האמריקניזציה קרסה: מכבי תל אביב זקוקה לבעל בית אירופאי

הפעם, קיוו במכבי תל אביב, נבנה סגל צעיר ומבטיח, ללא כוכבים נוטפי אגו, מלא בשחקנים רעבים שרוצים להוכיח את עצמם. נבן ספאחיה נלחם על פייר ג'קסון ומלכתחילה העדיף אותו על פני טייריס רייס; וכשנוריס קול הצטרף, עטוף בהילת אלוף ה-NBA בדימוס, היה מי שקיווה שהצמד "ג'קסול" יצית את הדמיון בהיכל, כמו בימיהם של ג'רמי פארגו ודורון פרקינס, או של טייריס רייס וריקי היקמן.

זה לא קרה. ג'קסון וקול הוכחו כשחקנים לא עקביים ולא יציבים, והמאמן הקרואטי מיעט לשתף את שניהם יחד. האשליה כאילו הם מסוגלים לסחוף את מכבי בחזרה לצמרת האירופית הייתה אולי הטעות הבסיסית ביותר של הצהובים. זו הייתה, כנראה, תחילתה של קריסת הקונספציה. רק אחת מבין אלופות אירופה ב-15 השנים האחרונות הגיעה לפודיום מבלי להחזיק כוכב על אירופאי בקו האחורי. במקרה, לקבוצה הזו קראו מכבי תל אביב; שלא במקרה, הקבוצה הזו היא היחידה מבין אותן אלופות שאומנה בידי אדם שנולד, גדל והתחנך בארה"ב, דיוויד בלאט שמו.

עוד בנושא

לא עלו ולא גידלו: כישלון המהפכה הישראלית של מכבי תל אביב
זה המאמן, טמבל: מכבי תל אביב הימרה על הסוסים הלא נכונים
כבר לא מעניינת: התופעה שבאמת צריכה להדאיג את הצהובים

גארד אירופאי במעמד של סופרסטאר לא לבש צהוב מאז שרונאס יאסיקביצ'יוס ב-2005. ב-13 העונות האחרונות, אלו שהסתיימו באופן מוצלח יותר וגם אלו שהסתיימו באופן מוצלח פחות, הובל הקו האחורי בידי אמריקנים. מוויל סולומון, וויל ביינום וקרלוס ארויו, עבור בפארגו, פרקינס וטיילור רוצ'סטי, ועד אנדרו גאודלוק, ג'קסון וקול. "אני לא יכול לאמן את מה שאני לא מכיר", אמר בעבר יונאס קזלאוסקאס הליטאי, שדווקא זכה בגביע אירופה עם תיוס אדני ואנתוני בואי כמאמן ז'לגיריס קובנה ב-1999 (כשלצידם שאוליוס שטומברגאס).

קזלאוסקאס, שידע גם התרסקות באולימפיאקוס עם מרקי פרי ורוג'ר מייסון ג'וניור ב-2005, ניסה להסביר מה בעצם הבעיה: השחקנים האמריקנים הרבה יותר אתלטיים ואיכותיים מהאירופאים, אבל הם דורשים טיפול שונה. הם צריכים שהקבוצה תשחק בסגנון שמתאים להם ושאותו הם מכירים, ושהמאמנים ייתנו להם חופש מוחלט.

מאמן סן אנטוניו ספרס, גרג פופוביץ', סיפר פעם שהוא מעדיף שהשחקנים שלו יהיו אחראים על תוכנית האימונים של עצמם, כדי שירגישו שהאחריות מוטלת עליהם. המאמנים האירופאים הרבה יותר ריכוזיים, שלא לומר שתלטנים, ולכן הם מתקשים להסתדר עם סגלים שתלויים לחלוטין בגארדים אמריקנים.

אין זו משימה קלה לגייס או לבנות כוכב בסדר הגודל הזה. בדרכן אל הזכייה בגביע, נהנו פנאתינייקוס, אולימפיאקוס, ברצלונה וריאל מדריד מכוכבי על מקומיים, שגדלו במועדון או לפחות במדינה; לצסק"א מוסקבה היו זרים אירופאים שנשארו בה שנים רבות והפכו לשחקני פרנצ'ייז.

מבט על מפת היורוליג של העונה הנוכחית מעלה תמונה דומה: לצסק"א מוסקבה יש את ננדו דה קולו וסרחיו רודריגס, לפנרבחצ'ה את קוסטאס סלוקאס וג'יג'י דאטומה, לריאל מדריד את לוקה דונצ'יץ', לאולימפיאקוס את ואסיליס ספאנוליס, לפנאתינייקוס את ניק קלאתיס. שלוש קבוצות בלבד נבנו סביב קו אחורי אמריקני בהווייתו: מכבי, אנאדולו אפס וארמאני מילאנו. מיותר לציין היכן הן נמצאות.

ברור שאת השחקנים שכבר הוכיחו את עצמם כמנהיגים במועדונים הגדולים אי אפשר להביא; במילים אחרות: דה קולו לא ינחת כנראה הקיץ בנתב"ג, עטוף בצעיף צהוב. אבל במקום להמר שוב על זרים מארה"ב, שבמקרה הטוב כיכבו במקומות אחרים והתבררו כלא מתאימים בתל אביב, ובמקרה הגרוע הובאו מראש כחתולים בשק שמעולם לא ניסו את מזלם באירופה, מכבי צריכה לנסות ולתפוס את הכוכב האירופאי הבא שישתף פעולה עם אותם זרים.

אחד כזה יכול להיות תומא הורטל. הרכז הצרפתי עדיין לא הצליח לסחוב קבוצה לפיינל פור, ומניותיו לא בשיאן אחרי עונת הבלהות בברצלונה, אבל דווקא הכישלון הזה עשוי להפוך אותו לרלוונטי - אם הקטאלנים ייצאו הקיץ לעוד מסע רכש ויחתכו אותו לפני תום חוזהו; שחקן נוסף שצפוי להפוך לסחורה חמה הוא נמאניה נדוביץ', שכיכב העונה באוניקאחה מלאגה. גם הוא חתום לעונה נוספת בקבוצתו (שכרו מוערך ב-850 אלף יורו בלבד), אבל לאור העובדה שהאנדלוסים לא ישחקו ככל הנראה ביורוליג, ייתכן שהוא יוכל להשתחרר. שניהם, אגב, נכללו בתוכניות של מכבי לעונה הנוכחית בשלב כזה או אחר.

ואם לא רכז אירופאי, אולי כדאי למכבי לפנות שוב לאופציית המאמן האמריקני. זה שיופיע עם דרושפאקה בגמר היורוקאפ בעוד שבועיים.