מחזור החיים של מאמן NBA משול למדרג הענישה בכבישים: כישלון על הקווים בקבוצה אחת כמוהו כעבירת תנועה קלה יחסית, שעשויה להסתיים באזהרה בלבד; כישלון בקבוצה שנייה דומה יותר לנהג שדפוסי הנהיגה שלו כבר תחת זכוכית מגדלת, והוא נקנס ו/או צובר נקודות שליליות; וכישלון שלישי כבר גורר משמעויות נרחבות ומרחיקות לכת, שוות ערך לשלילה לתקופת זמן בלתי מוגבלת (או במקרה הזה: יציאה לגלות ארוכה, אולי נצחית, מה-NBA);
מייק ד'אנטוני עבר את המסלול העוקף: הוא עבר עבירה רק פעמיים, אבל עשה זאת בעורקי תחבורה מרכזיים מדי, מהסוג שהאכיפה בהם מוגברת. טובות ותחרותיות יותר או פחות - הניקס והלייקרס היו ונותרו שתי הקבוצות הכי לחוצות ומסוקרות ב-NBA, אלו שכישלון בהן כשחקן, מאמן או מנהל עלול להיות מכת מוות לקריירה. במקרה של ד'אנטוני, הסיום המריר בשני מועדוני העל הללו בקלות יכול היה להיות אקורד הסיום של קריירת האימון ב-NBA. בשלב מסוים, גם הוא עצמו החל להטיל ספק ביכולותו להצעיד קבוצה בעלת מסורת ושאיפות לאליפות, או אפילו לגמר. גם הוא תהה בינו לבין עצמו אם הכדורסל הייחודי שלו באמת מסוגל להיות כדורסל מנצח.
למרות הכישלונות, הוא הרוויח ביושר את מעמדו כפורץ דרך וכאחד מהמוחות הכי משפיעים על הליגה בעידן הנוכחי, ויכול היה בקלות להתפשר על הפוזיציה הנוחה הזו גם מבלי ללכלך את הידיים פעם נוספת.
אבל אז הוא צפה בגולדן סטייט מודל 2015/16 קורעת את הליגה לגזרים עם כדורסל שמבוסס ברובו על פיניקס המפורסמת שלו, והשאיפה המודחקת לקאמבק נראתה פתאום הגיונית וברורה מאי פעם. "אמרתי לעצמי, 'אוקיי, כנראה שזה יכול לעבוד. אולי בכל זאת, למרות הכל, לא הייתי כזה טיפש. אולי בכל זאת לא הייתי כזה משוגע. כנראה שכל מה שצריך זה למצוא את השחקנים הנכונים עם המנטליות הנכונה", סיפר ל"ספורטס אילוסטרייטד" בקיץ 2016, זמן קצר לאחר שמונה למאמן יוסטון.
פאסט פורוורד לאפריל 2018 - כמעט שנתיים אחרי - וד'אנטוני מצא את מקומו ועוד איך. למקרה שפספסתם, אז הנה זה: יוסטון שלו לא רק בעלת המאזן הטוב בליגה ולא רק הבטיחה כבר את המקום הראשון במערב, היא גם קרובה לסיים את העונה בתור קבוצת ההתקפה הטובה בכל הזמנים (סטטיסטית), קצת מעל הלייקרס 1986/87, גולדן סטייט 2016/17 ושיקגו 1991/92 המיתולוגיות. ובכל זאת, השאלה הגדולה - האם קורץ מהחומר שממנו עשויים אלופים - נותרה פתוחה לרווחה.
עוד בנושא
ד'אנטוני ודריל מורי בראש דירוג האנשים המשפיעים שלנו ב-NBA
בוב מאיירס: "עדיין לא החלטנו סופית מי יישאר בסגל לפלייאוף"
דייויד גריפין: "אם היינו יודעים שלברון חוזר, בלאט לא היה ממונה"
כדי להבין את מקומו של ד'אנטוני כיום, צריך לחזור לנקודה בה המציא את עצמו מחדש כדי להיות שוב רלוונטי. נקודת הפתיחה של ד'אנטוני לא הייתה מזהירה: למרות הקדנציה הזכורה לטובה בפיניקס הוא סבל מתדמית גרועה של מאמן התקפה ותו לא, עם נטייה לוויכוחים עם הכוכבים שנמצאים תחתיו (לפרטים: קובי בריאנט וכרמלו אנתוני). אם לא די בכך, גם עיתוי החתימה ביוסטון נראה תמוה לאור העובדה שהיא נחשבה בזמנו קבוצת הגנה מחרידה שזקוקה למקצה שיפורים קיצוני בצד הזה של המגרש. ד'אנטוני נראה כמו האיש הכי פחות מתאים למשימה.
