עד שהגוף יבגוד בו: לברון ג'יימס רק הולך ומשתבח עם השנים

בכל סדרות חצאי הגמר האיזוריים שוחקו עד כה ארבעה משחקים, והמבנה שנוצר מאוד סמלי. קליבלנד וגולדן סטייט השלימו סוויפ, בשתי הסדרות הנוספות התוצאה היא 2:2 וצפוי מאבק קשה על המקום בגמר האיזורי ועל הזכות לנסות למנוע משתי הגדולות סוויפ שלישי ברציפות. הנה כמה נקודות מרכזיות לגבי כל סדרה.

עוד בנושא:

גולדן סטייט עלתה לגמר המערב עם סוויפ קליל נגד יוטה
אמש: וושינגטון ויוסטון השוו ל-2:2 מול בוסטון וסן אנטוניו
דריימונד עוקץ את קליבלנד, ווסטברוק ודוראנט חזרו לדבר
דווין קייסי מהלל את לברון: "הוא כל ההבדל, הקאבס מכונה"

לסדרה האמוציונלית ביותר של הסיבוב השני יש שתי נקודות מפתח. הראשונה היא, שגם לאחר ארבעה משחקים לבוסטון אין שום פתרון לחמישייה הראשונה של וושינגטון. הנתונים של החמישייה הזו מדהימים: הנט רייטינג שלה (הפרש ל-100 פוזשנים) הוא של 45.2, את 69 הדקות בהן שיחקה (פחות ממשחק וחצי מצטבר) היא ניצחה ב-75 הפרש, היא לוקחת 65 אחוזים מהריבאונדים ואחוז הקליעה המשוקלל שלה הוא של 63.6. כל מי שאייזאה תומאס מנסה לשמור עליו בחמישייה הזאת יכול להוריד אותו לפוסט, כל ריבאונד שבוסטון לוקחת דורש ממנה מאמץ עילאי, ההגנה כופה איבודים והחטאות ומאפשרת לג'ון וול לרוץ. החמישייה הזאת יצרה פער דו ספרתי בכל משחק בסדרה הזו, כולל ריצת 0:26 במשחק הרביעי.

לאור כל זאת, די הזוי שהסדרה הזאת עומדת על 2:2 כרגע. בוסטון יצאה בנס ממשחקי הבית שלה, כשבראשון מרקיף מוריס נפצע והשאיר את הוויזארדס בלי החמישייה הקטלנית למחצית השנייה והשני היה משחק 53 הנקודות של אייזאה. וושינגטון מקבלת מעט מדי מהספסל שלה, אך בראד סטיבנס אמור לצאת מנקודת הנחה שאם הוא לא יאט את החמישייה הראשונה בסופו של דבר ייגמרו הניסים. סטיבנס נע בין חמישייה גבוהה עם אמיר ג'ונסון לחמישייה נמוכה עם ג'רלד גרין. שתיהן קרסו, ונראה ששניהם לא יכולים לשחק בסדרה הזאת. יש לו אפשרויות אחרות, הבולטת היא מרכוס סמארט הקשוח, כאשר גם יונאס ירבקו וג'יילן בראון עשויים להתברר כהתאמות מוצלחות יותר מג'ונסון וגרין.

נקודת המפתח השנייה היא הקרב בין אייזאה להגנה של וושינגטון. מאז המשחק השלישי סקוט ברוקס עוטף את תומאס בשלושה שחקנים כל פעם שהוא מנסה להגיע לטבעת ומצמיד אליו שחקן כשהוא רחוק מהכדור באופן שלא ניתן לראות אפילו מול סטף קרי. יכול להיות שבמשחקי הבית הרכז הנהדר יחזור למצוא חריצים בהגנה שהוא יכול להשתחל לתוכם, אך שינוי משמעותי יותר יתרחש אם בוסטון תמצא דרכים להעניש בעקביות את ההתמקדות של הגנת הוויזארדס בו. אין לסלטיקס סקורר נוסף, אך יש לה מספיק קלעי חוץ, מוסרים, שחקנים שנעים ללא כדור ותרגילים מוצלחים כדי להשתמש בתומאס כפיתיון, בעיקר רחוק מהכדור, שיוצר פתחים במקומות אחרים. במשחק הרביעי בוסטון קלעה כמה סלים קלים כך, הקריסה ברבע השלישי הגיעה כשאייזאה ניסה לקחת על עצמו את המשחק בכוח.

