפתחות. פוינט גארדים עם קליעה אבסולוטית, שחקני כנף מגוונים, פוינט פורוורדים אימתניים, סנטרים דומיננטיים, כישרונות עצומים שהגיעו להבשלה, שחקנים שגדלו לתוך המעמד, שחקני משנה שפרצו משום מקום. ככל שהאנשים מאחורי הקלעים צוברים ידע והופכים לחכמים יותר, היכולת לזהות את הכישרונות יוצאי הדופן, לטפח אותם ולבנות סביבם את הקבוצה הנכונה עבורם משתפרת. המאפיין השני הוא הפציעות, שהשפיעו על העונה הרגילה באופן חריג ומעצבן במיוחד, נדמה שכולם כיום פגיעים חוץ מלברון ג'יימס.
שני המאפיינים האלה בלטו מאוד בדירוג ה-MVP. הרשימה הזו כוללת אוסף נפלא של תופעות טבע ושחקנים יוצאי דופן שחלקם נמצאים רק בתחילת תהליך ההתפתחות שלהם, כמעט לא תמצאו פה שחקנים שנראים טיפוסיים לעמדה שלהם, חלק מהשחקנים האלה מערערים על הקונספט של עמדות. הפציעות באו לידי ביטוי בכך שכמעט כל העשירייה השנייה מורכבת משחקנים שכנראה היו נכנסים לעשירייה הראשונה אלמלא היו מחמיצים כל כך הרבה משחקים. באופן די שרירותי, סימנתי גבול של 65 משחקים כתנאי הכרחי להיכנס לעשירייה, מה שהשאיר הרבה שמות גדולים בחוץ. השאלה איזה משקל לייחס להיעדרות ממושכת הייתה קשה מתמיד, מזל שהיו מספיק שחקנים מצוינים שמיעטו להחמיץ משחקים.
עוד בנושא
חלק א' של סיכום העונה שלנו: כל התארים האישיים של העונה, חוץ מה-MVP
חלק ב' של סיכום העונה שלנו: דירוג עשרת המנהלים והמאמנים הכי משפיעים
עומרי כספי נפרד מגולדן סטייט: "קר השפיל מבט בשיחה איתי. אשאר ב-NBA"
כמעט נכנסו
דריימונד גרין וקליי תומפסון (גולדן סטייט): אזכור של כבוד. גולדן סטייט מנמנמת בחצי השני ולא שווה ארבעה שחקנים בדירוג השנה.
בן סימונס (פילדלפיה): בדירוג הרוקיז שלי הוא חלק את התואר עם דונובן מיטשל, מאז הוא ביצע קפיצת מדרגה וזו ההזדמנות לתת לו את הבכורה בקרב בין שני שחקנים שהתכתבו גם עם מקום בדירוג הכללי.
קארל אנתוני טאונס (מינסוטה): נציג מספרי 2 שנתנו תחושה שהם יכולים יותר, יחד עם שחקנים כמו פול ג'ורג', סי ג'יי מקולום ואולי גם ברדלי ביל ששימש חצי עונה כשחקן המוביל של וושינגטון בהצלחה חלקית. טאונס הוא המוכשר בחבורה ויש ימים שאין דרך לעצור אותו. חבל שאין יותר ימים כאלה.
קייל לאורי (טורונטו): גם בטורונטו כבר יש היררכיה ברורה בה לאורי הוא מספר 2, אבל הוא מנהיג כמו שחקן מוביל ולקח צעד אחורה מבחינת יוזמה כדי לאפשר לקבוצה להתקדם.
לו וויליאמס (הקליפרס): למשך חודשיים באמצע העונה הוא נראה כמו מועמד ל-MVP, בשאר הזמן כמו סתם סקורר נהדר. אם הקליפרס היו משתחלים לפלייאוף אולי הוא היה משתחל לרשימה.
