* תשעה גביעי אירופה יש בארון של ז'ליקו אוברדוביץ'. בדיוק כמו המועדון המעוטר בהיסטוריה, ריאל מדריד. רק שהמאמן הסרבי הגיע להישג הזה ב-22 עונות, בעוד שלבלאנקוס נדרשו עד כה 49 עונות. יחי ההבדל הקטן (ולאחד התארים של הקבוצה הספרדית הוא אחראי בעצמו).
* תשעת הגביעים של אוברדוביץ' הושגו בחמישה מועדונים שונים. הרחק מאחוריו, במקום השני בספר השיאים, ניצב בוז'ה מאלקוביץ' קשישא, עם ארבעה גביעים בשלושה מועדונים.
* 43 תארים סופר אוברדוביץ' בחייו. מלבד תשעת גביעי אירופה המדוברים, הוא זכה כמאמן פעמיים בגביע ספורטה ופעם אחת באליפות העולם וביורובאסקט. היו לו 18 תארים ביוון, חמישה בטורקיה, שניים ביוגוסלביה ואחד באיטליה. גם כשחקן הוכתר לאלוף העולם, הניף את גביע קוראץ' ולקח אליפות וגביע יוגוסלביים.
לפעמים, הרגע המכונן, זה שחורץ גורלות, לא מתרחש על המגרש, אלא במקום האחרון שתצפה להיתקל בו. לפעמים, בכלל לא בטוח שתבחין בו, אפילו לא בדיעבד. ורגע כזה אירע ביום חמישי האחרון, באחת ממסיבות העיתונאים באיסטנבול. "מי השחקן הכי טוב שאימנת בחייך?", נשאל ז'ליקו אוברדוביץ' ערב הפיינל פור. הוא טפח על שכמו של בוגדן בוגדנוביץ' שישב לצידו, חייך ולא ענה. פניו של הגארד הסרבי זרחו ונצצו מרוב אושר. חיוך ילדותי נמרח על פניו. סוף סוף הוא קיבל את תעודת ההכשר.
בוגדנוביץ', בן 25 בקיץ הקרוב, ידע מן הסתם לאיזו קלחת הוא מכניס את עצמו כשנענה להצעה לשחק תחת הפסיכולוג הכי טוב בקרב המאמנים, ותחת המאמן הכי טוב בקרב הפסיכולוגים. כשאוברדוביץ' החליט ללכת על הכוכב העולה, אז רק בן 21, הוא גמל בליבו שלא ייתן לו רגע אחד של הקלה, הנחה או מנוחה. הוא נזף בו וזעף עליו, איים עליו, נשף לעברו, החליף את צבע פניו מאדום, לבורדו, לארגמן ולסגול, והכל לעיני המצלמות, האוהדים ושאר השחקנים. בסוף זה השתלם. שוב.
עוד בנושא:
פנרבחצ'ה זכתה ביורוליג
בוגדנוביץ': "היו כאלה שלא האמינו בנו". אודו: "הרגשה מדהימה"
"הוא ניסה לחנך אותי, וזה הגיע למצב שבמשך חודשיים הוא נכנס רק בי. הוא גם הצליח קצת לשבור אותי", העיד כאן לאחרונה עודד קטש איך זה נראה מבפנים, כשהוא עצמו שיחק אצל אוברדוביץ' בפנאתינייקוס בעונת 1999/2000 ועבר סדרת חינוך דומה. "כולם שמו לב לזה. שחקנים אחרים בקבוצה אמרו לי שזה לא בסדר, ושאני צריך ללכת לדבר איתו. דיאן בודירוגה אפילו הציע שהוא ילך אליו בשבילי. אבל אני לא אמרתי מילה, והיה איזה יום אחד שהרגשתי שהכל נגמר, שסיימתי את הטירונות אצלו. משהו במבטים בינו וביני השתחרר והסתדר. תמיד עליתי אצלו מהספסל, אבל בחודשים האחרונים של העונה הרגשתי שאני השחקן שעליו הוא הכי סומך ברגעים המכריעים".
וכך, אחרי סדרת החינוך הממושכת שעבר בוגדנוביץ', הוא יכול היה להרשות לעצמו אפילו להסתבך בעבירות בגמר, לשבת זמן ממושך על הספסל ולראות איך ניקולה קאליניץ', קוסטאס סלוקאס ואפיי יודו עושים את העבודה בשביל עצמם ובשבילו, ומביאים את ההיסטוריה לעיר חוצת היבשות.