גם בסדרה השוויונית השנייה האופן בו כל הגנה מתמודדת עם הכוכבים של היריבה הוא הסיפור המרכזי. נדמה שכרגע הקרב הגדול של הסדרה הוא בין ג'יימס הארדן להגנה של סן אנטוניו, ההגנה הטובה בליגה בעונה הרגילה. לעומת הטיפול באייזאה, הספרס פחות מודאגים מהארדן כסקורר ויותר כמנהל משחק. כשיכולת המסירה שלו עובדת, הוא מפעיל את המכונה ההתקפית של יוסטון. בניצחונות היו לו 13 אסיסטים למשחק ובהפסדים 7.5, וזה לא מספר את כל הסיפור. בנצחונות הוא פירק את ההגנה של הספרס עם מסירות חדות ומפתיעות באופן עקבי ולא מעט מהנקודות של יוסטון הגיעו כמה מהלכים לאחר המסירה שלו. במשחק השלישי נדמה היה שההגנה של גרג פופוביץ' קלטה את הארדן, השחקנים שלו הבינו מתי הוא מוסר וחיכו לשחקנים שהוא חשב שפנויים, אבל במשחק הרביעי הארדן שוב הקדים את ההגנה בחצי שנייה כל פעם מחדש. משחק התופסת הזה יוצר את ההבדל הגדול ביותר בין המשחקים בסדרה, וכרגע התחושה היא שהמפתח נמצא בראש הגאוני של הארדן וביכולת שלו לגייס עוד יומיים בהם הוא רואה הכל לפני כל אחד אחר.

בצד השני, מפתיע לגלות עד כמה מייק ד'אנטוני לא מודאג מהמכונה ההתקפית של הספרס, זו שלפני כמה שנים הייתה אימת הליגה. השיטה שלו מול קאווי לאונרד ולמרקוס אולדריג' היא להביא דאבל טים לא באופן מיידי, אלא לאחר שהם מתחילים את המהלך. הוא בונה על כך ששניהם פחות טובים במסירה תוך כדי תנועה. במשחק הרביעי ד'אנטוני צופף את הצבע והפקיר לחלוטין את הצד הרחוק, זה עלה לו בשלשות של דני גרין ופאטי מילס ובכמה חדירות מהפינה של דג'ונטה מארי, הרוקי שמחליף את טוני פארקר בחמישייה. אך בתמונה הגדולה זה עזר לו להאט מאוד את התקפת הספרס, מה שדי מפתיע כשמדובר בקבוצה של פופ ובהגנה לא מאוד עקבית שניתן למצוא בה חורים.

לאחר הפציעה של פארקר הגיעה הפציעה בצד השני של ננה, עוד ותיק שקם לתחייה בפלייאוף וחבל מאוד שככה הוא סיים אותו. ההבדל הוא שבזמן שפופ סומך על הצעירים ושחקני קצה הרוטציה שלו, ד'אנטוני מנסה לשרוד עם רוטציה מצומצמת מאוד. בעונה הרגילה למונטרזל הארל היו כמה משחקים מוצלחים בעמדת הסנטר, אך כרגע נראה שד'אנטוני לא הולך להכניס שחקן נוסף לרוטציה אלא לנסות לתמרן עם שבעה שחקנים, מה שאומר שריאן אנדרסון יירד לספסל כדי לשמש כסנטר מחליף ואריק גורדון ייכנס לחמישייה נמוכה מאוד. במחצית השנייה של המשחק הרביעי ד'אנטוני שלח את ג'יימס הארדן לשמור על פאו גאסול בחמישייה הזאת, וכמו עם שני הכוכבים הביא דאבל-טים כשפאו ניסה לחפור בפוסט. גאסול מוסר טוב יותר מקאווי ולמרקוס וסן אנטוניו תהיה חייבת לגרום ליוסטון לשלם על המיס-מאץ' המוגזם הזה כדי לנצח את הסדרה.

האופן בו הגנות מתארגנות מול הסופרסטארים של היריבות ומנצלות את החסרונות היחסיים שלהם בסדרות האחרות רק מדגיש עד כמה לברון ג'יימס נמצא בליגה משלו. כסקורר, כמנהל משחק, כחודר, כשחקן פוסט, כחוסם בפיק נ' רול, עכשיו גם כקלע שלשות – אין להגנות אופציות טובות להתמודד מולו, רק לנסות להאט אותו ככל שניתן. לסדרה מול טורונטו הוא הגיע בכושר קליעה נפלא וסיים אותה עם 3.3 שלשות למשחק ב-48.1 אחוזים ועם 83.3 אחוז מהעונשין. נראה שהוא רק הולך ומשתבח, הדומיננטיות הנוכחית שלו היא משהו שרואים פעם בדור והיריבה המרכזית שלו כרגע היא הביולוגיה האנושית.