העשירייה השנייה
20. דמרקוס קאזינס (ניו אורלינס): שכחנו ממנו, אבל 48 המשחקים שהספיק לשחק לפני הקרע בגיד האכילס הם בסך הכל שלושה פחות מסטף קרי. וב-48 משחקים האלה הוא היה מפלצת עם 25.2 נקודות, 12.9 ריבאונדים, 5.4 אסיסטים, האסל ושלשות. הפריצה של אנתוני דייויס בלעדיו מעלה סימני שאלה גם לגבי שיתוף הפעולה ביניהם וגם לגבי היעילות של בוגי, אבל כל הדיונים האלה נראים חסרי משמעות כשלא ברור אם הוא אי פעם יחזור להיות השחקן הזה.
19. רודי גובר (יוטה): יסיים את העונה עם 54-56 משחקים, תלוי עד כמה ליוטה יתחשק להיאבק על המקום השלישי במערב. הנוכחות ההגנתית שלו בצבע היא המרתיעה ביותר בליגה, הוא כבר לא משנה זריקות אלא הלך רוח של שחקנים שחושבים על חדירה בדקות בהן הוא משחק. הוא כמו כוח מגנטי שמזיז יריבים מאיזור הטבעת.
18. אנדרה דראמונד (דטרויט): כתבתי מספיק במהלך השנה על השדרוג באחוזי העונשין וביכולת המסירה שעזר לפיסטונס לשנות סגנון ולרגע להיראות כמו קבוצה ראויה. חבל שזה לא החזיק מעמד, אבל דראמונד הוא האחרון שניתן להאשים בכך.
17. ניקולה יוקיץ' (דנבר): הגאון הסרבי השתפר ככל שהעונה התקדמה ואולי עוד יצליח להגניב את הנאגטס לפלייאוף. הוא רק בן 23 ועוד עשוי להתפתח לסנטר המוסר הטוב בכל הזמנים (7.1 אסיסטים למשחק מאז תחילת 2018). שיתוף הפעולה שלו עם גארי האריס וג'מאל מארי הופך את העתיד של הנאגטס למבטיח במיוחד, בינתיים לא ברור למה כל שנה לוקח למייק מאלון חצי עונה לבנות סביבו חמישייה מצליחה.
16. אל הורפורד (בוסטון): רגע אחרי שכולם הספידו את עמדת הסנטר הגיעה עונה נהדרת לסנטרים, הורפורד מסיים רצף של חמישה כאלה (ולא הזכרנו את קלינט קאפלה, סטיבן אדאמס וקווין לאב). כשלוקחים בחשבון הגנה, התקפה, מנהיגות וקבוצתיות, הורפורד הוא השחקן השלם ביותר בחבורה הזאת.
15. כריס פול (יוסטון): הגענו לרשימת הפצועים שלגמרי היו שווים מקום בעשירייה אם היו בריאים. פול שיחק בינתיים 57 משחקים מתוכם יוסטון ניצחה 49, הוא הרשים ביכולת להיות אותו CP3 מוכר במינונים קטנים יותר וככינור שני לג'יימס הארדן. נראה איך זה ייראה בפלייאוף.
14. סטף קרי (גולדן סטייט): 51 משחקים, בהם הזכיר את עונות ה-MVP שלו ושכלל את היכולות שלו בטווחי הביניים. רק שיהיה בריא.
13. ג'ימי באטלר (מינסוטה): 57 משחקים בינתיים, בהם לא הותיר מקום לספק בשאלה מי השחקן הכי טוב והכי חשוב של מינסוטה, גם בהתקפה וגם בהגנה. יכול להיות מספר 2 נהדר במועמדת לאליפות, השאלה היא אם טאונס מתכוון להתפתח לפרנצ'ייז פלייר.
12. ג'ואל אמביד (פילדלפיה): 63 משחקים, עד שבסוף העין הפילה אותו. נקווה שיספיק להגיע לפלייאוף כי מאוד מסקרן לראות אותו שם. לא לכל קבוצה יש שומרים שמסוגלים להתמודד איתו. סנטר קלאסי עם טוויסט שאם יישאר בריא וימשיך להתפתח אולי יכתוב מחדש את כללי התקופה.