בוגדן ממחיש יותר מכל אחד אחר את המסע המרהיב והמפרך שעברה בדרך לגביע. 16 שחקנים לבשו העונה את כותונת הפסים בצהוב-כחול, ואף אחד מהם לא השתתף בכל המשחקים. בוגדנוביץ', איש שהוא כמעט חצי קבוצה, החמיץ 13 הופעות בגלל פציעה, ובלעדיו עמדו הטורקים על מאזן שלילי של 7:6; איתו הם טסו ל-5:21.
פעם היו אלה סשה ג'ורג'ביץ' וסשה דנילוביץ'. את דרכם המשיכו ג'ורדי ויאקמפה, ארווידאס סאבוניס וג'ו ארלאוקאס. אחר כך הגיעו בודירוגה, ז'ליקו רבראצ'ה, דימיטריס דיאמנטידיס, ואסיליס ספאנוליס (כן, כן) ומייק באטיסט. כולם פרחו תחת אוברדוביץ', את רובם הוא בנה בעצמו, מכולם קצר את הפירות, ועכשיו הגיע תורו של בוגדנוביץ' להיכנס להיכל התהילה הפרטי שלו. ואם ההופעה מאתמול תהיה האחרונה שלו לפני שיפרוס כנפיו ל-NBA, זה בעיקר יהיה עצוב לכל מי שעדיין אוהב כדורסל אירופי.
* לפנרבחצ'ה, בדאלונה ופרטיזן בלגרד הביא אוברדוביץ' את הגביע הראשון (ובינתיים גם האחרון...) בתולדותיהן. ארבעה מהגביעים שלו הושגו כבר בעונתו הראשונה בתפקיד, ורק הפעם נתקל בקושי והוביל תהליך שיקום אמיתי: טופ 16 בעונה הראשונה, חצי גמר בשנייה, גמר בשלישית וזכייה ברביעית.
* לראשונה מאז ברצלונה ב-2003, לאירופה יש אלופה חדשה שמעולם לא זכתה קודם לכן בגביע (שתיהן, אגב, הניפו בעיר שלהן). לראשונה מאז 1999, מצטרפת מדינה חדשה לרשימת הזוכות בתואר.
* דושאן איבקוביץ', דיוויד בלאט, בוגדן טאנייביץ', ולימיר פראסוביץ', נבן ספאחיה, סימונה פיאניג'אני. סוללת המאמנים הזרים הזו הונחתה במהלך השנים באיסטנבול בניסיון לעשות היסטוריה ולהביא את גביע אירופה הראשון לטורקיה. כולם כשלו, ורק אוברדוביץ' הצליח.
"המשחק בוויטוריה התחיל באחת עשרה בלילה לפי השעון שלנו וכשחזרנו למלון כולם כבר היו רדומים וישנוניים", נזכר אמש אלוף אירופה הטרי (אה-הא, ממש טרי) בפרעות נובמבר 2016. "הפסדנו ב-34 הפרש והנשיא עזיז יילדירים בא והתחיל לדבר עם השחקנים. אמרתי לו שהכל בסדר ושהוא צריך לסמוך על המערכת. זו הייתה נקודת מבחן מבחינתנו. רציתי לראות איך נגיב. עכשיו, אחרי עונה כל כך ארוכה, כשאתה זוכה בתואר, אתה נזכר בכל מה שעברת, ובעיקר ברגעים הקשים".
כאילו לא חלפו להן 25 שנים: שוב הפיינל פור באיסטנבול, ושוב אוברדוביץ' אלוף. אז, ב-1992, הוא זכה בגביע הראשון שלו בעונתו הראשונה כמאמן; קבוצתו, פרטיזן בלגרד, חוללה את סנסציית כל הזמנים. קבוצת ענייה ונטולת זרים, שבגלל מלחמת האזרחים בבלקן שיחקה ללא אולם ביתי ואירחה בכלל בפואנלברדה. אתמול, עם פנרבחצ'ה, שוב באיסטנבול, שוב הגיע תורו של השועל הסרבי לחגוג. עם קבוצה עשירה, ביתית מתמיד, ונטולת שחקנים מקומיים.