ובכן, שני המיתוסים הללו לאט לאט מתנפצים. את הראשון - בנוגע לחוסר היכולת (או העניין) לאמן הגנה - ד'אנטוני הפריך בקלות רבה. כל שהיה עליו לעשות - כמה פשוט וכמה קל - זה להכיר בחסרונותיו ולהפקיד את המשימה בידיים אחרות. ימים בודדים אחרי שמונה למאמן יוסטון, הוא מינה תחתיו את עוזר המאמן הבכיר ג'ף בזדליק והפך אותו לאחראי הכמעט בלעדי על ההגנה של הרוקטס. לימים, הפך בזדליק הוותיק למנוע השקט מאחורי ההצלחה של הקבוצה.
כיום הוא סוחט השוואות לגורו ההגנה של גולדן סטייט, רון אדאמס, ככל הנראה עוזר המאמן הטוב ב-NBA, וקל להבין מדוע: בעונה שעברה הוא הפך את הרוקטס מקבוצת ההגנה ה-21 בטיבה בליגה ל-18 בטיבה, והעונה לקח אותה - גם בעזרת השחקנים בעלי האוריינטציה ההגנתית שצורפו בקיץ - עד למקום השמיני. לא מושלם, אבל מספיק טוב כדי לאזן את יחסי הכוחות עם ההתקפה הקטלנית. "בשנים האחרונות אני יותר מודע לעצמי. הבנתי שהגנה היא באמת לא הצד החזק שלי, ושעדיף שאתמקד בצדדים החזקים שלי. לג'ף מגיע על הקרדיט על השיפור ההגנתי שלנו", אמר ד'אנטוני ל"יוסטון כרוניקל".
בזדליק לא אחראי רק על הטמעת השיטה ההגנתית, אלא גם מתפקד כמאמן בפועל כשהקבוצה היריבה מתקיפה. מפעם לפעם הוא גם מציב בפני השחקנים אתגרים הגנתיים שונים ומשונים: את ג'יימס הארדן, שעבודת הרגליים והעצלות ההגנתית שלו הפכו כבר לבדיחה ידועה בקרב חובבי הענף, הוא הכריח לצפות בפוזשנים הגנתיים מביכים פעם אחר פעם; לקלינט קאפלה, למשל, הוא קבע יעד (יומרני למדי) להפוך לשחקן ההגנה של העונה בשנתיים הקרובות. את התוצאות אפשר לראות בשטח, ובדפי הסטטיסטיקה.
גם הסטיגמה השלילית השנייה על ד'אנטוני הולכת ומתפוגגת. נכון, הוא לא הצליח לחדור את השריון של כרמלו אנתוני ושל קובי בריאנט, לעתים הוא אף נכנס איתם לפינות שבדיעבד בטוח שהוא מתחרט עליהן, אבל ממילא מדובר בשני שחקנים קשים לאימון, והרי מהארדן הוא מוציא יותר מכל מה שמאמן אחר העז אפילו לחלום עליו. מפעם לפעם ד'אנטוני משלם מס שפתיים כדי ללטף את האגו של שחקניו ולשמור אותם מחויבים אליו. בשבועות האחרונים, למשל, הוא עשה שימוש מוגבר בצמד המילים "אי פעם": פעם אחת כשהתבקש לתאר את היכולות של הארדן וחרץ ש"הוא שחקן האחד על אחד הטוב אי פעם", ופעם שנייה כששיבח את ההגנה של פי ג'יי טאקר והפריז כשטען ש"הוא אחד השומרים הכי טובים שראיתי אי פעם". ייתכן שזו שיטה נלוזה לרתום את שחקניו לשיטה שלו ואפשר שזו גם דעתו האמיתית, אבל כל עוד החנופה עובדת והכימיה נשמרת, זה לא באמת משנה.
