לפני 14 שנים, כשפוטיס קציקאריס פרש כנפיו והחל את דרכו כמאמן ראשי, הוא כבר סומן כמי שיהפוך ביום לא רחוק לאחד מאנשי הכדורסל המובילים באירופה. גם הוא עצמו היה משוכנע שיגיע למועדונים הכי מפוארים, והוא אף הוזכר שוב ושוב כמועמד לתפקידים הרמים ביותר; אבל ככל שנקפו הימים, הוא ראה כיצד מאמנים יוונים אחרים עוקפים אותו בדרך לצסק"א מוסקבה (דימיטריס איטודיס), לברצלונה (יורגוס ברצוקאס) ואפילו לפנאתינייקוס (ארגיריס פדולאקיס) ולאולימפיאקוס (יאניס ספרופולוס). והוא, הוא נותר מאחור.
במובנים רבים, קציקאריס הוא הגירסה היוונית לאברהם גרנט. מאמן שנחשב לעילוי בגיל צעיר; איש מקצוע יצירתי ואינטליגנטי; אחד שיודע להתחבב ולהתנהל פוליטית ("לערבב", בלשון העם) מול אנשי תקשורת, שחקנים מובילים ועסקנים; סובל מתדמית שלילית בעיתונות המקומית בארצו; משתקע במדינה זרה; מועמד נצחי לקבוצות גדולות; ובעיקר - איש שנותר בגדר תעלומה, גם שנים רבות לאחר שפרץ לתודעה. כעת ננסה לפצח חלק מהאניגמה שמייצג מאמנה החדש של הפועל ירושלים.
עוד בנושא:
אורי אלון בתפקיד מיטש גולדהאר: על בחירת המאמן של הפועל ירושלים
כפי שנחשף בוואלה! ספורט: פוטיס קציראקיס מונה למאמן הפועל ירושלים
דיווח: אלסנדרו ג'נטילה לא בתכניות של מילאנו לעונה הקרובה
המחסום שנבן ספאחיה יצטרך לפרוץ במכבי תל אביב
לפני שנה הפתיעו האדומים עם מינויו של סימונה פיאניג'אני, מאמן מעוטר ומוערך שנקלע למשבר בניהול הקריירה שלו. מבחינתם, קציקאריס הוא ממשיך הדרך הקלאסי. יורש ראוי ולגיטימי, שגם אם פילוסופיית המשחק שלו שונה מזה של האיטלקי, ישמור על קו דומה בתחום חשוב לא פחות. שוב מגיע לאלופה הישראלית מאמן מפורסם ומוכר, שימשוך אחריו תשומת לב. ולירושלים, מי שבאה משוק קטן כמו ישראל ושצריכה עדיין להיאבק על הלגיטימציה שלה בשיח הבינלאומי, תשומת הלב הזו שווה לא מעט.
בשבועות האחרונים הבינו בבירה שפיאניג'אני לא ימשיך ולא מעוניין להמשיך. הדיווחים על הפנייה שקיבל מארמאני מילאנו הגיעו עוד לפני סיום העונה, אבל המגעים לשחרורו - שהיו קצרים ותכליתיים - נעשו רק אחרי הזכייה באליפות. המאמן ביקש לשבור את חוזהו המובטח לעונה הבאה, הסביר שהוא מעוניין לשוב למולדתו בגלל סיבות אישיות והודה שהאפשרות לחזור ליורוליג מפתה אותו. הוא פיצה את אורי אלון ב-100 אלף דולר (אף שמלכתחילה לא היה סעיף יציאה בין הצדדים), והשניים נפרדו כידידים.
בירושלים קיבלו החלטה אסטרטגית להמשיך עם מאמן זר, שפחות מעורה ומעורבב בביצה המקומית, שלא קורא או שומע את הביקורות בתקשורת ושאינו נתון ללחצים מיותרים. ונסן קולה, עמו נפגשו האדומים בקיץ שעבר, לא היה רלוונטי בגלל חוזהו בשטרסבורג; אליאס זורוס הגיע לפני מספר ימים לישראל, אבל הובהר לו שהוא לא בעדיפות ראשונה וששמו יישקל באמת רק אם המועמד המועדף יירד מהפרק. אבל אותו מועמד מועדף לא ירד.
