מבחינת מכבי תל אביב, יש משהו מתסכל במיוחד בעובדה שהקבוצה שעוקפת אותה בקו הגמר של העונה בדרך לטופ 8 היא דווקא באסקוניה. לבאסקים אין תקציב גבוה יותר; המאמן שלהם לא ידוע יותר ברחבי אירופה מזה של הצהובים, שהגיע היישר מה-NBA; כמה משחקניהם המשמעותיים, כמו פויגטמן ופוארייה, הם רכש מקבוצות קטנות באירופה והיו בהישג ידם הכספי של הצהובים; הזר הבכיר שלהם, ג'ורדן מקריי, היה על הכוונת של מכבי ולבסוף נפצע וכלל לא היה פקטור; האמריקאי היחיד שלהם, מאט ג'נינג, הוא מישהו שכבר היה בארץ ולא הותיר חותם משמעותי. בקיצור, אוהדי מכבי וראשיה רשאים לשאול את עצמם: מה יש להם שאין לנו?
בתשובה לשאלה הזאת מסתתר הפיתרון לחידת מכבי תל אביב. לשאלה לאן נעלם מועדון העל, שאמנם ידע משברים בעבר אבל לא אחד שדומה במאום לנוכחי. היו למכבי עונות גרועות, היו לה כישלונות, אבל בשום שלב לא נראה היה שהיא איבדה לחלוטין את ההילה סביבה; את הקסם ההוא; את הווינריות; את התחושה שגם אם היא בפיגור משמעותי, איכשהו היא תקום מהקבר ותנצח; את היכולת לתרגם את ההיסטוריה המפוארת למסורת מחייבת. כל זה התפוגג, ודווקא ההפסד לבאסקוניה מסביר למה.
כדי להפוך למועדון מוביל באירופה יש צורך בכמה מרכיבים, או לפחות ביכולת לחפות באופן אפקטיבי בסעיפים מסוימים על היעדרם של אחרים. למכבי ולבאסקוניה אין תקציבי על, רק שלבאסקים יש מנגנון אפקטיבי לאיתור שחקנים שפועל בעקביות ובהצלחה במשך שנים, ומנחית בה שנה אחרי שנה כישרונות דרום אמריקאים (הנציגים הנוכחיים: וילדוזה וגארינו), זרים מוצלחים (שיין לארקין, ההברקה של העונה שעברה, חזר ל-NBA) ואירופאים ממפעלים משניים שנחטפים בדיוק בעיתוי הנכון (לפויגטמן ופוארייה ניתן להוסיף את בובואה, שאחרי כמה עונות ב-NBA חזר לליגה הצרפתית, לפני שנחת בספרד). למכבי, לעומת זאת, יש את ניקולה וויצ'י'ץ'.
עוד בנושא
מכבי תל אביב הפסידה 83:72 לבאסקוניה וסיימה את דרכה ביורוליג
ניקולה וויצ'יץ' ונבן ספאחיה על הכוונת אחרי ההדחה, שוכמן ובלייזר יצטרפו?
הסיבה להדחה: איכות המאמן של מכבי תל אביב פשוט לא מספיקה
הסיבה להדחה 2: האמריקניזציה של מכבי תל אביב כבר לא רלוונטית
הסיבה להדחה 3: המהפכה הישראלית של מכבי תל אביב נכשלה בגדול
עוד אלמנט שמסייע לגשר על הפער מהצמרת הוא מאמן מעולה. במשך שנים הסתמכה מכבי תל אביב על פיני גרשון ודיוויד בלאט, ביחד או לחוד, שהצליחו לסחוב אותה על גבם ולמסמס חלק ממגרעותיה המבניות. אפשר להתפלפל ולהתווכח בלי סוף על מעלותיהם וחסרונותיהם של השניים, אבל העובדות לא משקרות: למכבי לא הייתה עונה מוצלחת אחת בלי אחד מהשניים מאז תחילת המילניום. כיום, למכבי יש את נבן ספאחיה.
מאמנים גדולים, כפי שהיטיב לנתח כאן יהונתן אליהו אתמול, הם המצרך החשוב ביותר ביורוליג. שרונאס יאסיקביצ'וס, צעיר אבל ענק, הצליח לקחת את החבורה המוגבלת של ז'לגיריס לטופ 8 בעזרת שיטה מהודקת, מחויבות והברקות טקטיות. פדרו מרטינס אמנם לקח אליפות ראשונה בספרד רק אשתקד, עם ולנסיה, אבל הכדורסל שבאסקוניה משחקת לא משקר: הוא מאמן פנטסטי. בניגוד למכבי, שמשחקת תרגילים ארוכים ולא אפקטיביים שבהם הכדור זז מצד לצד אבל האיום על הסל מתחיל בערך 5 שניות לסוף שעון השניות, באסקוניה מגיעה לפאנצ'ים ההתקפיים שלה בשלב מוקדם של ההתקפה, בלי יותר מדי פירוטכניקה. התרגילים פשוטים ולא מקוריים, אבל רמת הביצוע, בעיקר בפיק אנד רול, גבוהה מאוד; השחקנים מקבלים חופש לזרוק אבל הדגש ההתקפי הוא על מסירה למי שנמצא במצב קליעה טוב יותר מהם (22 אסיסטים אמש מול 15 של מכבי); הריצה למתפרצת רצחנית; ומעל הכל, ההגנה אינטנסיבית ונטולת פשרות.
