פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        לתפארת מדינת ישראל: על הטירוף סביב נבחרת הג'ודו באבו דאבי

        זה לא קשור לספורט, הג'ודו הוא רק שולי, העיקר שהמורל הלאומי עולה ומירי רגב בכותרות. מעללינו בטורניר הזניח באבו דאבי שוב יצאו מפרופורציה, פז חסדאי ראה מדינה עם תרבות ספורט אומללה

        לתפארת מדינת ישראל: על הטירוף סביב נבחרת הג'ודו באבו דאבי

        אם אתה יושב ראש ארגון ספורט בישראל, או אם אתה ספורטאי בענף אולימפי זניח שמדברים עליו פעם בארבע שנים, הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך במדינת ישראל זה תקרית דיפלומטית. שהערבים לא יכניסו אותך, שלא יופיעו, שיחרימו. סייף, למשל, יכול להתאמן כל חייו, לנסוע מטורניר לטורניר, לזכות אפילו במדליה פה ושם, להתחנן ליחצן שלו שיפיץ לתקשורת ולהתפלל לחשיפה - אבל הסיכוי הכי גדול שלו לקבל כותרות זה אם יריב ממדינות ערב יפרוש, לא יופיע או יסרב ללחוץ לו יד. זה הדבר היחידי שיכול להעניק חיים לענפים מתים, להפוך נון אייטם לסיפור.

        השבוע זה בלט במיוחד במסע של נבחרת הג'ודו לאבו דאבי. כמובן שאף אחד פה לא באמת מתעניין בג'ודו, הרי אילו זה היה סתם טורניר גרנד פרי בגיאורגיה הוא לא היה מעניין נפש חיה, אבל הפעם ספורטאינו הצליחו לעורר עניין, שלא לומר דרמה, בגלל התסבוכת הפוליטית. ובישראל כידוע, אין כמו סערה פוליטית. יכניסו אותנו או לא יכניסו? השב"כ אישר את הנסיעה? יטוסו דרך טורקיה או ירדן? יתחרו עם הדגל או בלי הדגל? איך הם מוצגים באתר האיגוד? ישמיעו את ההמנון? כל כך הרבה שאלות, ואף אחת מהן לא קשורה לספורט.

        זה יכול היה להיות כל ענף אחר. במקרה זה ג'ודו, אבל ההתעניינות היא לא על רקע ספורטיבי. יותר מאשר אוהבים פה את הג'ודאים הישראלים, אוהבים פה להזדעק. ספק אם כל אלה שקוראים בצמא על מעללי ספורטאינו יוכלו לזהות את טל פליקר ברחוב. יותר מאשר הניצחון של פליקר וביצועיו על המזרן, התענגנו משירת "התקווה" המאולתרת, בתנאים קשים, כמו היה דגל הדיו באום רשרש. הם אומנם בנינו היקרים, חלק מאיתנו, ואם פוגעים בהם פוגעים בנו, אבל מי מאלה שצקצקו יחד עם יונית בערוץ 2 יודעים איך נראית גילי כהן? או איפה היא התחרתה לפני, ואיפה תתחרה אחרי? זו פשוט עוד הזדמנות להתקומם. לכעוס. והכי חשוב, להתקרבן. תראו כמה אנחנו מסכנים, מה אנחנו נאלצים לעבור, איזו עוד מדינה צריכה להתמודד עם אתגרים כאלה, לחיי העם הזה וכמה טוב שהוא כזה.

        עוד בנושא

        ג'ודו: מדליית ארד לטוהר בוטבול באבו דאבי, שגיא מוקי הודח
        משה פונטי: "מהמדליות המרגשות ביותר. שרנו את 'התקווה' ביציע"
        פליקר שר את התקווה על רקע המנון האיגוד: "מאוד גאה לייצג את ישראל"

        טל פליקר (יח"צ , באדיבות איגוד הג'ודו)
        זו פשוט עוד הזדמנות להתקומם. לכעוס. והכי חשוב, להתקרבן. טל פליקר על הפודיום (צילום: באדיבות איגוד הג'ודו)