"קיבלנו המלצות חמות על קציקאריס", מספרים גורמים במועדון הירושלמי. "ההנהלות שעבדו איתו מאוד אהבו אותו. המשא ומתן היה מהיר. פוטיס התלבט בהתחלה, כי הייתה לו אפשרות להמשיך במורסיה, אבל ההצעה שלנו הייתה גבוהה ומשתלמת יותר. בשיחות המקדימות בינינו הבהרנו לו את הרצון שלנו לגדול ולצמוח בזירה האירופית, אבל הסברנו לו שלמען התפתחות המועדון חשוב שנפגין רצינות גם בליגה. הוא ראה שיש כאן תשתית טובה, רצה לחזור ולהופיע ביורוקאפ, והכל הסתדר".
האם מדובר בהימור? התשובה הברורה היא כן. אבל בסדרי הגודל של המאמנים שיכולים לנחות בבירה, מי לא היה נתפס כהימור? מצד אחד - קציקאריס מעולם לא זכה בתואר, פוטר מכמה מועדונים ולא רשם הישג משמעותי זה ארבע שנים. מצד שני - הוא נתפס תמיד מועמד ריאלי ליורוליג, קצר הצלחות בבילבאו, עבד בוולנסיה ובא.א.ק אתונה ואימן גם את נבחרת יוון. רזומה הרבה יותר טוב מזה לא היה בנמצא. הצרה שלו היא שאולי חלם רחוק מדי, דרש יותר מדי וסבל מעודף ביטחון עצמי.
קציקאריס, רכז אפרורי בצעירותו שהעמיד ממוצע של 3.1 נקודות לאורך הקריירה, פרש ופנה לאימון כבר בגיל 31, והיה עוזרם של דושאן איבקוביץ' ודראגן שאקוטה. בתוך חמש שנים זכתה א.א.ק אתונה באליפות, בשני גביעי יוון ובגביע ספורטה. הכוכבים הצעירים והמבטיחים של הקבוצה, יאניס בורוסיס וניקוס זיסיס, נותרו קרובים אליו עד היום.
אחרי שנה אחת בלבד כמאמן ראשי הוא קיבל שיחת טלפון מפיני גרשון, שהציע לו להחליף את דיוויד בלאט ולהיות עוזרו (לצד דן שמיר) באלופת אירופה המכהנת, מכבי תל אביב. הדרישות הכספיות של קציקאריס - לא בפעם האחרונה בחייו - התבררו כמוגזמות. הוא נשאר עונה נוספת בא.א.ק, לפני שב-2005 שוב הוצע לו להחליף את בלאט, הפעם כמאמן דינמו סנט פטרסבורג; את ההצעה הזו הוא לקח. שנים אחר כך המשיכו השניים לנהל זוגיות של חתול ועכבר: בלאט החליף את היווני באריס סלוניקי ב-2010, וקציקאריס החליף (לרגע) את הישראלי בנבחרת רוסיה ב-2013.
"זה לא מקרי שאותם מועדונים שרצו את בלאט, רצו גם את קציקאריס", מנתח איש כדורסל יווני שמכיר היטב את שניהם. "אתם תיווכחו עד כמה ההתנהלות שלהם דומה. הם נחמדים מאוד לסביבה, שומרים תמיד על דיפלומטיות, מתנהלים נכון מבחינה פוליטית. בניגוד לפילוסופיה הישנה בכדורסל היווני, פוטיס הוא 'מאמן של שחקנים'. האימונים שלו לא ארוכים ומפרכים, הוא לא זועף ונרגן, הוא מאמין במשחק ריצה ובשטף התקפי".
בשורה התחתונה, יש ממשק ברור בין התחנות שבהן הצליח קציקאריס לבין אלו שבהן נכשל: במקומות שנתנו לו לעבוד לאורך זמן, הגיעו התוצאות - כך שאם ירושלים תנהג בו באותה סבלנות כפי שנהגה ברגעי משבר בפיאניג'אני ובדני פרנקו, זה בהחלט עשוי להשתלם לה.
במשך שנתיים אימן את א.א.ק והגיע איתה לטופ 16 של היורוליג ולגמר הפלייאוף היווני; במשך שנתיים וחודשיים אימן את ולנסיה (עד שפוטר והוחלף בידי אחד, נבן ספאחיה) והגיע איתה לרבע גמר היורוקאפ; במשך שלוש שנים אימן את בילבאו והגיע איתה לרבע גמר היורוליג, לגמר היורוקאפ ולגמר הפלייאוף הספרדי. במקומות שבהם שרר כאוס ניהולי - כמו אריס ורוסיה - הוא מיהר לעזוב מיוזמתו. כמה לא יווני מצידו.
