כשיציע העיתונאים חגג את השלשה של פניני: על הסיקור הישראלי והאירופאי ביורובאסקט

העיתונאים הליטאים מסתובבים עם גופיות של הנבחרת, האיטלקים מתחבקים בהמנון, האוקראיני מתנהג מוזר, ורק הגרמנים שקטים וקורקטיים. העיתונאים שמגיעים לסקר את היורובאסקט לא מסתירים את האהדה לנבחרות שלהם, וכך גם הישראלים. אור שקדי סבור שאין לגיטימי מזה

  • יורובאסקט 2017
צילום ועריכת וידאו: יוסי ציפקיס

יש רגעים שבהם הכל מתחבר, וממחיש במדויק את המצב. השלשה של גיא פניני אמש (ראשון), זאת שהעלתה את ישראל ליתרון 80:81 על גרמניה בדרך לניצחון הראשון ביורובאסקט, הייתה רגע כזה, ולא רק בצד הספורטיבי. כשהשלשה צללה פנימה, כל הגבולות נפרצו ויציע העיתונאים החדש ביד אליהו התרומם. צעקות, חיבוקים וקפיצות - היה שם הכל. כן, לא מדובר בטעות, יציע העיתונאים. גם כותב שורות אלה היה בין הצועקים והשמחים, ולא, אין לו כוונה להתבייש או להתנצל על כך.

היה זה עוד אחד מהרגעים והמשחקים שבהם הגבולות מיטשטשים, שבהם הרצון של כמעט כל העיתונאים הישראלים שמסקרים את הנבחרת לראות סוף סוף משהו חיובי היה דומה לזה של האוהדים. וזה קרה. לפעמים נדמה שהתדמית היא שהתקשורת מייחלת לכישלון הנבחרת, שאנשיה מחפשים את הרע ואת הסנסציות, אבל הרגעים האלה חשפו מה באמת עובר לעיתונאים בלב ובראש.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

זהב וטהור: סדרת הטיפוח עם 24 קראט זהב

בשיתוף Fashion TV Cosmetics
לכתבה המלאה
מה רע בקצת פטריוטיות? פניני מקפיץ (צילום: ברני ארדוב)

ולפני שיתחילו הביקורות על סיקור אובייקטיבי, שמגיע כמעט מכל כלי תקשורת במהלך האליפות הזאת, הנה תמונת המצב של הנעשה באולם מספר 1, או בשמו החדש בתל אביב ארנה - "טריבונת המדיה". היציע מתחלק לשניים - כ-80 מקומות המיועדים לעיתונאים ללא מחשב נייד, ו-120 מקומות לעיתונאים, ואנשי תקשורת, כולל נציגים רשמיים של המדינות, עם מחשב נייד. לכל כלי תקשורת יש מקום, לכל מדינה יש אזור, ובהחלט אפשר לאפיין את האהדה, ואולי גם את אופי הסיקור כתוצאה מכך, באמצעות ההתנהגות של אותם עיתונאים במהלך המשחק.

הנציגות הגדולה ביותר היא זו של הליטאים. עד כמה גדולה? באימון יום שישי בערב, של נבחרת ישראל ונבחרת ליטא, נכחו כ-30 עיתונאים וצלמים ליטאים, ושבעה עיתונאים וצלמים ישראלים. בעוד המספר של הישראלים הוא גבוה יותר, אלה שמסקרים כל אירוע באליפות הזאת הם הליטאים. אז נכון שהכדורסל הוא האהבה הגדולה ביותר של הליטאים, אבל גם זה לא מסביר תמונה של עיתונאי ליטאי לובש גופיית משחק של הנבחרת שלו במהלך המשחק. למרות זאת, מספר רב של עיתונאים ליטאים שומרים על ארשת פנים רצינית במהלך המשחק, ונותנים הרגשה מקצוענית נטו. "העיתונאים שלובשים את הגופיה של הנבחרת, זה לא משהו שאנחנו מתגאים בו, אבל זה מי שאנחנו", סיפר אחד מהם, שלא רצה להעביר ביקורת בשמו על חבריו, "אם האליפות הייתה אצלנו בבית, אולי היו קצת פחות תמונות כאלה, אבל מחוץ לגבולות ליטא יש יותר פטריוטיות".

המשלחת השנייה בגודלה, ואולי מדובר בנתון מפתיע לאור השקט שמגיע ממנה, היא זו של גרמניה. כן, את הגרמנים לא תשמעו, מלבד שיחות ביניהם בגרמנית. אין מחיאות כפיים, אין חגיגות, יש הרגשה של עיתונאים כמעט ניטרליים. "ברור שברגע שאתה נוסע למדינה אחרת כדי לסקר את הנבחרת שלך, אתה רוצה שהיא תנצח, אבל אין לזה שום קשר לפטריוטיות", מספר העיתונאי הגרמני מנואל ברניאק שכותב ל-basketball.de, "אנחנו מסקרים בהרחבה את הכדורסל בגרמניה, ואתה רוצה שלכדורסל יהיה תפקיד יותר משמעותי בגרמניה, אז אתה רוצה שהנבחרת תתפוס מקום טוב באליפות. בסופו של יום זה יגרום ליותר כלי תקשורת לסקר את הכדורסל, וזה טוב לענף ולהתקדמות שלו בגרמניה. אנחנו שומרים על רוגע במשחקים, זה חשוב לעיתונאים, ולא משנה אם אתה מסקר את הנבחרת או קבוצה, התפקיד שלך כעיתונאי הוא להישאר נייטרלי. ראיתי כאן עיתונאים מאוד נלהבים, שלובשים את הגופיות של המדינות שלהם. אני לא חושב שזה בסדר, אבל זו הדעה שלי".

