קטש: "אוברדוביץ' שבר אותי, בודירוגה הציע לעזור"
עודד קטש היה בן 24 כשהפך לסופרסטאר ענק. זה לא יהיה מוגזם לומר שב-1999 דיברו עליו ברחבי אירופה כפי שמדברים היום על מילוש תאודוסיץ'. הוא כבר היה מלך הסלים של היורובאסקט ועמד על יותר מ-19 נקודות למשחק במשך שנתיים רצופות ביורוליג של פיב"א (יותר מכל הצברים של מכבי תל אביב העונה יחד), אבל בתחילת אותו קיץ קרה דבר לא שגרתי: נבחרת ישראל קיימה משחק אימון באולם זיסמן ברמת גן, ובירידה להפסקת המחצית הופתע הכותש לשמוע על הודעה לעיתונות שיצאה מטעם הצהובים, על פיה החליטה ההנהלה שלא להמתין לכוכב ולהמשיך בבניית הסגל בלעדיו.
"מכבי עשתה הכל כדי להשאיר אותי", נזכר קטש, "אבל הרגשתי שהגיע הזמן מבחינתי לפנות לאתגר חדש. ראשי הקבוצה הבינו את זה, ולא רצו לחכות לי. הגעתי למין אזור נוחות במכבי, והייתי צעיר מדי בשביל להיות במקום כזה בטוח ורגוע. רציתי להתקדם ולהשתפר, לצאת מהחממה. בדיעבד זה עשה טוב גם לי וגם למכבי".
לקטש היו שלוש הצעות ממועדונים עשירים ובכירים באירופה: אפס פילזן, שנפרדה באותה עת מפטאר נאומוסקי; פורטיטודו בולוניה, ששינתה את שמה באותו קיץ מטימסיסטם לפאף ומינתה למאמנה את קרלו רקלקאטי; ופנאתינייקוס, שניסתה גם היא לצאת לדרך חדשה עם מאמן חדש, ז'ליקו אוברדוביץ'.
"ממש התלבטתי בין ההצעות", מספר קטש. "המשכורת של אפס הייתה הגבוהה ביותר, אבל רק לשנה אחת, והחלטתי ללכת על ההצעה של בולוניה, שהייתה לשלוש שנים בסכום ממש גבוה (כחמישה מיליון דולר, על פי הפרסומים בימים ההם; א"ו). כבר העברנו בינינו מסמכים, היו טיוטות חוזים, הייתה מחויבות ואז הקבוצה עברה לספונסר אחר, מוסלמי, שלא כל כך אהב את זה שאני אגיע. התחילו כל מיני דברים, האנרגיות פתאום נהיו פחות טובות. החלטנו פשוט לרדת מזה".
קטש פנה לאופציה היוונית. "הייתה לי שיחה קצרה עם אוברדוביץ'. האנגלית שלו הייתה אז פחות טובה, והוא היה מאוד רשמי. 'אני מכיר אותך, אשמח שתשחק אצלי', הוא אמר. באיזשהו שלב גם אולימפיאקוס נכנסה לסיפור. זה אף פעם לא רע ששתי היריבות הגדולות האלה נלחמות עליך, אבל הרגיש לי נכון יותר ללכת לפנאתינייקוס ולשחק אצל אוברדוביץ'. אני זוכר את הטיסה ליוון, את הפגישה עם הבעלים פאבלוס ותנאסיס ינאקפולוס, את החתימה על החוזה ואת ההצגה שלי במועדון. התרגשתי מאוד".
אבל זו לא הייתה התפשרות מבחינתך? שנה קודם לכן כבר היית סגור בניו יורק ניקס, ולא שיחקת ב-NBA רק בגלל שביתת השחקנים.
"זו ממש לא הייתה התפשרות. ה-NBA לא היה חלום או מטרה מבחינתי. שנה לפני כן עשיתי מבחנים בכמה קבוצות, אבל פחות התחברתי לשיטה הזאת של ה-Workouts. בניו יורק הייתה סיטואציה מיוחדת, כי הם ראו בי משהו מיוחד וגם לפי מצבת הרכזים הרגשתי שאני יכול לקבל דקות. אבל החלטתי לא ללכת שוב למבחנים מהסוג הזה, ושאם זה יקרה, אז שיהיה דרך הכדורסל האמיתי, דרך מה שאשיג עם הקבוצה שלי".
ואיך היה לצאת בפעם הראשונה לעונה שלמה מישראל?