פעם נהנינו ללגלג על המאמנים הספרדים שמחליפים בלי הפסקה, אבל חלוקת הדקות והרוטציה הרחבה של מרטינס באות לידי ביטוי באנרגיות הלא נגמרות של החמישייה על הפרקט. מכבי, לעומת זאת, שוב הייתה נרפית הגנתית ברגעים החשובים באמת, וברבע המשמעותי ביותר של העונה הדיוק ההתקפי שלה התבטא במסירות ליריבתה, בדרך לליי אפים קלים ומשפילים בצד השני.
לכן, הפער בין באסקוניה למכבי אינו באמת של מקום אחד בטבלת היורוליג, של כמה ניצחונות מקריים שהושגו; זהו פער בין קבוצה עם תשתית לעתיד, לבין זו שמסיימת עונת התחדשות בלי לדעת מה יש לה ביד להמשך. אין אפילו שחקן אחד בסגל של מכבי שנראה כמי שיכול להיות פיסה משמעותית בקבוצה שמדגדגת את הצמרת האירופית - על פיינל פור או גביע אף אחד ממילא לא חולם כרגע; קשה לסמוך על האנשים שמקבלים החלטות, מבעלי הקבוצה ועד לג'נרל מנג'ר או הסקאוטים, שיביאו את האנשים הנכונים במקומם. שום דבר ברזומה שלהם לא מרמז על כך; המאמן לא נכשל באופן יוצא דופן, אבל בוודאי לא הצליח; וחשוב מכל, התחושה מהעבר, שלא ממש חשוב מי ילבש את הגופיות הצהובות - הרכש ממגדל העמק, דרק שארפ, או היהודי המוכשר מיו.אס.סי, דיוויד בלו - כי בסוף כולם נהפכים איכשהו ביד אליהו לשחקני על באירופה, כבר מזמן אינה בתוקף. כל החוליות שידעו להעביר מדור לדור ומזר לזר את התורה שבעל פה של מכבי - בין אם זה מנהל קבוצה כשמלוק מחרובסקי או מוני פנאן ובין אם שחקנים שמכבי זרמה בדמם, ממוטי ארואסטי, דרך מוטי דניאל, שארפ או גיא פניני - נעלמו וספק אם יימצא להם יורש. הדבר המטריד ביותר לגבי מכבי הוא שאין לה כל ייחוד.
עדיין נותרו למכבי שני כלים מרכזיים: החוזה ביורוליג; והקהל שלה, שמגלה נאמנות ועדיין ממלא את ההיכל. האוהדים מחזיקים במפתחות לעתידה של מכבי. מצד אחד, ראשי הקבוצה מנסים לייצר בכל קיץ תחושה של שינוי והבטחה כדי לרצות את האוהדים. מועדון אחר, עם פחות ציפיות, לא היה מהסס להחזיר בעונה הבאה את המאמן ואת מרבית הסגל, אבל אם מכבי תעשה זאת המסר לאוהדים יהיה לוזרי ושלילי. מנגד, כלל לא בטוח שבחוץ מסתתרים שחקנים ומאמנים טובים יותר, לפחות לא כאלה שהאנשים הנוכחיים במערכת יידעו לאתר.
גם האוהדים נמצאים במלכוד: האינסטינקט שלהם הוא לחדש את המינוי באופן אוטומטי, אבל ההיכל המלא נותן לגיטימציה לבעלים הנוכחיים של המועדון להמשיך להזרים לו תקציבים מוגבלים ולהתגלגל מעונה לעונה בלי חזון ובלי לחתור לשינוי. בלי לחץ חיצוני מהאוהדים ספק אם מישהו מראשיה יתנדב לוותר על היוקרה, העוצמה והפרסום שמתלווים להשקעה במכבי. למרבה האירוניה, דווקא אם תראו קרחות בהיכל במחזור הפתיחה ביורוליג בעונה הבאה, תדעו שלמועדון יש תקווה לחדש ימיו כקדם. כדי שיהיה טוב יותר, כנראה שקודם צריך להיות רע יותר.