אפס זריקות ואפס נקודות היו לשחקנים הטורקים בפיינל פור הזה. למעשה, הם אפילו לא ראו מגרש עד שנותרו 72 שניות לסיום הגמר, בלב הגארבג' טיים. טורקיה, אחת המדינות היותר לאומניות באירופה, בלעה את הצפרדע בתיאבון רב. לאיש זה לא הזיז.
הזדהות עם שחקנים מקומיים זה אחלה אייטם כשנכשלים; אבל לאוהדים יש כלל ברזל, חשוב מלוקאל פטריוטיזם - הם קודם כל מזדהים עם הצלחות. ישראל רחשה וגעשה בשלהי 2013 כשהצברים של מכבי תל אביב לא שותפו במשחק יורוליג. חצי שנה מאוחר יותר, באותה עונה, כשאותם ישראלים היו שווים ארבע נקודות בגמר היורוליג, זה לא הפריע לאף אחד מרבבות הצהובים בארץ ובמילאנו לפרוץ בחגיגות.
* ל-12 מ-13 האלופות האחרונות של אירופה היה לפחות נציג אחד (שחקן או מאמן) מיוון. יוצאת הדופן היא ברצלונה ב-2010. אתונה שלחה נציגה למשחק הגמר בשבע מתשע העונות האחרונות. כבוד.
* זהו הניצחון בפער הגבוה ביותר של אוברדוביץ' במעמד הגמר. בכלל, מאז ה-44 הפרש של מכבי תל אביב על סקיפר בולוניה ב-2004 היו רק שלושה גמרים שהסתיימו בפער של 15 נקודות ומעלה; בשלושתם אולימפיאקוס הפסידה (19 לריאל ב-2015, 18 לברצלונה ב-2010 ו-16 לפנרבחצ'ה אמש).
* לראשונה מאז פופ 84 ספליט, אי אז ב-1991, אלופת אירופה סופגת סוויפ של 2:0 ממכבי תל אביב בדרך אל התואר. שווה להביט על המאזן המוזר של הצהובים ולשפשף את העיניים: 1:3 על שתי הפיינליסטיות (75%), 19:7 נגד כל מי שתחתיהן (27%).
עונת ההשקה של הליגה האירופית האמתית הסתיימה בקול תרועה רמה, כי העונה הזו הייתה פנטסטית בכל קנה מידה. עבורנו, הישראלים, היה קשה לפעמים להבחין במפגשים המרתקים, ברמת הכדורסל הגבוהה ובזריקת המרץ המאסיבית שהוכנסה לענף (לפחות מחוץ לתל אביב), אבל זו באמת הייתה חוויה מתמשכת ומרנינה.
הכל היה בליגה הזאת: אימפריות שהתרסקו, סינדרלות שנסקו, קבוצות שעמלו שנה שלמה על המיקום רק כדי להשתנק ולהיחנק ברגע האמת, הנהלות שלרוב שמרו אמונים למאמניהן ולא עטו על הגיליוטינה. לא מעט לבטים ילוו את המועדונים השונים לקראת העונה הבאה, שתהיה עמוסה עוד יותר בגלל פגרות משחקי הנבחרות: כיצד לנהל נכון את הרוטציות כדי להפחית את הפציעות הבלתי נגמרות? האם להמשיך להתייחס לכל משחק במהלך העונה הסדירה כאילו הוא חורץ גורלות? ואיך להתמודד טוב ונכון יותר עם המחזורים הכפולים?
מסקנה ראשונה כבר צריכה להישמע בכל משרד מנהלים ברחבי אירופה: אין זה מקרי שלקו הגמר הגיעו שני קטבים כל כך שונים זה מזה. מצד אחד, הקבוצה הנוצצת והעשירה בעלת המאמן הכי ותיק, מעוטר וטוב ביבשת; ומצד שני, הקבוצה הלוחמנית בעלת המאמן האפרורי, שמצליחה בזכות התרבות ששירשה לעצמה לשבור שוב את תקרת הזכוכית.
ההצלחה של פנרבחצ'ה ואולימפיאקוס מוכיחה כי בליגה העמוסה והלחוצה הזו, יותר מתמיד, עולה חשיבותם של האיש על הקווים, והארגון שעומד מאחוריו. 12 שחקני יורוליג זה נחמד ואפילו מתבקש, רק אם מנצח עליהם מאמן אמיתי ובלתי לחיץ, שנהנה משקט נפשי ומתרבות ניהול בריאה וממזערת רעשים.