בכל שנה, ב-16 במארס, מוכרז חג בסלוניקי. או לפחות בחלק הצהוב של העיר. אוהדי אריס חוגגים את היום בו זכתה קבוצתם בתואר היבשתי הראשון בתולדותיה - גביע אירופה לקבוצות (מקבילו של היורוקאפ כיום) ב-1993. היוונים ניצחו אז במותחן ניינטיז משובח את אפס פילזן 48:50. "בכל פעם, ביום השנה לזכייה, מתקשרים אליי מתחנות הרדיו בסלוניקי ומעלים אותי לשידור", מספר צביקה שרף, המאמן שהביא לאריס את הגביע ההיסטורי הזה. "ועד היום הם קוראים לי זבי סרף".
בסיום הגמר מיהר שרף לחבק את פנאיוטיס ינאקיס - הקפטן, הסמל, המנהיג והרוח החיה של הקבוצה הזו, וגם השחקן הכי גרוע על המגרש באותו ערב. 1 מ-8 מהשדה ושמונה איבודים היו לרכז האגדי דווקא בקרב על התואר, אבל הכל נשכח כשהבאזר האחרון נשמע והקהל פרץ לפרקט בטורינו כדי לחגוג (וגם כדי להשליך כסאות לעבר שחקני ואוהדי הקבוצה הטורקית).
הנפת הגביע הייתה אקורד הסיום לקריירה מפוארת, בת תשע שנים, של ינאקיס באריס. כעבור חודשים ספורים הוא פגש את נציגי הקבוצה בבית המשפט, לאחר שתבע אותה - יחד עם שחקנים אחרים - על משכורות שלא שולמו. גם שרף עזב מאותן סיבות, למרות ההישג ואף שהחזיק בחוזה לעונה נוספת. הרכז המשיך לשחק עוד שלוש שנים ופרש כאלוף אירופה, לאחר שזכה בגביע האלופות עם פנאתינייקוס ב-1996.
24 שנים חלפו מאז הופעתו האחרונה של ינאקיס בגופייה הצהובה מספר 5, ועכשיו המלך חוזר לארמונו. השבוע הוא הוצג כמאמנה החדש של אריס סלוניקי והצית את הדמיון של האוהדים באולם אלכסנדריו המיתולוגי. אבל רומנטיקה לחוד ומציאות לחוד: מדובר בקאמבק צנוע, שכותרתו היא ברירת מחדל. אריס כבר מזמן אינה האימפריה שהייתה. לא רק שלא זכתה באליפות יוון מאז 1991, היא אפילו לא שבה מאז למעמד הגמר. ינאקיס, בגיל 58, מנסה - אולי בפעם האחרונה - להתניע מחדש את קריירת האימון שלו. שבע שנים תמימות הוא לא ניהל משחק בליגה היוונית.
עוד בנושא:
משאראס ועד סאבוניס: כך מילוש תאודוסיץ' יוכל להצליח ב-NBA
דיווח: ויקטור ראד הוצע לריאל מדריד, אייברסון מועמד לדרושאפקה
דיווח: סוני ווימס קרוב לסיכום בקבוצה מהליגה הסינית, היקמן בבאמברג
ינאקיס הרכיב לאורך הקריירה את הצמד המיתולוגי של הכדורסל היווני, בצוותא עם ניק גאליס. השניים הצעידו את אריס להצלחות חסרות תקדים, זכו איתה בשבע אליפויות רצופות והגיעו איתה לפיינל פור האירופי; את נבחרת יוון הם הצעידו לזכייה המדהימה באליפות אירופה ב-1987. ינאקיס היה המוטי ארואסטי של הצמד הזה - רכז כמו פעם, פועל אפור שמתמרפק בהגנה ומתמקד במסירת אסיסטים לחברו; גאליס היה המיקי ברקוביץ' - הכוכב הנוצץ, הסקורר שלא ניתן לעצירה, גדול שחקני המדינה בכל הזמנים.
הגביע האירופי נחת בסלוניקי דווקא בעונה הראשונה ללא גאליס. בצעד תמוה החליטה הנהלת אריס להיפרד מהגארד האגדי, וחלק מהאוהדים האשימו את ינאקיס שעשה יד אחת עם ראשי המועדון כדי לחולל את ההפיכה. כך או אחרת, בגיל 34 השתלט הרכז על הקבוצה. במפגש הכפול עם סראגוסה בחצי הגמר האירופי הוא קלע 61 נקודות.