מה הגרמנים היו אומרים? רגב (צילום: יוסי ציפקיס)

המשלחת השלישית בגודלה היא זו של איטליה. שישה עיתונאים, מספר זהה של צלמים, ולא סיקור נרחב מדי. את האימון המסקר לפני ישראל הם פספסו בגלל משחק הכדורעף שנערך במקביל באיטליה, ובגלל ש"לא שווה לצאת מהמלון וזה לא ייכנס לעיתון", לפי אחד מהם. אבל למרות זאת, האיטלקים הם מאוד פטריוטים. בהמנון הם מתחבקים ושרים בקול רם ובגאווה, במשחק הם גם מגיבים בצורה אמוציונלית. נגד ליטא אתמול נראו כמה מהעיתונאים, שמסקרים את הנבחרת כבר עשור רביעי, דופקים על השולחן בעצבנות בעקבות החלטות שגויות של השחקנים על הפרקט. "לפעמים זה נפלט", אמר אחד מהם בסיום בחיוך. ולמרות זאת, הניסיון, ואולי גם המעמד, גורם לרובם לשמור על עצמם בצורה שונה.

המשלחות הקטנות הן הצבעוניות והמעניינות ביותר. נתחיל עם המשלחת הגיאורגית. כמות קטנה של עיתונאים, ביניהם עיתונאי צבעוני במיוחד בכל הנוגע ללבושו, ועידוד בלתי פוסק במהלך המשחק. לשניים מהם יש חולצה של הנבחרת בתיק, וכשהם נשאלים למה מגיעה התשובה הדי מפתיעה. "בגיאורגיה גם העיתונאים יכולים להראות רגשות", מסביר ואזה סימונישוילי מ-Lelo Sport, "בפעם הראשונה שהייתי באליפות אירופה, לפני שנתיים בקרואטיה, לא היו יותר מדי אוהדים גיאורגים. בחרתי לשבת איתם, בגלל שעוד אוהד אחד ביציע זה חשוב עבור הנבחרת הלאומית. ברגע שנגמר המשחק, או גם במחצית, עזבתי את היציע, וחזרתי לעמדה, ישבתי וכתבתי את הכתבה. אין שום בעיה בעיניי עם זה. כעיתונאי שמסקר את הנבחרת שלך אתה חייב להיות אוהד שלה, אבל אסור לך להראות את האמוציות שלך אחרי המשחק. כשהכל נגמר אתה חוזר לעבודה שלך". המקצוענות הגיאורגית נמדדה בכך שנשארו למסיבת העיתונאים הישראלית במהלך הלילה רק כדי להוציא ציטוט של ארז אדלשטיין על הנבחרת שלהם.

המשלחת הקטנה ביותר היא האוקראינית. שני עיתונאים, שדר רדיו אינטרנטי ומפיק, לפחות בכל הנוגע ליושבי יציע העיתונאים. אחד מהם הוא הקולני ביותר שתפגשו, כשהרפרטואר כולל קללות, צעקות, צחוק בלתי פוסק וקפיצות אחרי כל סל. במחצית נגד גיאורגיה, כשהנבחרת שלו שוטפת את המשחק, נטש את עמדת העיתונאים ועבר לעודד ביציע ממול. הוא לא שב לעמדה עד הסיום, כשאחד העיתונאים הגרמנים שישב מתחתיו הוסיף: "דבר כזה לא ראיתי בחיים שלי". ולמרות זאת, הסיקור שלו, בכל הנוגע לנבחרת, נראה רציני מאוד, אך קשה למפות את האינטרס האמיתי.

בתמונה: העיתונאים הליטאים. סתם, לא באמת, אבל כמעט (צילום: ברני ארדוב)

כותב שורות אלה היה בשלוש אליפויות אירופה וסיקר את נבחרת ישראל. קיים הבדל די משמעותי בין האמוציות שאתה מרשה לעצמך ואתה אכן מפגין במשחק של נבחרת לאומית מחוץ לגבולות המדינה שלך, לבין אלה שאתה מראה באליפות הנוכחית. כן, גם אני מחאתי כפיים ב-2013 כשאפיק ניסים פירק את בלגיה, גם אני התאכזבתי באותה האליפות כשהנבחרת בכחול לבן כשלה להעפיל שלב. במדינות רבות ההרגשה היא כי נבחרת לאומית מאחדת יריבויות, מאחדת קהלים, ובישראל של התקופה האחרונה נראה כי גם זה לא תמיד מצליח.

אז תזכרו, שרובנו אוהדים של הנבחרת ורוצים בהצלחתה, אפילו יותר בהצלחת הענף ובקידומו ובקידום השחקן הישראלי. גם אנחנו שמחים כשהנבחרת מנצחת, ולא מתביישים בכך. הצלחה ישראלית היא דבר שגם אנחנו רוצים. ואם לא, אנחנו יודעים שחייבים לעשות את המעבר ולעשות את העבודה. לא מדובר רק בתופעה ישראלית, אלא כמעט כלל אירופית, ובעיניי, אחת הלגיטימיות שקיימת.

אולי בניגוד לעיתונאי הכדורגל, בכדורסל אוהבים את הנבחרת ורוצים בהצלחתה. האיטלקים בהמנון (צילום: ברני ארדוב)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully