ביבי נתניהו של הכדורגל הישראלי: סיכום המחזור על ג'ורדי קרויף

נאומו האחרון של ג'ורדי קרויף בגנות שעת המשחק הבא של מכבי תל אביב מסכם פחות או יותר את מצבו: מאחד המהפכנים הכי חשובים בתולדות מכבי תל אביב והכדורגל הישראלי בכלל, נשארו רק ספינים. רק מילים ריקות. רק האנטי לאחר ופחות האמונה במי שאנחנו.

מדי שבוע הוא מתייצב מול המקרופונים ומנסה להיאחז במה שנראה כמו המעוז הכמעט אחרון שלו: שנאת התקשורת, שנאת הממסד, וכל העולם הזה שממשיך להיות נגדנו גם היום. בעיקר היום. העיתונאים, איגוד השופטים, בית הדין, המנהלת. כולם, אליבא דה קרויף, רוצים לחבל בפרויקט האירופי שלו. לתקוע מקל בגלגלים של הספינה שאמורה להתרחק מהסרחון הקבוע של הכדורגל הישראלי.

במשך כחמש שנים הצליח ככה קרויף לגדר את מכבי תל אביב מפני מפגעים חיצוניים, ולגדל על הדרך המון כלבי שמירה נאמנים. האוהדים למדו לסמן ככה את כל העיתונאים שמבקרים את מכבי תל אביב (כולל היום), השחקנים למדו להתבכיין על כל החלטה שנוגדת את האינטרס של המועדון העשיר (כולל היום), רק שפעם עמדה מאחורי זה גם קבוצת כדורגל מצליחה ומאורגנת. פעם עמד מאחורי זה מועדון ששבר את כל המוסכמות בכדורגל הישראלי והיום נמצאת שם קבוצה שנראית הכי ישראלית שיש.

כך הפך ג'ורדי קרויף לביבי נתניהו של הכדורגל הישראלי. הוא שורד אך ורק דרך הכפשות, מניפולציות וחזרה על האמונה אותה העביר לכולם שמה שהם רואים זה לא מה שקורה בפועל. זה כבר לא מבוסס על כמה הוא טוב, אלא על כמה האחרים מוסיפים להיות רעים. הרבה פחות בוחרים בו בגלל מי שהוא, אם נשאיר את זה בעולמות של ביבי, אלא יותר בגלל מי הם האחרים. בגלל החשש שהם ישתלטו ביום שאחרי.

הבעיה של ביבי החדש, ביבי של הכדורגל, שבספורט הצדק נוטה להופיע בתדירות הרבה יותר גבוהה. שהבוחרים לא באים לקלפי עם מידע שהם מקבלים בפוסטים של ראש ממשלה בפייסבוק, אלא הם חוזים שבוע אחרי שבוע באחד המאמנים הכי חלשים בכדורגל הישראלי. מאמן שבוגד בכל עקרונות המשחק שהמאמנים שהוא הביא לכאן הנחילו. מאמן שאין לו שום אישיות של מאמן. שום תכונה נשגבת לא עוברת ממנו לשחקנים. שום דבר מהאופי שלו לא נטמע במערך, בשיטה, בסגנון. להבדיל, למשל, מקרויף המנהל המקצועי. קלות הדעת, שלא לומר עצלנות, שהפריעו לו בסופו של כאחד שבוחר את השחקנים מעמדת המנהל המקצועי, הרבה יותר בולטות כעת כמאמן.

עכשיו קרויף חוזר לליגה הישראלית. אין יותר אירופה. יהיו לו המון ניצחונות גארבג' טיים, כמו בעונה שעברה, ובסוף כל משחק הוא ישלח דרך נאומיו את הביטנים והאמסלמים שלו להילחם באלו שרואים בבירור שהמלך הוא עירום. רק שהפעם המלך באמת הוא עירום. מהאיש הכי חזק במכבי תל אביב לא נותר כמעט דבר. אפילו כלבי השמירה הכי נאמנים שלו יודעים: למכבי תל אביב יש מאמן גרוע, פשוט מאמן גרוע, ובהזדמנות הראשונה שאפשר יהיה לעשות זאת בצורה מכובדת צריך יהיה להיפרד ממנו. כולם רואים שאין שם כלום, ולא יהיה כלום. לביבי, לעומתו, יש הרבה יותר סיכוי לשרוד קדנציה נוספת.