להגדיר את קציקאריס כמאמן יווני לא יהיה בגדר טעות, אבל גם לא ממש יקלע למציאות. 12 שנים חלפו מאז עזב את א.א.ק, ובפרק הזמן הזה עבד בקבוצה יוונית למשך שלושה חודשים בלבד. קציקאריס חולם בספרדית: מהרגע שבו נחת בוולנסיה, ב-2006, האיש התאהב במדינה.
הוא העתיק את מגוריו אליה, שלח את ילדיו להתחנך בבתי ספר מקומיים, למד את השפה והפך לדובר ספרדית שוטפת. אפילו כשהגיע לאפיזודה קצרה באריס, משפחתו נשארה להתגורר בבילבאו. "תמיד, אחרי משחקים שלנו, הוא היה רץ לחדר שלו כדי להתעדכן מה קורה בליגה הספרדית, זה כל מה שעניין אותו", סיפר בזמנו אחד האנשים שעבדו לצידו בסלוניקי. לפני שמונה חודשים, לאחר שפוטר מלוקומוטיב קובאן, הלינו במועדון כי "מדי פעם פוטיס היה טס ליום אחד לספרד, כדי לפגוש את המשפחה שלו, שלא עברה איתו לקרסנודאר. כאילו הייתה תחושה שהוא לא איתנו עד הסוף".
לא קל להיות מאמן זר בספרד. רוב הקבוצות המובילות נותנות את אמונן בעיקר באנשי מקצוע מקומיים, ורוב הקדנציות של אלו שבאו מבחוץ הוכתרו ככישלון - דוגמת אטורה מסינה בריאל מדריד או ברצוקאס בברצלונה; קציקאריס רצה להאמין שגורלו שונה. הוא זוכה להערכה בשל העובדה שהוא יודע את השפה המקומית, אבל בכל פעם שראשי המועדונים הגדולים עמדו בפני צומת דרכים, הם בחרו במישהו אחר.
ההחלטה של קציקאריס להפוך בכל מחיר למאמן אירופאי, אפילו ספרדי, הורידה את קרנו בעיני הקהל היווני. הוא נתפס תמיד כבן חורג. אוהדי אריס לא יסלחו לו על מה שהם מכנים "הנטישה". רק 100 ימים נשאר המאמן במועדון בעונת 2009/10; הוא הגיע אליו לאחר הכישלון של אנדראה מאצון במוקדמות היורוליג, וספג אחרי תבוסה קשה מנשוא, 83:48 בדרבי לפאוק סלוניקי. לאחר שניצח במלחה את הפועל ירושלים 79:89 במסגרת היורוקאפ הוא התפטר, וכעבור מספר ימים חתם לשלוש שנים בבילבאו. את האחד ועוד אחד הזה קשה היה שלא לחשב.
"זה לא נכון שעזבתי את אריס בשביל בילבאו", נשבע קציקאריס. "הרגשתי שהגעתי לאריס בתזמון הלא נכון, לא הצלחתי לחבר את הקבוצה, לא הצלחתי להתחבר לשחקנים. הקבוצה כבר הייתה בנויה כשהגעתי, העונה כבר החלה, ואחרי ההפסד לפאוק הגעתי למסקנה שאני פשוט לא יכול להועיל למועדון הזה. ההצעה מבילבאו הגיעה רק לאחר מכן, כשהם ראו שאני פנוי".
2013 הייתה השנה שבה הוא היה אמור להגשים את כל החלומות שלו; אבל זו גם השנה שבה הכל השתבש. אחרי שהוביל את בילבאו להופעה הרואית ברבע גמר היורוליג, הוא מונה למאמן נבחרת רוסיה. החתימה על החוזה במוסקבה לוותה בלא מעט סימני שאלה, כי החוק בליגה הספרדית אוסר על מאמן לכהן במקביל גם בנבחרת לאומית. לקציקאריס היה פתרון: "אני לא אעבור על שום חוק", הסביר לתקשורת בלי להתבייש. "ב-30 ביוני אשתחרר מהחוזה שלי בבילבאו, וכשאסיים את הקמפיין בנבחרת, אתמנה מחדש".