בשורה לא פחות חשובה מבחינת קליבלנד היא שהיא הזכירה לנו מה הזהות ההגנתית שלה. מדובר בזיקית הגנתית, קבוצה שמתמחה בלהתאים את עצמה למה שיקשה במיוחד על כל יריבה. לעומת רוב הקבוצות, שמגיבות בהתאם להתפתחויות בסדרה, קליבלנד מגיעה מראש עם תוכנית הגנתית מותאמת ליריבה וכך יוצרת לעצמה יתרון התחלתי נוסף לכך שיש לה את לברון. טיירון לו ראה איך מילווקי הקשתה על משחק הבידודים של טורונטו עם דאבל-טים אגרסיבי על שני הסקוררים של הראפטורס, זיהה את מינון האגרסיביות המדויק הנדרש, סימן את השחקנים שהוא מוכן להמר על הזריקות שלהם והכין את השחקנים שלו לביצוע מוצלח מאוד של השיטה. מכיוון שמחמאות לטיירון לו נחשבות בימינו לאקט אנטי-ציוני, אציין שקליבלנד החלה בכך בתקופת דיוויד בלאט. תוך שלוש שנים ראינו מהקאבס את שיטת המעבר מתחת לחסימות והעזרה המינימלית מול אטלנטה, את החילופים האוטומטיים וההתמקדות בקלעים הבכירים מול גולדן סטייט ועכשיו את שיטת הדאבל-טים האגרסיבי מול טורונטו. אלו שלוש שיטות שונות לחלוטין, שאת כולן שחקני הקאבס ביצעו כאילו הם עבדו על כך כל העונה.

רמת המוכנות של קליבלנד, שניכר שלקחה מאוד ברצינות את היריבה שלה, רק הדגישה את חוסר המוכנות של טורונטו. יש לדווין קייסי תירוצים, הפציעה של קייל לאורי חיסלה כל סיכוי לסדרה תחרותית, אבל זו הייתה סדרה שביעית ברציפות בה הקנדים הפסידו את המשחק הראשון ונראו לא מוכנים מקצועית ומנטלית. קייסי קיבל החלטות רוטציות משונות לאורך הסדרה, הימר על השחקנים הלא נכונים ותמוה במיוחד שלקח לו ארבעה משחקים להכניס את פי ג'יי טאקר לחמישייה ולהצמיד את הדקות שלו לאלו של לברון. טאקר לא מנע מקינג ג'יימס להשיג את הנקודות שלו, אך לפחות הכריח אותו לעבוד, כפה כמה זריקות קשות ואיבודים ונזקק להרבה פחות עזרה. טורונטו נמצאת בצומת, היא נכנסת לקיץ בו היא תצטרך להחליט אם להמשיך להתבסס על הסגל הנוכחי, מה שאומר להציע ללאורי בן ה-31 (שבעצמו כבר מתלבט אם להישאר) חוזה של כ-200 מיליון דולר לחמש שנים, או להתחיל לבנות מחדש. אם מסאי יוג'ירי יחליט להמשיך עם הסגל הזה, זו לא תהיה הפתעה גדולה אם הוא ייתן את המושכות למאמן אחר.

טאקר הוא לא יוצא ליגת העל היחיד שדיברו על ההגנה שלו במהלך הפלייאוף. אחד הסיפורים השקטים של הפלייאוף, והמפתיעים למי שהכיר אותו בגרסה האירופית שלו, הוא שג'ו אינגלס הפך פתאום למומחה הגנה. הוא טוב במיוחד בהגנה על מומחי שלשות שעושים את הנזק שלהם בתרגילי יציאה מחסימה. בסיבוב הראשון הוא נטרל את ג'יי ג'יי רדיק שקלע 9.1 נקודות ב-38 אחוזים מהשדה, בסיבוב השני הוא הקשה מאוד על קליי תומפסון שסיים את הסדרה עם 14 נקודות ו-31.6 אחוזים משלוש. מבין שבעת שחקני הרוטציה המרכזיים של יוטה, היעילות ההגנתית הייתה הגבוהה ביותר בדקות שלו. עם השלשות ויכולת המסירה שלו, הוא הולך להיות שחקן מאוד מבוקש בקיץ.

ואם הקדשתי עכשיו פסקה לג'ו אינגלס, זה מעיד על כך שגולדן סטייט היא הקבוצה המשעממת ביותר בפלייאוף עד כה, דווקא בגלל שהיא כל כך טובה. היא טאטאה את יוטה באווירה מנומנמת, כשכל משחק חמישייה אחרת סוגרת עניין בכמה דקות. למזרח יש אפקט לברון, למערב אפקט גולדן סטייט, ובשני המקרים זה מייאש כל יריבה פוטנציאלית שצריכה להחליט אם יש בכלל טעם לנסות להתחרות.

גורדון הייוורד הולך להיות מקרה מבחן מעניין במיוחד לאפקט גולדן סטייט. הוא מסיים חוזה באחת הקבוצות הצעירות המבטיחות בליגה, שתשמח לבנות סביבו קבוצה שיכולה להתקדם בפלייאוף כל שנה. אבל אחרי שראה כמה יוטה רחוקה מלאיים על גולדן סטייט, יכול להיות שהייוורד יעדיף לחפש סיטואציה אחרת ולחבור לכוכבים אחרים, כשהאופציה המרכזית היא בוסטון. מאוד ייתכן שתוך שנתיים נראה עוד שתיים-שלוש קבוצות כוכבים, כי יימאס לרובם לנסות להתמודד עם קבוצות רגילות מול נשק לא קונבציונלי.