11. קיירי אירווינג (בוסטון): 60 משחקים, בהם קלע 24.4 נקודות ובלי ששמנו לב היה במרחק נגיעה מעונה של 50/40/90. השתלב נהדר בשיטה של בראד סטיבנס, למד מהר לנצל את היתרונות הקטנים שהיא יוצרת והשתתף במאמץ ההגנתי.
עשרת הגדולים
10. ראסל ווסטברוק (אוקלהומה סיטי): לידע כללי, הוא נמצא במרחק של 34 ריבאונדים ו-12 אסיסטים בשני המשחקים הנותרים מעוד עונה של טריפל דאבל. אבל היחס למספרים של ה-MVP היוצא שונה לגמרי בעונה בה לא ניתן היה להכחיש שקשה לשחקנים איכותיים לבלוט לידו וקשה לבנות סביבו סגנון מצליח. זה בלט גם אצל השחקנים שהצטרפו ל-OKC וגם אצל אלה שעזבו, שאחד מהם מדורג פה לפניו. לא היה נכנס לעשירייה אלמלא כל הפציעות של האחרים. אולי בקרוב נגלה שהייעוד שלו לעונה הזאת הוא דו קרב בצהרי סיבוב ראשון מול קווין דוראנט.
9. למרקוס אולדרידג' (סן אנטוניו): עונת קאמבק מרשימה מאוד לשחקן הפנים הנהדר הזה, שסחב על הגב את התקפת הספרס בסגל שבלעדיו היה אחד החלשים בליגה ואם לא יהיו תקלות של הרגע האחרון יהיה בפלייאוף. חבל שגרג פופוביץ' עוד לא קיבל הזדמנות לשלב את הגרסה הזאת של למרקוס עם קוואי לאונרד.
8. דמאר דרוזן (טורונטו): הסקורר של הראפטורס לא השתולל כמו בעונה שעברה, אבל התאים את עצמו לצו השעה ולצרכי הקבוצה. הקליעה שלו משלוש עדיין לא טובה, אבל עצם הנסיון לזרוק והנוכחות שלו על קו השלוש פתחו עבורו ועבור החברים לקבוצה יותר נתיבי חדירה. הוא אימץ את שינוי הסגנון עם שיא קריירה של 5.2 אסיסטים שהצטרפו ל-23.1 נקודות. הוא מדורג מתחת לשני הגארדים הבאים כי להצלחה של טורונטו היו כמה אבות והוא בעיקר שימש כמוציא לפועל הבכיר.
7. ויקטור אולדיפו (אינדיאנה): השחקן הכי פחות צפוי ברשימה הזו שלהרגשתי העונה המדהימה שלו נשארה מעט אנדרייטד. הרחבתי לגביו כשחקן המשתפר, אז לא אחזור על כל שיאי הקריירה שלו. גם ביחס לאחרים זו הייתה עונה מרשימה מאוד של יעילות בהתקפה, קשיחות בהנהגה, מנהיגות והובלת קבוצה שהייתה אמורה להיאבק עם אטלנטה ואורלנדו על בחירת דראפט גבוהה למקום החמישי במזרח. הפייסרס הפסידו את כל ששת המשחקים בהם לא שיחק, המאזן במשחקים בהם שיחק שווה מקום שלישי במזרח וחמישי בליגה.
6. דמיאן לילארד (פורטלנד): קפיצת המדרגה שלו בחצי השני של העונה היא הסיבה העיקרית לכך שפורטלנד הפכה מקבוצה בינונית ונטולת אופק ללהיט של המערב ולראשונה שהתחמקה ממאבקי הכניסה לפלייאוף. הממוצעים בסופו של דבר ייראו דומים לעונה שעברה (26.8 נקודות, 3.1 שלשות, 6.6 אסיסטים), אבל חודשיים בהם הוא נראה כמו הגרסה הרגועה של סטף קרי הספיקו כדי להמציא את הבלייזרס מחדש.
