בווידיאו: משחק מקדים
עו"ד טל אבריאל, לשעבר בכיר בהנהלת מכבי חיפה
התחלתי את דרכי כאוהד מכבי חיפה בכדורגל בגיל 3. לכדורסל נחשפתי בגיל 10 או 11, בשנות ה-80 העליזות, של עדי גורדון, דורון שפע ותומר שטיינהאור. אבל במקור, כמו חלק גדול מאוהדי הספורט בחיפה, התחלתי כאוהד מכבי חיפה בכדורגל. הפוקוס עבר לכדורסל עם השנים. בשבילי זה כמו לבחור בין אבא לאימא. בגמר הגביע בשנה שעברה, כשמכבי חיפה הביאה תואר, שמחתי לא פחות מאשר באליפות של מכבי חיפה בכדורסל. זה כמו לשאול איזה ילד אתה אוהב יותר. את רוב אוהדי מכבי חיפה הצלחה של הכדורסל מנחמת, אבל היא לא מספיקה להם. בכדורסל, בשנות ה-80 הייתה קבוצה יותר מלהיבה ויותר אהובה ולא חלמנו על אליפות. היינו מחוברים לקבוצה בטירוף ולא עברנו את המקום החמישי. זו הייתה תקופה אחרת, מכבי תל אביב מעולם לא הייתה כל כך רעה כמו היום.
איפשהו, הקבוצה של ג'ף רוזן לא מתחברת לרוב הקהל. אתה רואה שאם הקבוצה מצליחה והוא עושה את המהלכים הנכונים, הקהל חוזר מהר מאוד. יש פוטנציאל גדול גם לכדורסל בחיפה. זה לא 30 אלף אוהדים כמו בכדורגל, אבל יש פוטנציאל למלא את רוממה כל השנה. הבעיה היא שכל פעם שעושים משהו טוב ומצליחים, בועטים בדלי. אחרי שהביאו אליפות והגיעו 5,000 אוהדים לרוממה בכל משחק בסוף העונה, ג'ף ויתר על אירופה, ויתר על בראד גרינברג, לא נלחם על שחקני מפתח. ככה גם בשנה לאחר מכן, עם דני פרנקו. הוא מביא שחקנים שחלקם מצוינים וחלקם פחות, מפטר סמל כמו עידו קוז'יקרו ומשדר לקהל שאיפות מינימליות. כל שנה מוריד את התקציב.
עכשיו שוב יש באזז, שוב הקבוצה מצליחה, הגענו לשיא בזמן הנכון, מנצלים את השיטה ויש הזדמנות להחזיר את הקהל. זה כבר הישג, השאלה מה עכשיו? יש שלושה חודשים של חופש ואם מוותרים שוב על אירופה ולא יתמודדו על הסיכוי להשאיר את דיברתולומיאו ואת ורגאס, זה שוב יישדר לקהל אותו דבר. אין קשר ואין קורולציה בין ההישגים למוניטין של המועדון, התקשורת לא מתעניינת בקבוצה. עכשיו מתעניינים יותר, אבל במהלך השנה כמעט ולא. רוממה ריק, הקהל לא תומך ולא מזדהה, אין שחקני בית. מכבי חיפה בכדורגל זו תופעה. האצטדיון החדש הביא את הקהל, יחד עם הקבוצה והקהל נשאר בגלל זה. בסוף השנה הזו היו פחות אנשים ובעונה הבאה יהיו פחות מנויים. אי אפשר לשקר לכולם כל הזמן. גם בכדורגל הקהל יירד אם לא יהיה הצלחות.
עוד בנושא:
ירוקה שלי: גמר הפיינל פור מנקודת מבטו של אוהד מכבי חיפה
סימונה פיאניג'אני: "אני לא אוהב את השיטה של פיינל פור"
יו"ר מנהלת הליגה תוקף: "הפיינל פור נראה כמו אירוע משטרתי"
מתן גילור, אוהד
מאז שאני זוכר את עצמי וכנראה הרבה לפני, אני אוהד. ברגל, בסל, בכל דבר. אבל החיבור החזק והמשמעותי ביותר היה תמיד למחלקת הכדורגל. בית או חוץ, שבת או אמצע השבוע, מוקדם או מאוחר, בחום או בקור, בליגה או בגביע. שם עם הקבוצה. בצר לנו, מכבי חיפה ברצף עונות מדכא, ששיאו בעונה החלשה מזה 30 שנה. ברגעים קשים מסוג זה, לא נוטשים את המועדון והקבוצה, אלא מחפשים מעט נחמה וסיבות לשמוח, אך לעולם לא בשדות זרים. אמנם בחדר אחר, אבל תמיד בבית.