"היה קשה מאוד להגיע לאריס דווקא בתזמון הזה, אחרי הפרידה האמוציונלית מגאליס", נזכר שרף, "אבל בשבילי זו הייתה הזדמנות ראשונה לאמן באירופה וכמובן שלא סירבתי. היה מאבק גדול בין האוהדים לנשיא המועדון. הם כעסו עליו מאוד, וכעסו גם על ינאקיס, אבל המשיכו למלא את האולם ולתמוך כמו שרק הם יכולים. עד היום, כשאוהדי אריס ביציע, הם קהל הכדורסל הטוב ביותר ביוון. אבל האלכסנדריו, שקרוי היום על שמו של גאליס, כבר לא מתמלא בכל משחק. רק בדרבים נגד פאוק סלוניקי.
"הזיכרון הכי חזק שלי מהימים המשותפים שהיו לי עם ינאקיס הוא שמדובר היה בחיית עבודה. הוא כבר לא היה צעיר, אבל תמיד היה מגיע ראשון לכל אימון, ובסיומו היה נוהג לתפוס שחקן צעיר או שניים ולוקח אותם לרוץ איתו במדרגות האולם, לשחק נגדו אחד על אחד, להתאמן על קליעות. הוא היה מנהיג אמיתי. שנים אחר כך הוא סיפר לי שהוא אהב הרבה יותר להיות שחקן, כי הכדור היה בידיים שלו והוא קיבל את ההחלטות. ההסתגלות לעמדת המאמן הייתה לו קשה בעיקר בגלל התלות באחרים".
קריירת האימון של ינאקיס נותרה בגדר תעלומה עד היום. את נבחרת יוון הוביל את לימיה הגדולים ביותר: זכייה ביורובאסקט ב-2005, וניצחון על ארה"ב בדרך לגמר אליפות העולם ב-2006, תוך שהוא נהנה מדור הזהב שכלל את דימיטריס דיאמנטידיס, ואסיליס ספאנוליס ותיאו פפאלוקאס. ספאנוליס חייב לו גם את הפריצה הראשונית שלו בגיל 21 במארוסי, איתה הגיע לגמר היורופליג ב-2004, לא לפני שניצח בפיינל פור את הפועל תל אביב הודות לריצת 0:26 במהלך המחצית השנייה.
ב-2008 מניותיו של ינאקיס היו בשיאן, אלא שאז הוא קיבל את ההצעה הטובה הכי גרועה שיכול היה לפלל לה. פיני גרשון פוטר מאולימפיאקוס, והאחים אגלופולוס הציעו למאמן הלאומי חוזה חלומי לשנתיים וחצי. האגדה מספרת שנשיא ההתאחדות היוונית, ג'ורג' ואסילקופולוס, בעברו שחקן פנאתינייקוס, הפציר בינאקיס לסרב. לא רק הפציר, אלא גם איים. "אם תיקח את התפקיד באולימפיאקוס, אני אדאג שלא תוכל לעבוד לעולם בפאו, וגם ימיך בנבחרת יהיו ספורים", נטען שאמר לו לכאורה.
אבל הפיתוי היה גדול מדי: ינאקיס השתכר 1.1 מיליון יורו לשנה בנבחרת ועוד 1.2 מיליון יורו לעונה באולימפיאקוס. הוא אמנם הגיע פעמיים לפיינל פור של היורוליג, זכה בגביע היווני והגיע שלוש פעמים לגמר הפלייאוף - הישגים לא רעים בהתחשב בכך שהימים היו ימי השושלת של ז'ליקו אוברדוביץ' באואקה - אבל מבחינתם של האדומים מדובר היה בכישלון. הקבוצה מפיראוס העמידה תקציבי עתק, הנחיתה כוכבים נוצצים כמו ג'וש צ'ילדרס, פפאלוקאס, ניקולה וויצ'יץ', לינאס קלייזה והפרוספקט הצעיר מילוש תאודוסיץ', וציפתה להרבה יותר.
בקיץ 2010, שנתיים לאחר שעזב את ספסל הנבחרת, קיבל ינאקיס הודעה מראשי אולימפיאקוס כי החליטו שלא להאריך את החוזה עימו. ומאז הוא נמצא במבוי סתום: ב-2012 גירה את בלוטות הנוסטלגיה כשלקח על עצמו את אימון העולה החדשה-ישנה לליגה הצרפתית לימוז', אבל הגיע איתה למקום ה-13 בלבד ופוטר בתום העונה. במקביל, אימן את נבחרת סין והתרסק איתה באליפות אסיה.