5. קווין דוראנט (גולדן סטייט): יסיים את העונה עם 67-68 משחקים, אם היה משחק יותר סביר שהיה מדורג שלישי. דוראנט ביצע קפיצת מדרגה הגנתית והשתלט על התקופות הממושכות בהן סטף קרי נעדר. ה-MVP של הגמר נתן תחושה שיש לאלופה על מי לסמוך גם בתקופות הפחות טובות, לפחות בימים שהוא לא הורחק. איתו גולדן סטייט מועמדת ללכת עד הסוף בלי קשר למצב של סטף.
4. אנתוני דייויס (ניו אורלינס): הפסיד בפוטו פיניש את קרב המפלצות על המקום השלישי. היה לו חודש מטורף לגמרי בו הוא נראה כמו השחקן הטוב בעולם, השורה הסטטיסטית שלו בין ה-11 בפברואר ל-14 במרץ הייתה של 33.5 נקודות ב-53.3 אחוזים מהשדה ו-89.8 אחוזים מהעונשין, 13.1 ריבאונדים, 2.5 חטיפות ו-3.9 גגות. הוא שחקן פנים מודרני שמתבסס על תנועה ואתלטיות, שקולע מבחוץ ושולט בצבע. לא מדורג גבוה יותר כי פחות הרשים ביותר מחצי עונה עם קאזינס, בינתיים ניתן רק לפנטז על איך הוא ייראה בקבוצה איכותית שגם מתאימה לו ומאומנת טוב.
3. יאניס אנטטוקומפו (מילווקי): גם לגריק פריק היה חודש מטורף, אבל זה היה בתחילת העונה אז הוא קצת נשכח, שלא בצדק. מכל הפוינט פורוורדים יוצאי הדופן הוא הייחודי ביותר, אתלט על בגובה 2.11 מטר שמוביל כדור ואין דרך הגיונית לעצור כשהוא מתחיל תנועה לטבעת. הוא מוביל את הליגה עם 15.8 נקודות למשחק בצבע, הוא רואה משחק נהדר והוא עושה הכל בהגנה. ועדיין הוא מותיר תחושה שיש לו הילוך נוסף להעלות, זכר לאותם משחקים ראשונים. אולי בפלייאוף.
2. לברון ג'יימס (קליבלנד): מה נשאר להגיד? 27.7 נקודות ב-54.4 אחוזים מהשדה, 8.7 ריבאונדים ו-9.2 אסיסטים זו כנראה השורה הסטטיסטית המרשימה ביותר בקריירה שלו. הוא סחב קבוצה פצועה ומבולגנת לבד, לא החמיץ משחק כי קליבלנד הייתה מתפרקת בלעדיו. הקבוצה היא גם הסיבה שלא צריך להיות דיון רציני לגביו כ-MVP. אי אפשר להתעלם מהחלק שלו בבלגאן של קליבלנד, מהדומיננטיות חסרת התקדים עד איומי העזיבה שערערו את המערכת.
MVP - ג'יימס הארדן (יוסטון)
מה שמוביל אותנו אל השחקן שבשנתיים האחרונות מראה איך בונים קבוצה מנצחת סביב סופרסטאר, איך איכויות של שחקן מיתרגמות למערכת מתוקתקת שבנויה כולה סביבו. הארדן הגיע לעונה הזאת מוכן להתמודדות עם מצבים קשים, הוא עבד על העלייה לקליעה מכדרור מול הגנה לוחצת ועל משחק הבידודים שהופך את החילופים האוטומטיים מולו לסיוט. הוא יסיים את העונה כמלך הסלים, כרגע הוא עומד על 30.6 נקודות למשחק, בעזרת 10.1 זריקות משלוש ו-10.2 זריקות עונשין למשחק. יוסטון הייתה בקלילות הקבוצה הטובה בעונה הרגילה למרות שכריס פול החמיץ שליש ממנה, כי פול הוא רק הבונוס. הארדן יזכה השנה בפרס שלטעמי הגיע לו כבר בשנה שעברה, אבל השאלה החשובה יותר היא מה יהיה מעכשיו. הוא השתדרג בתחומים שיהיו חשובים במיוחד בפוסט סיזן, והפעם הוא יגיע עם מעמד, ציפיות ואחריות של שחקן שאם יפשל לא ניתן יהיה לקבל זאת בסלחנות יותר.