מה שמכבי חיפה כדורסל (וגם בענפים נוספים כמו כדורעף נשים למשל) עושה בימים אלה הוא מעבר לנחמה קטנה, הוא שמחה גדולה. היא משחררת אצלנו את כל האגרסיות, הדיכאונות והרגשות השליליים שהצטברו וממשיכים להצטבר גם במשך הקיץ ממחלקת הכדורגל. מחלקת הסל עוזרת להתפרק מהרע ולהיטען בטוב ובגאווה, שיכולים להחזיק אותנו לתוך עונת הכדורגל. שלא יהיה ספק, כשזה מגיע לספורט כולנו ילדים קטנים ומאוד עוזר לנו שאם אוהד אדום או צהוב יסנוט בנו על הכדורגל, נוכל להשיב לו כגמולו על הכדורסל. קבוצת הכדורסל היא כל מה שקבוצת הכדורגל הייתה פעם והיום היא כבר לא. קבוצה מרגשת וקשוחה, של חבורת לוחמים שראויים לחולצה הירוקה. לפעמים זה נראה כאילו הם ממש מקדשים אותה.
כי אפילו שמכבי חיפה בכדורגל סיימה שישית ובכדורסל שמינית, לא היה ספק איזו קבוצה מרגשת יותר ומביאה יותר גאווה, איזו קבוצה גורמת לך להגיד "הגיע לגברים בירוק לנצח היום". קבוצת הכדורגל היא מכורתי. תמיד הייתה ותמיד תהיה. אבל אני ממש שמח שכשהיא מורידה אותי למסד, יש ירוקה אחרת שיודעת להעלות בחזרה לטפחות.
יובל קאופמן, מנהל מועדון הביט בחיפה
אני אוהד שרוף של מכבי חיפה, כדורגל וכדורסל. בתור אוהד שרוף של הכדורסל, אני מה שמוגדר בעגה המקצועית "עכבר רוממה". הייתי שם בכל מצב, כשהיינו קטנים יותר מהפועל חיפה, כשהתאחדנו לקבוצה עירונית משונה וגם בלאומית ב' האיומה.
כמי שגדל על קורן אמישה, ארי רוזנברג ואנדרו קנדי, אני יכול לומר בפה מלא שהקבוצה הנוכחית היא מהפחות טובות וכישרוניות שראינו, אבל אחת המרגשות שידענו. במכבי חיפה סל הנוכחית יש את כל אותם דברים שהיו פעם לאחות הגדולה מהכדורגל: חיבור, אמונה, הקרבה ואהבה, לסמל ולעיר. הם גרים כאן, נושמים את הרחוב, אוהבים את הקהל ומסתכלים לנו בלבן של העיניים. הם מצליחים בזכות זה להפוך מחבורה של בודדים סבירים לחבורה של גברים. כל אותם דברים קטנים וצנועים אלו חסרים במכבי חיפה רגל, שהפכה לאסופה של שכירי חרב, שמזלזלת בסמל, לוקחת את האוהדים כמובן מאליו ושהמילים 'נחישות', 'לכידות' ו'הקרבה' נעלמו מהלקסיקון שלה.
במכבי חיפה בכדורגל ישנם שחקנים שמכירים בעיר רק את הכתובת של האצטדיון בעזרת הוויז וזהו. זה כל ההבדל. מכבי חיפה בכדורסל זה מה שהייתה פעם מכבי חיפה כדורגל, זה מה שהיא צריכה לחזור להיות ושום מנהל מקצועי מספרד או נורבגיה לא ילמד אותך את זה. 'האליפות חזרה הביתה אל הכרמל'. כמה שאני מתגעגע לשיר הזה.
מאור אסולין, אוהד
איזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם את הלב. אני ירוק בלב ובנשמה, אבל הציטוט של האוהד האדום הכי מפורסם אריק איינשטיין מדבר אליי פעם אחר פעם בשנים האחרונות. הקבוצה שלי, מכבי חיפה, מאכזבת שוב ושוב. בתחילת כל עונה התקוות צפות מחדש והלב מתמלא פרפרים, אבל מהר מאוד הם הופכים לכאבי בטן ולתחושת אי נוחות בכיסא באצטדיון. כמו כולם, גם אני אנסה להתנחם היום בקבוצת הכדורסל, זו שאנחנו בורחים אליה בימים הקשים בשנים האחרונות.
הנפת צלחת במעוז הצהוב תהיה רגע משמח מאוד, אבל מחר כשאקום בבוקר הנחמה לא תהיה מלאה, כי מכבי חיפה בכדורסל היא כמעט כל מה שאנחנו שונאים ביריבות שלנו בכדורגל. בעלים מאמריקה שבא ומנסה ללמד את כל העולם מה נכון. חבורה של שחקנים שכמעט אף אחד מהם לא באמת גדל במעוז הירוק ומחובר לעיר ומעל הכל, קבוצה שעם כל הכבוד לשיטה שהביאה אותה לגמר, סיימה במקום השמיני בליגה, נמוך יותר אפילו מקבוצת הכדורגל שלנו.
היום, לרגע אחד, נשכח מהכל. מהכשלונות על הדשא או המרורים הלא מעטים שהיו על הפרקט העונה ונחזיק אצבעות לעופר רחימי והחברים, כי בינינו, על מי אני עובד? אליפות ירוקה בתל אביב תמיד תגרום לי לחזור את כביש החוף צפונה צרוד מצעקות שמחה.