"בחודש הראשון גרתי בחדר במלון והייתי די לבד, אבל הרגשתי כמו בבית. האוהדים קיבלו אותי בחום ואהבה כמו שאוהדי פנאתינייקוס יודעים, התחברתי מצוין לשחקנים היוונים, וגם יש משהו מיוחד באתונה. החום של האנשים והפשטות של המקום מזכירים לי את אילת, לא יודע להסביר איך. אתה יודע, לפעמים גם לדחות למחר זה בסדר".
קשה להיות זר במועדון כל כך לחוץ ותובעני?
"זו חוויה אחרת, ואני שמח שיצא לי לחוות אותה. כששיחקתי במכבי, ממש הייתה לי עוד עבודה מהצד. כל פעם הייתי צריך להתראיין לפה, להצטלם שם, ללכת לזה או להוא. תמיד הייתי צריך להיות זמין, ובאתונה סוף סוף יכולתי להתרכז בכדורסל. היה לי זמן לעצמי, אפילו לקחתי קורסים באוניברסיטה הפתוחה. לא דיברתי עם התקשורת המקומית במשך כמה חודשים, ואף אחד לא אמר שאני סנוב".
החיבור עם אוברדוביץ' לא היה קל.
"הוא ניסה לחנך אותי, וזה הגיע למצב שבמשך חודשיים הוא נכנס רק בי. הוא גם הצליח קצת לשבור אותי. כולם שמו לב לזה. שחקנים אחרים בקבוצה אמרו לי שזה לא בסדר, ושאני צריך ללכת לדבר איתו. דיאן בודירוגה אפילו הציע שהוא ילך אליו בשבילי. אתה יודע, עשיתי לפני כן דבר או שניים באירופה, זה לא היה ברור. אבל אני לא אמרתי מילה, והיה איזה יום אחד שהרגשתי שהכל נגמר, שסיימתי את הטירונות אצלו. משהו במבטים בינו וביני השתחרר והסתדר. תמיד עליתי אצלו מהספסל, אבל בחודשים האחרונים של העונה הרגשתי שאני השחקן שעליו הוא הכי סומך ברגעים המכריעים".
קטש סיים את העונה כשהוא מדורג שלישי בפאו בדקות ובנקודות במסגרת האירופית, קלע 17 נקודות מול מכבי תל אביב בגמר והפך לאלוף אירופה. אחר כך זכה עם הירוקים גם באליפות יוון. זו הייתה עונתו האחרונה בקריירה.
מרסר: "הנציג של הפועל צעק 'אתה הרכוש שלנו, אתה שייך לנו!'"
ב-1980 נחת לבאן מרסר למבחנים בישראל כשחקן צעיר וגמלוני בן 21. הוא עזב בקיץ 1994, כשהוא כבר בן 35, לא כל כך צעיר ועדיין גמלוני, אחרי שנים ארוכות בשירות נבחרת ישראל, וכשבאמתחתו 14 עונות בליגה ותואר אחד בלתי נתפס: השחקן הראשון שעבר מהפועל למכבי תל אביב. 29 שנים חלפו מאז אחד האירועים המכוננים ביריבות בין הצהובים לאדומים, והפצע עדיין נותר פתוח. גם בליבו של מרסר.
"כבר קראתי ושמעתי לפחות חמש גרסאות שונות על מה שקרה שם, ואף אחת מהן לא נכונה באמת", אומר מרסר (59) בשיחה מביתו בדגלאסוויל שבג'ורג'יה. אז מה מביא כוכב כמוהו, שלבש אדום במשך שמונה שנים רצופות, לחצות את הכביש ולעבור ליריבה השנואה? והאם יש אמת בטענה שעליה מתעקשים אוהדי הפועל עד היום - ולפיה הוא חתם במכבי עוד לפני שהסתיימה הסדרה נגדה בגמר הפלייאוף?
"נהניתי מאוד לשחק בהפועל. הייתה לנו קבוצה נהדרת, הגענו להצלחות, היינו מגיעים להתאמן באוסישקין בבוקר גם בלי שהמאמן יגיד, רק כדי לשחק יחד. שיחקתי מכל הלב בשביל האוהדים. אהבתי אותם. אבל באמצע העונה האחרונה הפועל עשתה שינוי דרסטי. ההנהלה הוותיקה התחלפה, המשכורות הפסיקו להגיע בזמן. כל פעם היו עונים לי 'מחר, מחר, מחר, מחר' (הוא אומר בעברית). לא יכולתי להשלים עם זה. היו לי אישה ושני ילדים, שהייתי צריך לדאוג להם, להאכיל ולפרנס אותם, והתחלתי לחפש לעצמי אופציות אחרות. היו לי הצעות מצרפת, הייתה קבוצה באסיה שרצתה שאבוא לשחק אצלה בקיץ, בשכר כפול מזה שקיבלתי במשך כל העונה בהפועל.
