"קח, קח, חמוד, קח", פירגן ארז אדלשטיין באדיבות של מנצח לגיא פניני, כשהאיש והשלשה היה בטוח שבקבוק הקולה שהזמין המאמן מיועד אליו. הפורוורד סירב בנימוס, ואולי בגלל שהיום הוא כבר חוגג את יום הולדתו ה-34, ביקש מאחד המתנדבים באוהל המדיה שיביא לו בקבוק סודה. כן. סודה.
"קח, קח, חמוד, קח", היה גם המוטו של עומרי כספי בדקות ההכרעה של המשחק.
סל שדה בודד. חמישה ריבאונדים. שתי חטיפות. סחיטת ארבע עבירות. ואסיסט. זו הייתה תרומתו של כספי בדקות הקאמבק המופלאות (שלא לומר: מופרעות) ברבע הרביעי מול גרמניה. האיש שמתהלך עם הילת כוכב סביבו, שהפך לכתובת לכל מרפק תועה, ליעד החיסול שכל היריבות מסמנות - הוא לקח אתמול צעד לאחור וביצע דווקא את הפעולות הקטנות והאפורות, שבמידה רבה עשו את ההבדל בין ישראל שהובסה 32:16 מתחילת המחצית השנייה לזו שניצחה 5:23 עד סיומה.
עוד בנושא
נבחרת ישראל מאושרת, עומרי כספי: "לפעמים המזל משחק לטובתך", בגרמניה מתלוננים
כשיציע העיתונאים חגג את השלשה של פניני: על הסיקור הישראלי והאירופאי ביורובאסקט
תמונת הסיכויים ביורובאסקט: הפסד לגאורגיה עלול לסיים את דרכה של נבחרת ישראל
מן הידועות היא שדניס שרודר ייקח את הכדור המכריע כמעט בכל פעם שגרמניה תגיע לשניות הסיום. ממש כפי שגוראן דראגיץ' עושה בסלובניה, לאורי מרקאנן בפינלנד, אלכסיי שבד ברוסיה ובוגדן בוגדנוביץ' בסרביה. ככה זה כשיש לך כוכב על שעומד לפני שאר השחקנים בנבחרת. מבלי לשמוע את פסקי הזמן של כריס פלמינג, לא מן הנמנע ששמו של כספי הוזכר בנימת אזהרה בפסקי הזמן האחרונים של המשחק.
כספי, בניגוד לרבים מהסופרסטארים האחרים באליפות אירופה, אינו גארד שתלוי בעצמו אלא פורוורד שצריך לקבל מאחרים את הכדור, כלומר לגרום להם לרצות לעבוד בשבילו. הם רוצים. והשורה הכה אפורה שלו היא מה שנוצץ במשחק שלו: גינוני הכוכב הם ממנו והלאה. את הזריקות המכריעות ואת ההחלטות הגורליות לקחו גל מקל ואחד, פניני. לא בגלל שכספי התחבא או ברח מהכדור, כפי שאוהבים להאשים מעת לעת במחוזותינו. הוא המתין לריבאונד ההתקפה או לכדור החופשי שינחת לידיו. לא כפה את עצמו על המשחק, ולא כפה את המשחק על עצמו.
עיתונאים גאורגים ישבו אתמול בשעות אחר הצהריים מיואשים וראו כיצד נבחרתם, שהפכה ללהיט עם הניצחון על ליטא ביום הפתיחה, נכשלת בעוד מבחן אופי ומעמיסה על גבה הפסד סנסציוני לאוקראינה. על הכוונת היה דווקא אלוף ה-NBA המכהן ושותפו החדש של כספי לחדר ההלבשה בגולדן סטייט, זאזא פאצ'וליה. "בווריורס מהות התפקיד שלו היא לצאת לחסימות בשביל סטף קרי, וקווין דוראנט, ומי לא. כאן הוא פשוט לא עושה את זה", אמר אחד מאנשי התקשורת המדוכאים. "הוא משחק בשביל עצמו, וכשזה עובד - אז הכל טוב. אבל כשזה לא עובד, אתה מבין כמה הנבחרת שלנו חסרת אופי".
בקיצור. היה קשה. היה לעיתים רע לתפארת. אבל כספי לא השליך את סרט הקפטן.
לפני כמעט שנתיים, ערב משחק ההדחה מהיורוליג מול דרושפאקה, ישבתי עם פניני בבית המלון באיסטנבול וניסינו לנתח יחד את מצבה העגום של מכבי תל אביב. "אני לא שחקן שבנוי על יכולות אישיות ושעושה דברים לבד", הסביר הקפטן דאז באותו ראיון. "ברגע שהקבוצה רצה והתרגילים עובדים, אני אקבל את הזריקות שלי ואעשה את הדברים שאני טוב בהם. ברגע שכל אחד עושה מה שבא לו, אני האחרון שייראה טוב".
פניני הגיע למשחק אמש עם שורה עגומה ברזומה: 39 דקות בשני משחקים, 1 מ-3 לשתיים ו-0 מ-4 לשלוש. זה לא הכל; כדי להמחיש עד כמה ההתקפה הישראלית הייתה שחונה ושכונה, מספיק להביט בנתון הבא: פניני, ליאור אליהו ויותם הלפרין - שלושת השחקנים הוותיקים והמנוסים בסגל - השלימו 105 דקות על הפרקט עם זריקת עונשין אחת בלבד.