ינאקיס הוזכר בעיקר כמועמד למועדונים שונים. כשמכבי תל אביב נקלעה בשנתיים האחרונות לסחרור, הוא הציע את עצמו לתפקיד אבל לא נלקח; הוא יצא למסע בארה"ב, עבר במחנות של מילווקי, דטרויט ואינדיאנה וניסה להשיג ג'וב כלשהו ב-NBA, אך גם שם לא הצליח; אף שפנאתינייקוס החליפה לא מעט מאמנים מאז עזיבתו של אוברדוביץ', רכזה לשעבר מעולם לא באמת נשקל ברצינות. פגשתי אותו בערב הגאלה לכבוד פרישתו של דיאמנטידיס, בספטמבר האחרון, וינאקיס הביע בפניי את רצונו העז לשוב ולאמן. "אני מחפש עבודה", הוא אמר לי בקריצה. "אני מאוד רוצה לחזור, אני רעב להצלחות, ואני מקווה שאמצא את מקומי".
לאחרונה ניתנה החותמת הסופית לסיטואציה הבעייתית שבה הוא נמצא. נבחרת יוון מצאה את עצמה ללא מאמן עד לפני שבועות ספורים, לאחר שדימיטריס איטודיס סיכם ולא קיבל אישור מצסק"א מוסקבה, וינאקיס שוב הציע את עצמו. ואסילקופולוס, כבר בן 77 ועדיין נשיא ההתאחדות, עמד באיום שיוחס לו וחסם את דרכו. ינאקיס - ובלי קשר אליו גם גאליס - אף החרימו את החגיגה שקיימה ההתאחדות באתונה לציון 30 שנים לזכיית הנבחרת באליפות אירופה הראשונה.
ההתרגשות בקרב אוהדי אריס גדולה לקראת שובו של ינאקיס. הקבוצה נמצאת בחובות, והבעלים ניקוס לסקאריס מנסה לשכנע את כל מי שרק מוכן לשמוע שהבעיות ייפתרו, אבל המאמן שבע הקרבות כבר יודע שעליו לקחת את כל ההבטחות בעירבון מוגבל. הוא חתם על חוזה לשלוש שנים, שבמסגרתו ישתכר 150 אלף יורו בלבד לעונה - אם הכספים יגיעו, כמובן.
"ינאקיס הגיע לאריס מחוסר ברירה", מנתח שרף. "מתייחסים אליו כאל מושיע, והאנשים שאני מדבר איתם בסלוניקי לא יכולים לחכות שתיפתח העונה החדשה. במועדון מקווים שהוא יחזיר את הקהל, והתחילו להישמע דיבורים על איזשהו שיתוף פעולה עם גאליס, למרות שאין אהבה גדולה ביניהם".
- איך אתה מסביר את ההבדל הקיצוני בין ההצלחות של ינאקיס בנבחרת לכישלונות שלו בקבוצות? הוא לא היחיד שזה קרה לו: פפו הרננדס הוביל את ספרד להישגים אדירים ואפילו לא נספר בקבוצות במדינה. סשה ג'ורג'ביץ' עושה עבודה מצוינת בנבחרת סרביה, אבל עובר מכישלון לכישלון במועדונים.
"לאמן נבחרת זה עולם אחר מאשר לאמן קבוצה. ינאקיס נהנה מדור חלומי בנבחרת יוון, והוא גם הצליח להכניס את הרוח שלו, כאגדת עבר, ולהחדיר בשחקנים את הפטריוטיות, את הלאומיות, את הגאווה היוונית. בארץ מתייחסים בזלזול למי שדוגלים במילים כאלה, אבל עובדה ששם זה עבד. הוא, שמעולם לא התחמק ממשחק בנבחרת ותמיד נתן את הגוף, סחף אחריו את השחקנים. בקבוצות זה שונה: יש זרים, והוא לא כל כך התחבר עד היום לשחקנים האמריקאים, יש הרבה אגו, יש משברים לנהל".
- הצלחה באריס תוכל להחזיר אותו למועדונים מהרמה הגבוהה, או שהוא פשוט הבין סוף סוף שזה הדרג הנכון שבו הוא צריך להיות?
"הוא ניסה במשך זמן רב להשיג חוזה בקבוצות גדולות, ולא הצליח. אני חושב שיש בו הבנה לגבי המקום שלו. אף אחד לא משלה את עצמו שינאקיס יקרא תיגר על העליונות של פנאתינייקוס ואולימפיאקוס. כולם זוכרים גם שלאורך רוב שלבי קריירת האימון שלו, הכדורסל שהציג היה מאוד הגנתי ואיטי, אפילו קשה לצפייה. הוא יותר מגיע על הטיקט של מי שהצליח לקדם שחקנים צעירים ולהפוך אותם לכוכבים, כפי שעשה עם ספאנוליס במארוסי ועם ניקוס זיסיס בנבחרת. אריס לא תוכל לחזור לצמרת עד שתגייס לשורותיה איזה מולטי מיליונר שישפוך המון כסף".