בפועל, זה לא קרה. להתאחדות הרוסית הגיעה נשיאה חדשה, יוליה אניקייבה, וקציקאריס התפטר עוד לפני המשחק הראשון שלו כמאמן הנבחרת. בסופו של דבר, מודים כולם, ההנהלה החדשה של ההתאחדות פשוט לא רצתה את המאמן שקיבלה בירושה מההנהלה הקודמת, אבל הפרידה הייתה בטונים צורמים.
גורמים מטעמה של אניקייבה טענו כי היא זעמה לגלות שקציקאריס עומד להשתכר פי 12 יותר מבלאט; קציקאריס עצמו טען כי כשנפגש עימה לראשונה, היא הודיעה לו שהחליטה למנות את ואסילי קראסב לעוזרו. "הבהרתי לה שאני לא מוכן לזה", סיפר אחר כך. "לא שהיה לי משהו נגד ואסילי, אבל לצרף לצוות שלי דווקא את אביו של אחד השחקנים (סרגיי קראסב) לא היה ראוי בעיניי. זמן קצר אחרי ששוחחנו, הוציאה ההתאחדות הודעה על מינויו של קראסב לעוזר שלי. הייתי חייב להתפטר". במפתיע, או שלא, אותו ואסילי קראסב החליף את קציקאריס כמאמן.
אלא שאז קיבל קציקאריס הצעה קוסמת נוספת - להפוך למאמן אלופת היורוליג דאז, אולימפיאקוס, ולקבע לראשונה את מעמדו כאיש המקצוע היווני הבכיר ביותר. הוא נועד עם ראשי המועדון, שרצו בו כמחליף לברצוקאס המפוטר, אבל הם יצאו המומים מהפגישה איתו. המאמן הציב דרישה לשכר בגובה 700 אלף יורו והבהיר כי יבוא רק אם כל הצוות המקצועי מסביב יוחלף באנשים משלו. מועמדותו ירדה מהפרק ברגע אחד, וספרופולוס הועדף על פניו.
בשלב הזה החלה הקריירה קציקאריס לצנוח. הוא אמנם מונה למאמן נבחרת יוון, אבל זה היה קו פרשת המים שהוביל לפיצוץ ביחסים בינו לבין התקשורת המקומית. היוונים, כמו היוונים, לא נתנו הנחות לאיש שנתפס בעיניהם כלוזר: באליפות העולם ב-2014, באליפות אירופה ב-2015 ובטורניר הקדם אולימפי ב-2016 הרשימה הנבחרת בשלבי הבתים וסיימה אותם במאזן מושלם, אבל תמיד, כשהגיעה לרגע האמת בשלבי הנוקאאוט, היא נחנקה, השתנקה וירדה מובסת ומתוסכלת.
מינויו למאמן לוקומוטיב במקומו של ברצוקאס, בקיץ שעבר, היה אמור להזניק מחדש את הקריירה שלו, אבל האפיזודה הזו הסתיימה מהר מהצפוי. אהבה גדולה לא הייתה שם. "ראשי המועדון היו בטראומה, אחרי שהגיעו לפיינל פור של היורוליג וירדו ליורוקאפ, ולא היו מוכנים לשמוע על שום דבר חוץ מחזרה לבמה המרכזית", סיפר קציקאריס לאחר פיטוריו. "בפועל, המציאות הייתה מורכבת בהרבה. כל הכוכבים הגדולים עזבו, וכשהגעתי הקבוצה כבר הייתה בנויה. אני החתמתי רק שלושה שחקנים. לא הספקתי אפילו להתחיל לעבוד. כבר בחודש הראשון הבנתי שאני והנשיא רואים את הדברים בצורה שונה זה מזה, ואחרי שמונה משחקים הייתי בחוץ".
קציקאריס הוא אנליסט, איש ספר. אחרי שרשרת הנפילות שהייתה לו, הבין שהוא עלול להיפלט ממעגל המאמנים, ונאלץ להתפשר ולחזור למורסיה, קבוצה שקטנה על מידותיו - בעיקר בעיני עצמו. "במובנים רבים ירושלים מזכירה את מה שבילבאו הייתה בזמנו, מועדון קטן בממדים אירופיים שנמצא בקו עלייה, אבל נראה שהאתגר הגדול ביותר שלו יהיה העמידה במתחים", מנתח איש כדורסל יווני. "מכאן זה נראה שיש הרבה לחץ של קהל ותקשורת בהפועל. השאלה היא איך פוטיס יסתדר עם זה".