עוד בנושא:

הפועל באר שבע מרוצה מהיכולת. פקהארט עשוי לעזוב בינואר
בית"ר ירושלים: אדגר בכה בחדר ההלבשה, ביקורת קשה על קונטה
שחקנים בהפועל חיפה: קיימת מתיחות בין פלקושצ'נקו לצוות המקצועי
מכבי תל אביב: "בלי 25 גולים של וידאר, אין סיכוי לאליפות"

החילוף השלישי של בני בן זקן מול הפועל באר שבע מלמד לא מעט על טביעת האצבע שלו כמאמן בית"ר ירושלים. על פניו, רבים ראו בהעדפה להכניס את חן דילמוני על פני יוסי בניון, חוסר כבוד לאגדת כדורגל. אחרים ראו בזה מהלך הגנתי מדי. הבעיה היא שזה הרבה יותר עמוק: המהלך התמוה הזה, שהסתיים באיזה רבע בישול מקרי בהחלט שהתחיל מהגבהה של דילמוני, מלמד מיהו באמת בני זקן: מאמן עם חשיבה של מועדון קטן, של מועדון רדוף, מועדון שרוצה להרוויח את מנת הלחם הקטנה שלו, ולחזור הביתה בשלום. איך הוא אמר בסיום אמש: "הצלחנו לצאת עם תיקו, וזה המון".

עד כמה הגלימה הזו של מאמן בית"ר ירושלים גדולה על בן זקן, אפשר לראות בכל מחזור מחדש. מי שחשב שבאר שבע שיתקה את בית"ר אמש, מי שסבר ששחקניו של בן זקן קפאו מהלחץ של טדי מלא באוהדים, פשוט לא ראה את הצהובים משחקים תחת בן זקן. מול נתניה, מול באר שבע, זה לא משנה. זו הצורה שבה בן זקן חושב שבית"ר ירושלים צריכה לשחק בכל שבוע: להתחבא מאחור, לוותר על הכדור, לפחד כל הזמן. זה יהיה מעליב לקרוא לזה בונקר. לבונקר יכול להיות כבוד, מאחורי בונקר יכולה להסתתר חשיבה, רעיון, פילוסופיה. במקרה של בן זקן זו פשוט תפיסת כדורגל נפסדת ששייכת לעולמות שבית"ר ירושלים לא מכירה.

וככה, שבוע אחרי שבוע, הוא מוריד את בית"ר ירושלים עוד יותר נמוך. בכל מחזור מחדש הוא פשוט משפיל את הראש בפני היריבות ומקווה לעקוץ אותן, משל היה הפועל יהוד או הפועל רמת גן. יתרה מזו, בסיום המשחק הוא מתייצב מול המצלמות ומדברר את המועדון בצורה מחפירה. גם בנוף המאמנים של הכדורגל הישראלי, האפרוריות שלו והקלישאות הריקות מצליחות לבלוט לרעה. ככה גם לא נראה מאמן נוער בבית"ר ירושלים.

אבל זו רק המעטפת. בן זקן מעמיד את אחת הקבוצות הכי פחות מאומנות בתולדות בית"ר ירושלים, אבל הסיבה שראשי המועדון לא מגיבים לכך היא בגלל שהמאמן הבא יהיה החמישי של הקבוצה העונה. מישהו מכר להם שבן זקן הוא ברק בכר הבא. בדיקה פשוטה בגוגל היתה מגלה שחוץ מהטייטל, לבן זקן אין פסיק מההישגים שהיו למאמן באר שבע בטרם הפך למאמן באר שבע.

בן זקן בנה את הקריירה שלו על אותה תקרית בה סירב לציית להוראה של הבוס שלו איזי שירצקי בנוגע לאחמד עאבד. היום אותו בן זקן ממלא הוראות של אלי טביב, אבל גם זה לא יחזיק יותר מדי. בקרוב מאוד אותו טביב יבין שזה כבר ממש לא משנה אם מינית מאמן רביעי או חמישי בעונה כזו. בטח כל עוד לבית"ר ירושלים אין בעצם מאמן.

