זה המאמן, טמבל: מכבי תל אביב הימרה על הסוסים הלא נכונים

בראיון מקיף שנערך עימו בשנה שעברה בסרביה, הסביר ז'ליקו אוברדוביץ' בדרכו הכריזמטית והאינטליגנטית מה מבדיל בין הכדורסל האירופי שהכיר בתחילת דרכו כמאמן לבין הענף בעת הנוכחית. "אז, לפני 20 שנה ויותר, המאמנים היו חשובים, אבל השחקנים חשובים יותר. היום יש היפוך תפקידים. למאמנים טובים יש ערך עליון ומידת ההשפעה שלהם גדלה, כי בניגוד לשחקנים טובים, הם נשארו ביבשת ולא עברו ל-NBA. בעידן הנוכחי, מאמן טוב הוא הנכס הכי חשוב שיכול להיות לקבוצה. הוא יכול לעשות את כל ההבדל", הסביר.

השתלשלות העניינים בעונת היורוליג הנוכחית נותנת תוקף רשמי לדברים של גדול מאמני אירופה: פרט לצסק"א (ופנרבחצ'ה, במידה מועטה), שאמצעיה הכלכליים כמעט בלתי מוגבלים ובכוחה להציע לכוכביה חוזים מפתים יותר מאלו שיקבלו ב-NBA, אין הבדלים תהומיים במידת הכישרון בין קבוצות שמאיישות את צמרת המפעל לבין אלו שמדשדשות בתחתיתו. בנק הכישרונות מוגבל, ובמקרה הטוב אפשר להצביע על שני שחקנים - ואסיליס ספאנוליס וננדו דה קולו - שעושים הבדל כלשהו (הראשון ממילא יסיים בקרוב את תפקידו ההיסטורי).

וכך הופכים האנשים שעומדים על הקווים לשובר השוויון האמיתי. אם התמזל מזלך ובורכת באיש מקצוע מעולה כמו שרונאס יאסיקביצ'יוס, למשל, תוכל להתברג בצמרת גם אם העמדת תקציב צנוע ביותר. אם שפר עליך גורלך ויש ביכולתך לשלם סכומים גבוהים דיו למאמן העל של היבשת, תהפוך גם מועדון בעל מסורת ארוכה של כישלונות כמו פנרבחצ'ה למכרה זהב. ובקיצור - בכדורסל האירופי מודל 2018, המאמן הוא הסמכות היחידה שיכולה לגשר על פערים מקצועיים, כספיים או ניהוליים - שלושה תחומים בהם מכבי תל אביב זקוקה נואשות לסיוע.

המסקנה המתבקשת והמובנת מאליה היא שכדי למחוק את כישלון העונה הנוכחית (וזו שלפניה. וזו שלפניה) ולצאת לדרך חדשה, מכבי תל אביב צריכה להטיל את כל יהבה על אחד ממאמני העל הללו. להעניק לדימיטריס איטודיס שמסיים חוזה בצסק"א בקיץ או לשאראס שעשוי לפזול החוצה מז'לגיריס צ'ק פתוח, ולהתחיל משם (והס מלהזכיר את אוברדוביץ' או אטורה מסינה, שנמצאים מחוץ למשוואה בכל מקרה). הרי ככל שהעונה מתקדמת, מתברר כי פוקעת גם סבלנותו של נבן ספאחיה - שאמור היה לגלות קור רוח לאור היכרותו המוקדמת עם המערכת. גם הוא, כמו יתר שחקניו, הולך ונמוג ככל שהעונה מתקדמת. גם אותו הלחץ משתק ומוציא ממנו צדדים לא יפים. ולמרות הרזומה שעשוי להעיד אחרת, הוא רחוק מלהשתייך למועדון מאמני הצמרת של היבשת גם באומדנים מקצועיים מוחלטים.

יש רק בעיה אחת: בהתחשב במגבלות התקציביות, ממילא הסיכויים שיגיע להיכל אחד מבין איטודיס או שאראס שואפים לאפס.