        במקביל, התקריות האלה גם גורמות לנו להתחזק על חשבונם. האיסור להציג את דגל ישראל, או למעשה כל אפליה או הגבלה, זה בדיוק ההפך מרוח הספורט. ספורטאי שלא מופיע להתמודדות בגלל זהות היריב הוא ספורטאי אומלל. ואם בכל זאת יריב ממדינה מוסלמית עולה למזרן, מיד בסיום הקרב נסתער עליו בתקווה שלא ילחץ יד. זו באמת התנהגות קטנונית ומבישה, ולא נותר לנו אלא לחגוג את זה, ולהתענג על כל רגע. זה משמח כמו פיגוע בבירה אירופית: הזדמנות עבורנו להראות לעולם "עם מה אנחנו מתעסקים ביום יום".

        לצערנו, אין דרך אלגנטית להיחלץ מזה. נקלענו לסמטוכה הזאת, ולאף אחד כבר אין כוח להתעסק בה. אפשר רק לדמיין מה מרגישים פקידים בפיפ"א, או בכל גוף ארגוני אחר, כשמגיעות תלונות ודרישות של ישראלים ופלשתינאים בדרישה לענישה, פעולה או סתם תגובה. "אי אפשר לשמוע אותם יותר", אומר לעצמו העסקן האירופאי הממוצע, "שייחנקו", ומצביע בעד המשך הסטטוס קוו. למי יש זמן או אנרגיות להיכנס לריבים הבלתי נגמרים האלה.

        גם מבחינתנו אין פה ניצחון אמיתי. המשלחת הישראלית נאלצה להפעיל אין סוף קשרים כדי שיארגנו לה אשרות כניסה לאבו דאבי, ולבסוף (לא בפעם הראשונה, ולא האחרונה) נאלצה להתקפל, נכנעה לדרישות והתחרתה ללא סממנים ישראליים. אז מה החגיגה הגדולה? במה מתגאה מירי רגב? מצד שני, ויתור מראש גם היה תבוסתני. זו תחרות חשובה, עם נקודות חשובות, ואסור להיכנע להפחדות. וכך איגוד ספורט קטן שוב נאלץ לסחוב על כתפיו מטענים כבדים שכוללים סכסוך בלתי נגמר וגאווה לאומית, ובענף שיש בו אליפות אירופה פעם בחודשיים, פתאום תחרות גרנד סלאם הופכת לאירוע מסעיר ודרמטי. והנה זה פותח מהדורות חדשות בערוץ 2, והנה שליח ערוץ 10 מצטרף למסע, וכולם מדווחים בהתלהבות מטורניר זניח בענף זניח בקצה העולם, רק חסר היה שביבי יתקשר לברך את פליקר.

        יושב ראש איגוד הג'ודו משה פונטי (מגד גוזני)
        המרוויח הגדול הוא שוב איגוד הג?ודו. משה פונטי (צילום: מגד גוזני)

        כך או כך, אלה בדיוק האירועים שמבהירים מה קיוותה להשיג השרה רגב במשרד הספורט (וגם בתרבות, כמובן). לא הספורט בראש מעייניה, כי אם שני דברים אחרים: גאוות המדינה, והגאווה לראות את שמה בכותרות. כמה היא מתענגת על פרשות כאלה, כמה הן חשובות עבורה, כמה אנרגיות היא משקיעה בהן, איך מבחינתה זה הדבר האמיתי, הדבר היחיד, איך עבורה נבחרת הג'ודו היא הגרסה העדכנית של "הספורטאים הצעירים", כשאלון ורפי צונחים לאצטדיון במחצית כדי להציל את נבחרת ישראל במשחק מול מצרים.

        המרוויח הגדול הוא שוב איגוד הג'ודו, ששוב סוחט כותרות, שוב מקדם את עצמו ומצליח למצב את הענף כמצליחן שמקפיץ את המורל הלאומי עם ניצחון גדול על אדמת האויב. יש יחסים קרובים בין יו"ר האיגוד משה פונטי לבין השרה רגב, ובעוד היא מחפשת גאווה ישראלית, הוא מחפש עוד תקציבים, וכך נוצר חיבור חם ומעגל בלתי נגמר, שנראה שכולם נהנים ממנו קצת יותר מדי. כי מה חשוב הספורט, העיקר שהכנסנו לערבים אצבע לעין.