אבל ד'אנטוני נאלץ לשנות את עורו גם במגרש המשחקים הפרטי שלו, החלק ההתקפי. הסגנון ההתקפי של הרוקטס מושתת על אלמנטים בסיסיים שהולכים עם ד'אנטוני שנים אחורה כמו ריווח מקסימלי וזריקת שלשות ללא חשבון, אבל הוא לובש צורה אחרת לחלוטין בהשוואה להתקפת "שבע שניות או פחות" המפורסמת מימי פיניקס. במובנים רבים, הסגנון ההתקפי של הרוקטס מנוגד למגמה השולטת ב-NBA כיום, שד'אנטוני יצר בעצמו. בזמן שכמעט כל הקבוצות בליגה משתדלות לחקות את גולדן סטייט ולבסס את משחק ההתקפה שלהן על הנעת כדור ותנועה מרובה בלעדיו, יוסטון מצליחה להיות קטלנית בדרך אחרת לגמרי. היא מדורגת אחת לפני אחרונה במסירות בממוצע למשחק (אחרי אוקלהומה סיטי), מתבססת הכי הרבה על בידודים (14.3 אחוזים מההתקפות, הכי הרבה מאז הניקס בעונת 2011/12) ועושה את זה כל במינימום תנועה - כשהיא מדורגת במקום האחרון בליגה במהירות ממוצעת בהתקפה ובהגנה, ובמקום האחרון גם במיילים שהשחקנים גומאים בממוצע למשחק. אלו נתונים שעלולים להצביע על כבדות או אפילו עצלות כביכול, אבל למעשה הם משקפים את מילת המפתח של הרוקטס העונה - יעילות. יוסטון מודל 2017/18 לא עושה שום דבר שלא צריך - היא לא מוסרת הרבה, כי יש לה שני שחקני אחד על אחד קטלניים; היא לא רצה מהר, כי היא טובה יותר דווקא כשהמשחק איטי ומחושב; היא לא זזה הרבה, כי כשהשחקנים נמצאים בעמדה קבועה המוסר יודע בדיוק היכן למצוא אותם.
במובנים רבים הקרב הצפוי בין הרוקטס לווריירס בגמר המערב הוא קרב על עתידו של הכדורסל. גולדן סטייט הביאה ל-NBA את בשורת הנעת הכדור הממגנטת שמוציאה את המיטב מכוכביה, אבל יוסטון מאיימת ליטול מידיה את ההגמוניה עם כדורסל מכני ויעיל שמבוסס על בידודים. והנה, כך ד'אנטוני מוצא את עצמו במקום לא מוכר. פעם הוא היה נושא הדגל של הכדורסל השמח, היום הוא נציג הרובוטים. ואולי זה מה שייקח אותו צעד אחד קדימה בקריירה.
כך או כך, המכשול האמיתי לפניו. כשיגיע הפלייאוף יצוצו שוב כל השדים מהעבר - שלו, של הארדן, אפילו של כריס פול. תווית הלוזר שוב תישלף מהבוידעם, והרינונים על יכולת ניהול המשחק של המאמן שוב יופיעו. אבל הפעם יש לד'אנטוני מעט מאוד תירוצים: היריבה העיקרית במערב חבולה וקצרה, היריבה העיקרית במזרח אפילו עוד לא גיבשה זהות של ממש, והנמסיס על הקווים - זה שבמשך שנים עמד בינו לבין כניסה למועדון העל של מאמני ה-NBA (רמז: הוא עומד על מאזן 0:6 בסדרות מול ד'אנטוני בעבר) - מגיע ככל הנראה ללא כוכבו הגדול ועם הרבה יותר מדי סימני שאלה.
אם תשאלו אותו, יצא לו שם של מפסידן סדרתי בפלייאוף אך ורק בגלל הנסיבות. "כשכל העול נמצא על שחקן אחד בלבד, בסוף הוא יהיה מותש. זה מה שקרה לי בפיניקס עם סטיב נאש, וזה גם מה שקרה לי עם ג'יימס הארדן בפלייאוף שעבר", ניתח בשבוע שעבר בראיון אופטימי לניו יורק טיימס. "עכשיו יש לי שני שחקנים שהאחריות נופלת עליהם, וזה הבדל עצום....אני מקווה".
האמנם?