"בבני יהודה לא תהיה גזענות", אמר השבוע ברק אברמוב. הבעלים של בני יהודה הסתבך עם האוהדים, שוב, כן, ועל הדרך אין לו בעיה לקחת איתו למטה את כל התדמית של המועדון. גזענות היא מילה קדושה. אנשים שנלחמים בגזענות זוכים להגנה מוחלטת, עיוורת, למרות שבסיפור הנ"ל חשוב גם לשים לב לפרט שאברמוב לא מסתיר: מקרי הגזענות עליהם הוא מקונן, נוצרו כי אוהדים רצו לפגוע בו. לגרום לו להגיע לבית הדין. אם כך, על איזו גזענות מדובר? אם באמת זוהי התמונה, זו פחות גזענות ויותר עימות ילדותי.

אגב, ייתכן מאוד שהאירוע עם אחמד עאבד שונה. זו לא פעם ראשונה שאוהדי בני יהודה מקללים את חלוץ קרית שמונה. אבל גם אם זה המקרה נטו, מדובר בעימות ספציפי עם שחקן מסוים. צריך לעבור מרחב רב, בלתי אפשרי, בכך שאתה גורר מועדון שלם לאשמת גזענות בגלל ריב אוהדים עם עאבד. כשלוקחים בחשבון את המאבק בין אברמוב לקהל, זה נראה יותר כמו טריק של הבעלים להעניש את הקהל מאשר מאבק ישר וצודק בגזענות.

אברמוב, כמובן, לא שואל את עצמו מה חלקו בכל הבלגן הזה כאשר הוא מונה את שורת התלונות של האוהדים שיוצאים נגדו. הוא לא מבין שהוא מפליל את עצמו על הדרך, כי כולנו מבינים שאדם שמסתבך בכל כך הרבה מקרים שהוא מציין, הוא בעייתי באותה מידה.

כאשר אברמוב מציין שאוהדי בני יהודה עשו את המוות גם למשה דמאיו קשה שלא להזדהות איתו. קשה באמת לדעת מיהם הרעים בסיפור הזה, בטח כשמשתמשים בשד הגזענות הקדוש. רק דבר אחד ברור: אברמוב הוא לא הטוב. הוא לא שונה מכל אותם אוהדים שהוא מתאר כמתלוננים סדרתיים והוא לחלוטין לא הפתרון לאותה בעיה היסטורית שיש בבני יהודה, כפי שהוא מתאר אותה. להפך, הוא מעורר אותה יותר מכולם.

הפועל באר שבע האמיתית לא שיחקה אמש בטדי. את הפועל באר שבע האמיתית פגשתם מדי שבוע בליגה האירופית. שם ראיתם קבוצה שלא הגיעה לה להעפיל בשום רגע בשלב הבתים, שם ראיתם קבוצה מתקשה ופגיעה. שם ראיתם שהפועל באר שבע פחות טובה מהעונה שעברה. בליגה, כמו שחזיתם מול בית"ר, אין רבע של קבוצה שמסוגלת להעניש אותה על כך. בליגה שבה בית"ר ירושלים עדיין במאבק האליפות, לא יכולה להיות לבאר שבע מתחרה אמיתית. היריבה האמיתית של האלופה שלנו זו היהירות שגרמה לבכר לוותר על וואקמה ושהר המוחלפים בטדי. לא יותר.

בעונה שעברה באר שבע הרוויחה את התהילה שלה באירופה, אבל העונה ההדחה המוקדמת שולחת אותה להאדיר את המיתוס הדרומי דרך הליגה. למי שזוכר, מכבי תל אביב של פאקו הודחה בצורה יותר משפילה מאירופה. אבל היא הפכה עונה שבה היא עפה מוקדם הביתה לטרבל חסר תקדים – אולי גדול ההישגים של המועדון בעידן קרויף. זה צריך להיות גם היעד של באר שבע העונה. כמו שהליגה הזו נראית, זה לא אמור להיות קשה כל כך. אולי אם וואקמה שוב יוחלף. הפעם לתמיד.