פניני סיים את המשחק עם 15 נקודות; לא היו לו כל כך הרבה מול יריבה אירופית מאז משחק היורוקאפ בין מכבי לקאזאן בתחילת 2016; הוא לא קלע כל כך הרבה במדי הנבחרת במשחק רשמי מאז הניצחון על הולנד במוקדמות ב-2014. והרי פניני הוא פניני, לטוב ולרע. ופניני לא יכול היה להיפרד מיד אליהו כמגרש ביתי בקול ענות חלושה. הוא היה צריך לצרוב עוד איזה זיכרון אחד מיתי לפני שיעלה על איילון דרום, בואכה בת ים-חולון.
ריצ'רד האוול, או כפי שהקולגה בדימוס והקופירייטר בפוטנציה עידו קוז'יקרו כינה אותו אמש "ריצ'רד לב הארי", ניפק תצוגה מרשימה בכל קנה מידה, שהחזירה את הנבחרת לימים היפים של דייויד בלו, דריק שארפ, בראד ליף ולבאן מרסר במשבצת המתאזרח. הוא זינק על הגארדים והטריד אותם עד קו מחצית המגרש (לפעמים גם בחוסר אחריות), צלל לפרקט כדי להציל כדורים אבודים, הפגין יעילות מתחת לסל וגם שבר שיאים סטטיסטיים.
שבע חטיפות היו להאוול, והוא מחזיק כעת בשיא הטורניר הנוכחי בצוותא עם ג'די אוסמאן. אבל האוול, בניגוד למקבילו הטורקי, אינו סמול פורוורד שמוצא את עצמו נגיש לשמירה על גארדים, לתנועה הרחק מהסל ולשאר הזדמנויות לחטיפות. שחקנים בגובה של הסנטר הישראלי לא נוהגים לחטוף כל כך הרבה כדורים. האחרון שעשה זאת במשחק יורובאסקט היה לא אחר מאנדריי קירילנקו, עם שבע חטיפות במשחק בין רוסיה לצרפת, וזה קרה לפני עשר שנים; אגב, שיא שנות ה-2000 במסגרת אליפות אירופה שייך עדיין לליאור ליובין, שחטף שמונה פעמים במשחק בין ישראל לאוקראינה לפני 16 שנים.
אז עכשיו, כאמור, הכל טוב. רק שלא באמת. תסמונת הרבע השלישי של הנבחרת היכתה בה מחדש, ואם בתבוסות לאיטליה ולליטא אפשר היה להיתלות בנחיתות לעומת הפיזיות והעומק, או בהתיישרות הסטטיסטיקה של היריבה מחוץ לקשת, או פשוט בכך שהגויים שעמדו עלינו לכלותנו פשוט קצת יותר טובים מאיתנו בכדורסל - אז אתמול זה קרה מול יריבה שאין בה אף אחד מהמרכיבים הללו.
15:9 מול איטליה. 33:14 מול ליטא. 26:14 מול גרמניה. 30 דקות ברבע השלישי, שבהן נרמסה ישראל בתוצאה בלתי נתפסת - 74:37. אין לזה הסבר מקצועי מעמיק. הבעיה היא כנראה מנטלית, על גבול הפסיכולוגית. באמצע הרבע המקולל עמדה אמש הנבחרת על 100 אחוזים מהשדה, אבל מצאה את עצמה בפיגור דו ספרתי. כיצד זה ייתכן? במשך חמש דקות הגיעו שחקניה לשתי זריקות בלבד, וקלעו את שתיהן. באותו זמן, הם איבדו חמישה כדורים. כמו שאומרים אצל ההם, לא עברנו את החצי.
אדלשטיין אמר לאחר המשחק שבעבר הוא נתקל בבעיה הזו, והחל לעצור אימונים באמצע - להוריד את השחקנים לעשר דקות בחדר ההלבשה ולהחזיר אותם למגרש, כדי לעבוד על הריכוז שלהם. ואכן, התסמונת הזו מלווה אותו בערך מאז שהכדורסל האירופי עבר ממחציות לרבעים: זה קרה לו לא פעם בקדנציה האחרונה בהפועל תל אביב, וגם ב-2004, כשהובס עם האדומים בחצי גמר היורופליג 92:74 בידי מארוסי. הפועל שלטה במשחק והוליכה לאורך רוב שלביו, עד שגארד צעיר ואלמוני בשם ואסיליס ספאנוליס פתח מבערים והצעיד את קבוצתו לטיסת 0:26. זה קרה, איך לא, באמצע הרבע השלישי.
אתמול בשעה 23:00 הושחזו כל הסכינים והמקלדות, וההשוואות הבלתי נמנעות לאחות החורגת מהכדורגל כבר המתינו מעבר לפינה. אבל זה, בעצם, כל ההבדל: כשנבחרת לאומית אחת נמצאת בפיגור של שער בודד, הגארבג' טיים פורץ ואיש לא נותן לה סיכוי אפילו להשוות. אצל הנבחרת הלאומית הזו, שחזרה מהקבר, יש כבר מי שיתאכזב אם תעפיל לשמינית הגמר רק מהמקום הרביעי.
וזה, גבירותיי ורבותיי, לא הולך ברגל. תרתי משמע.