"הייתה לי ולעורך הדין שלי, אילן גולדשמיט, פגישה עם הפועל. הם הגישו לנו הצעה מעליבה, בזמן ששחקנים אחרים הגיעו וקיבלו שכר גבוה בהרבה. אחד מחברי ההנהלה התחיל לצעוק שם, 'אתה הרכוש שלנו, אתה שייך לנו, אנחנו לא ניתן לך ללכת לקבוצה אחרת'. זה הרגע הכי קשה שחוויתי בכל 14 השנים שלי בישראל. זה נכון שאני משחק אצלך, אבל אני שייך לך? רכוש שלך? הרגשתי מוכן לעשות את הצעד ולעזוב. כולם הבינו שזה מה שעומד לקרות.
"את ישראל לא רציתי לעזוב, הייתי כבר אזרח של המדינה. אחרי כמה שבועות מישהו מהנהלת מכבי יצר קשר עם אילן וניסה להבין מה התוכניות שלי, אם אני באמת עוזב את הפועל, אם אני רוצה להישאר בישראל. אמרתי מההתחלה שאני לא יכול לדבר עד שהעונה תיגמר. היה להם מספיק יושר וכבוד כדי לא ליצור איתי שוב קשר, אבל הדבר הראשון ששמעתי בהפועל אחרי שהפסדנו למכבי בקרב על האליפות היה שלא שיחקתי, שלא התאמצתי. זה הוציא לי את כל הרוח מהמפרשים. כבר לא היה לי אכפת מכלום.
"כשהעונה נגמרה, מכבי פנתה שוב וביקשה לשבת איתי. זה היה מוזר, הם ידעו לפרטי פרטים מה בדיוק התנאים שקיבלתי מהפועל, ואז אמרו: יש לנו עוד אופציה בשבילך. אילן ואני לא ידענו מה לעשות, כי החוק שהיה אז קבע שאצטרך את השחרור מהפועל כדי לעבור לקבוצה אחרת בישראל, והלכנו לבוררות.
"ישבנו שם, אצל הבורר. מכבי אמרו שאני שחקן בינלאומי, שהם מוכנים לשלם עליי ורוצים שאבוא לשחק אצלם. עורך הדין של הפועל נעמד שם ליד כולם והתחיל שוב לצעוק ולומר 'אתה שייך לנו, אתה לא הולך לשום מקום, אתה צריך לקחת את מה שהצענו לך'. הבורר עבר על החוזה, קרא לי ואמר: 'מיסטר מרסר, אני רואה שאתה עושה בעיות'. כן, אני עושה בעיות, עניתי, אני צריך לדאוג למשפחה שלי. אני לא שייך לאף אחד, חוץ מלאלוהים. אני חייב דין וחשבון רק לו. הוא שאל: 'אתה מוכן לשלם משהו כדי לעבור?', אמרתי שכן, והנציג של הפועל שוב נעמד והתחיל לצרוח שם שאני הרכוש שלהם. הייתי בטוח שאצטרך לשלם כמה אלפי דולרים בשביל המעבר, אבל הבורר שיחרר אותי בסוף תמורת סכום מגוחך וסמלי. אני לא זוכר אם זה היה דולר, עשרה דולר או מאה שקל, אבל משהו כזה".
כשנוצר הקשר הראשוני ממכבי, לא היה לך מוזר לדמיין את עצמך בגופייה הצהובה?
"לא חשבתי על זה. באמת הייתי מוטרד מהמשפחה שלי, חששתי שהילדים שלי יהיו רעבים. לא ראיתי אדום או צהוב, רק ירוק. קראתי כתבות עליי, אנשים שלא מכירים אותי ומעולם לא דיברו איתי, כתבו עליי דברים כל כך רעים. ואני תמיד שיחקתי עם הלב ואהבתי את הפועל, גם בימים הפחות יפים".
אתה זוכר את הדרבי הראשון שלך, אחרי המעבר?
"בוודאי. לא את המשחק עצמו, אלא את האווירה מסביב. אני זוכר את היריקות. אני זוכר מכות שקיבלתי על היד. הבנתי איך האוהדים הרגישו, אבל הם לא ידעו את האמת".
שש עונות שיחק מרסר במכבי, ואז גם הפך לקבלן אליפויות. ב-1993 תיכנן לתלות את נעליו, אבל אז הגיעה עונת הדובדבנים של הפועל גליל עליון. "לא התכוונתי לעזוב במצב כזה", נזכר הסנטר. "נשארתי לעונה נוספת, ואחרי שהחזרנו את האליפות יכולתי לפרוש בשקט".