עוד בנושא

האמריקניזציה קרסה: מכבי תל אביב זקוקה לבעל בית אירופאי
לא עלו ולא גידלו: כישלון המהפכה הישראלית של מכבי תל אביב
כבר לא מעניינת: התופעה שבאמת צריכה להדאיג את הצהובים

ועכשיו העלילה מסתבכת: גם הפתרון האוטומטי של החזרת דיוויד בלאט ו/או פיני גרשון לא יהיה רלוונטי בקיץ. בלאט מצהיר בגלוי על שאיפותיו לחזור ל-NBA לקראת העונה הבאה, וממילא המטענים בינו לבין השדרה הניהולית בהיכל גדולים מדי, בעוד גרשון סתם איבד רלוונטיות. ובכלל, יציאה לדרך חדשה משמעה התנתקות מההרגלים הרעים הישנים, והרי ההסתמכות המוגזמת - שלא לומר תלות - שהתפתחה סביב שני המאמנים הללו היא עוד אחת מהרעות החולות. היכולת של כל אחד מהם, בנפרד ולחוד, לנווט את הספינה בתוך הכאוס המתחולל בחדרי חדרים, הסתירה מראשי מכבי תל אביב את האמת: במשך כל השנים הללו, לא נמצא אפילו מאמן ראוי אחד פרט לשניהם שמסוגל לנטרל את הרעשים והלחצים, שמצליח לשחות בביצה העכורה הזאת מבלי לטבוע.

"זה המועדון הכי קשה לאימון בעולם כולו, כי כולם - מאנשי ההנהלה עד הנשיא - חושבים שהם מבינים בכדורסל", אמר אוברדוביץ' הגדול על ריאל מדריד אי שם בשנת 1998, וכאילו תיאר את מכבי תל אביב בשנת 2018. מכבי הנוכחית היא ריאל ההיא: מועדון מפוזר ומבוזר, שמערך קבלת ההחלטות שלו מפוקפק במקרה הטוב ושערורייתי במקרה הרע, שכמעט מכשיל את המאמנים שלו במו רגליו.

ספאחיה, אגב, הוא סמל דהוי של אותה מגמה, אותה נטייה שגורמת לצהובים לחזור בכל פעם מחדש למובן מאליו. גם אליו פנתה מכבי תל אביב מלכתחילה מתוך התפשרות על המוכר והידוע, מתוך ניסיון מלאכותי לשחזר ימים שכבר חלפו מזמן.

אולי כעת, כשאזלו כל האפשרויות להעניק למותג הגוסס הנשמה מלאכותית באמצעות התרפקות על נוסטלגיה מתוקה, ירוכזו המאמצים בלהתחיל משהו חדש לחלוטין. אולי זה הזמן להצמיח ולטפח את בלאט או גרשון הבאים. זה מה שלא מעט קבוצות בכירות ביבשת עשו כשהגיעו למבוי סתום: ברצלונה כשלה פעם אחר פעם עם מאמנים מוערכים ומוכרים, עד שקידמה לעמדת המאמן הראשי את צ'אבי פסקואל האלמוני, שהפך לימים לאחד המאמנים הטובים ביבשת; ריאל הצליחה להיכשל אפילו עם קבלן תארים מוכח כמו מסינה, ופתחה דף חדש רק כשהפקידה את המפתחות בידיו של פאבלו לאסו חסר הניסיון; כשצסק"א נפרדה סופית מאותו מסינה, היא הימרה על איטודיס הצעיר בתור יורשו, ובסופו של דבר יצאה אפילו מחוזקת; בשלושת המקרים, המאמנים הללו "התגלחו" על חשבון קבוצתם - וטעו גם לא מעט בדרך - עד שהגיעו לבשלות והחזירו אותן למסלול.

קרוב לוודאי שגידול מאמן בעל שיעור קומה זו ההשקעה הכי נבונה בכדורסל האירופי של ימינו. תחלופת המאמנים לא מהירה כמו זו של השחקנים, המעברים מתרחשים בתדירות נמוכה יחסית, וב-99.9 אחוזים מהמקרים, לא נשקפת שום סכנה או תחרות מה-NBA. במילים אחרות: אם מכבי תל אביב תמצא מאמן מספיק טוב שיצלח את הלחצים העצומים שמגיעים בעסקת חבילה עם התפקיד, סביר להניח שהיא תוכל ליהנות ממנו לפרק זמן ממושך יותר בהשוואה לשחקן טוב שתחתים.

החשוד המיידי להפוך לדמות המתבקשת על הקווים הוא דן שמיר, כמובן. מאמן ידען ושקדן עם שליטה כזו בשוק השחקנים יכול בתסריט אופטימי לקבל סמכויות נרחבות ולהתוות דרך, אבל באותה מידה עלול ליפול על סעיפי אי התאמה מנטלית. מעכשיו עד סוף העונה, לצהובים יש מספיק זמן לחשוב על מועמד - זר או ישראלי - שמצד אחד מחזיק באיכויות הנדרשות כמאמן, ומצד שני מסוגל מנטלית לתפקד גם כלוליין בקרקס.