מה זאת אהדה? אורן נהרי על הקשר שלו למכבי חיפה

אני מחשיב את עצמי לאדם רציונלי. לא מאמין באלים, או בחתולים שחורים, בסולמות, בקוראים בקלפים ואסטרולוגיה. עין הרע לא מדברת אלי.

אבל...

ברגע שהתקשר אלי חמי, עורך וואלה! ספורט, וביקש טור של אוהד אחרי הזכייה המחשבה הראשונה שלי היא שאני חייב לכתוב טור לפני. רק אז אולי, אולי אסיר את הג'ינקס. שהרי, כמו שכל אוהד ספורט יודע, לדבר על אליפות לפני המשחק הקובע זה מביא תוצאות הפוכות בסדר גודל תנ"כי.

אהדת ספורט היא דבר מוזר. ראשית המונח – אהדה. הרי זה מצחיק: אוהדי ספורט אמיתיים חשים כלפי קבוצתם משהו בין אהבה להערצת אלילים לאובססיה. וכך בחצי הגמר, מכבי חיפה מול מכבי תל אביב אדם לא צעיר, עיתונאי ותיק נצפה כשהוא מזנק באוויר וצורח "יש" כאשר ג'ון דיברתולומאו, אדם שבואו נודה על האמת מרבית חיי כלל לא ידעתי שקיים בכלל קולע משמונה מטר שלשה הקוברת את מכבי תל אביב.

עוד בנושא:

תחליף ראוי? 4 אוהדי מכבי חיפה תוהים - הכדורסל מחפה על הכדורגל?
סימונה פיאניג'אני: "אני לא אוהב את השיטה של פיינל פור"
יו"ר מנהלת הליגה תוקף: "הפיינל פור נראה כמו אירוע משטרתי"

והאהבה אינה האהבה הרומנטית, פעורת העיניים של גיל הנעורים. אוהד ותיק אוהד את קבוצתו כאוהב למוד אכזבות, למוד בגידות והתנהגויות מביכות מצד אהובתו, אבל לרגע לא יחשוב להחליף אותה.

אני מכיר אנשים שהחליפו נשים, ערים, מקצועות. אני מכיר אנשים שחזרו בתשובה ויצאו בשאלה. שירדו מישראל לאיי פארו, מלבורן וטורונטו ועלו מפריס ובוסטון. אבל אני לא מכיר אף אדם שהחליף את קבוצת נעוריו.

וכן, לקשר עם הקבוצה מגיעים בגיל רך. ואתה בעצם לא יודע מדוע החלטת שהירוקים, במקרה שלי, הם הקבוצה. או אולי אני בעצם יודע – כי כולם סביבי אהדו את הפועל חיפה. הימים תחילת שנות השישים, בחיפה האדומה של אבא חושי וההסתדרות, הפועל חיפה שולטת בעיר עם אבא גינדין, המאירי, ויקטור ורובי יאנג ומכבי חיפה עם שרידי תקופת הזוהר הקצרה להפליא שלה – שמילו, הרדי, שווגר הצעיר ובערך זהו.

שנים על שנים הפסדנו להם בדרבי. שנים היינו האנדרדוג העירוני, וכמובן לשתי הקבוצות, ולכל המדינה בעצם, היה רגש נחיתות מול התל אביביות.

כן, אהדת ספורט היא חשובה – אבל יש לה רגש משלים. השנאה המזוקקת לקבוצות אחרות. לא כולן, כמובן: חלקן. והתל אביביות, במיוחד מכבי תל אביב הזינו את שנאת הפריפריה מצפון, הפועל תל אביב ניקשה את הזעם של אוהדי בית"ר. כן, ספורט, סוצויולוגיה ופוליטיקה, מה עוד חדש. ואם לא חיפה אז שקרית שמונה, או הפועל באר שבע יקחו אליפות. רק לא תל אביב.

על כן הניצחון בחצי הגמר היה כה מתוק. מי לפני 20, 30 או 40 שנה העלה בדעתו שמכבי חיפה תבוא להיכל ותביס את מכבי תל אביב? שתיקח כמעט כל ריבאונד התקפה? שתוביל כל המשחק מהנקודה הראשונה עד האחרונה? שתהיה פייבוריטית לפני המשחק?

נכון, במידת מה הכדורסל הוא פרס הניחומים על הכדורגל. אחרי שנים של בצורת לקחנו אליפות. מזמן, ב-1983, ולפתע היינו אחת מארבע הגדולות, ובשנות התשעים הוספנו אליפויות והצגנו כדורגל מעולה. ומשהו קרה, ואיבדנו את מגע הקסם. האוהדים עדיין שם, הקבוצה גם. אבל חלק מאהדת הקבוצה הרי הוא תמיד התקווה לשנה הבאה.

אבל בהיכל ברוממה צמחה קבוצה. בסגנון החיפאי של פעם. לא לגמרי, שהרי כעת אין קבוצת ספורט בלי גביר המחזיק אותה, במקרה זה ג'ף רוזן הג'ינג'י חם המזג מארצות הברית. אבל עם צוות ניהול מעולה (גילוי נאות – ארנון שירן המנכ"ל הוא חברי כאח לי, מאז היינו שנינו במעונות האלף באוניברסיטה העברית ומאבטחים יחד בבנין הטלוויזיה ברוממה) רכש טוב, מאמן שקט שמביא קבלות והרכב שנדבק לקבוצה.

אהדת הספורט אינה אובייקטיבית. בכלל, אין דבר כזה אוהד ספורט אובייקטיבי. אוהד הקבוצה האמיתי מוכן, נאמר זאת בעדינות, שקבוצתו תיקח אליפות עקב טעות של השופט ולא תאבד אותה בצדק ויושר. כאן הערכים הנעלים שלנו מתמוססים. לא בעבירות גסות, עד כאן, אבל שלוש שניות שלא נשרקו, ככה, משהו בקטנה.

ובגמר נפגוש את הפועל ירושלים. איך הולכת הקלישאה, כמה מטובי ידידי הם אוהדי הפועל ירושלים? אז זהו, שזה מדויק. בכל יום אחר הייתי מעודד את הפועל ירושלים, נגד כל קבוצה בארץ. חוץ מחיפה. תיעדוף. הפועל ירושלים קבוצה מצויינת, אוהדים נפלאים, מה לא. אבל מכבי חיפה זה הילדות, זה הנעורים, זה קרית אליעזר, זה היריבות מול בית"ר ירושלים בשנות השמונים ומכבי תל אביב בתשעים, אלה אליפויות שהושגו בדקה האחרונה – והופסדו בדקה האחרונה (קללת נצח עליכם, גילי לנדאו וערן זהבי!).

יממה לפני, ואנשים מבוגרים וכמובן גם אחרים מחפשים פריטי לבוש ירוקים, (או אדומים כמובן), מתכוננים לבוא לתל אביב כדי לראות את חיפה נגד ירושלים. ומהרגע שזמן המשחק מתקרב, האדרנלין גואה, אתה עולה ליציע, בהתרגשות, מצליב אצבעות ויורק שלוש פעמים וכל מיני טקסים אחרים, ומרגע השריקה עוברים ליקום מקביל. וזה לא קשור לאיכות המשחק, ליכולת השחקנים. ארבעים דקות של גמר, שלא רק לילדים, גם למבוגרים ציניים שכבר ראו הכל הופכות לחוויה אחרת, משכרת, נפלאה במיטבה, שוברת לב לעתים, זכורה תמיד. בהצלחה ירוקים!