ויקטור סיקרט: הקריירה המפוארת של ויקטור צ'אנוב לפני הגעתו לישראל

בווידאו: אלכסנדר אובארוב נפרד בדמעות מוויקטור צ'אנוב

על מנת להפנים את גדולתו של ויקטור צ'אנוב, השוער הטוב ביותר בתולדות הליגה הישראלית, לא צריך למנות רק את שלל התארים בהם זכה לאורך הקריירה, אלא בעיקר להדגיש את הוויכוח הנצחי לגבי האפודה הראשונה בנבחרת ברית המועצות בשנות ה-80'. רינאט דסאייב נחשב עד היום בתודעה העולמית לאחד השוערים המוכשרים בתקופתו, ואולי אף מעבר לכך. ואולם, באימפריה הסובייטית עצמה סברו רבים כי דווקא צ'אנוב היה אמור לקבל עדיפות, בעוד דסאייב נהנה מפרוטקציה של המשטר על מנת "לדלל" את הרכב שחקני השדה האוקראינים מדינמו קייב. לפי גרסה זו, המאמן ואלרי לובנובסקי הונחה מלמעלה לכלול בהרכב לפחות נציג אחד של ספרטק מוסקבה, והבחירה נפלה על דסאייב על מנת לא להפר את האיזון.

האם זה נכון? את האמת איש לעולם לא יידע בוודאות, אבל צ'אנוב הרגיש לא פעם מתוסכל מאוד ממעמדו כשוער משנה בזירה הבינלאומית. בראיונות הרבים שהעניק אחרי פרישתו, הוא מעולם לא זילזל בדסאייב, אך הקפיד להדגיש כי בתחילת שנות ה-80' הציע לו קונסטנטין בסקוב, מאמן ספרטק מוסקבה שהיה אז מאמן ברית המועצות, להצטרף לקבוצתו. דסאייב, המבוגר מעמיתו בשנתיים, כבר כיכב אז בין הקורות של ספרטק, אבל בסקוב הבטיח לצ'אנוב שזה לא יהווה בעיה. "לו הייתי חותם אז בספרטק, אולי הקריירה של דסאייב היתה מתפתחת אחרת לגמרי", אמר צ'אנוב.

עוד בנושא

שוער מכבי חיפה לשעבר ויקטור צ'אנוב הלך לעולמו בגיל 57
פרטים מחקירת מותו של צ'אנוב: השוער נורה על ידי אלמוני ומת בבית החולים
בנין: "כבר אי אפשר להביא זרים כאלה", ברקוביץ': "הוא פיגורה"

הוא נצר לשושלת שוערים. אביו, אף הוא ויקטור צ'אנוב, היה אחד השוערים המצטיינים במדינה בתקופתו וזכה בתחילת שנות ה-50' בשתי אליפויות במדי קבוצת הצבא האדום שקדמה לצסק"א. אחיו הבכור, ויאצ'סלב צ'אנוב, הלך בעקבותיו, חווה את שנות הזוהר בטורפדו מוסקבה וקיבל את פרס השוער המצטיין בברית המועצות ב-1981. ויקטור הבן היה צעיר ממנו בשמונה שנים, ושאף להיות חלוץ, בעוד אמו, ספורטאית נהדרת שהתמחתה באתלטיקה קלה ובקרב רב, דחפה אותו לתחומים אלה. הגורל החליט אחרת. יום אחד, כאשר נפצעו כל השוערים בקבוצת הילדים של שחטיור דונצק, אמר לו המאמן: "אביך ואחיך שוערים, אז אין לך ברירה". הניסוי הצליח, וצ'אנוב הצעיר התעלה לימים על בני משפחתו.
הנסיקה היתה מהירה. כבר בגיל 18, הדיח צ'אנוב הדיח שוער ותיק ואהוב מהרכב שחטיור.

באותה שנה, 1978, הוא זכה באליפות אירופה לנבחרות עד גיל 18 והצטיין בניצחון 0:3 על יוגוסלביה בגמר. שנה מאוחר יותר, האתגר היה גדול עוד יותר כאשר השתתף בגביע העולם לנבחרות הצעירות ביפן. בדו קרב ארוך ומתיש מול פרגוואי ברבע הגמר, עצר צ'אנוב ארבע בעיטות, ואף נזכר בחלום הילדות כאשר ניגש לבצע בעצמו את הבעיטה התשיעית המכריעה – ודייק. הסובייטים הגיעו עד הגמר, שם הובילה עד הדקות האחרונות מול ארגנטינה של דייגו מראדונה ורמון דיאס, אך נכנעה לבסוף 3:1.

הטורניר הבינלאומי הגדול הבא של צ'אנוב, אליפות אירופה לנבחרות עד גיל 21 ב-1980, הניב מדליית זהב נוספת, וגם את הכרטיס האדום היחיד שספג בחייו. במשחק הראשון בגמר מול מזרח גרמניה, הוא לא הבליג מול ההתגרות של החלוץ תומאס דנשטט, אשר ירק לעברו וסינן "חזיר רוסי". השוער הגיב באגרוף לפניו, ובגומלין ניצחו הסובייטים בלעדיו, אך הוא מעולם לא הצטער על המעשה – וגם לא נענש על ידי השלטונות.

בתקופה זו, שמו של צ'אנוב כבר הלך לפניו. הוא זכה בגביע הסובייטי עם שחטיור ב-1980, ולא רק בסקוב שם עליו עין. גם לובנובסקי רצה לראותו בדינמו קייב, ולא הפסיק להציע לו לעבור. בימים ההם, מאזן הכוחות בין הקבוצות באוקראינה היה שונה לחלוטין. קייב היתה יחידת עילית שגייסה לשורותיה את השחקנים הטובים ברפובליקה, בעוד שחטיור מילאה, כמו כל היתר, את תפקיד ספקית הכשרונות. צ'אנוב לא מיהר והעדיף לצבור נסיון על בסיס שבועי לפני הצעד הגדול, אבל לקראת עונת 1982 כבר לא נותרה לו ברירה. לובנובסקי כתב אישית את בקשת השחרור משחטיור והגיש אותה לחתימת השוער הצעיר שהבין כי אי אפשר להמתין עוד – זו ההזדמנות האחרונה. אז הוא חתם, והפך תוך זמן קצר לאליל האוהדים בבירת אוקראינה.

התואר הראשון במדים החדשים הגיע תוך חודשים ספורים בנסיבות אישיות דרמטיות. דינמו קייב התמודדה בגמר הגביע מול טורפדו בדרבי האחים, ו-ויאצ'סלב הדהים את ויקטור כאשר התעלם ממנו לחלוטין במנהרה לפני הקרב, כאילו היה אויר. זו היתה דרכו להתמודד עם הסיטואציה המיוחדת, והאח הצעיר נעלב – וניצח. ויקטור שמר על רשת נקיה בניצחון 0:1, והותיר את צ'אנוב הבכור עם קריירה ללא תארים.

חודש אחד לאחר מכן, עשו השניים היסטוריה נוספת, כאשר נכללו בצוותא בסגל נבחרת ברית המועצות למונדיאל בספרד. הם ישבו על הספסל זה לצד זה וצפו בביצועיו של דסאייב. באותו טורניר, עקב צ'אנוב מקרוב גם אחרי טוני שומאכר הגרמני, אותו אימץ כמודל לחיקוי – לא בגלל העבירה האלימה על פטריק באטיסטון, כמובן, אלא בשל קור הרוח והיעילות על קו השער. צ'אנוב מעולם לא אהב ראוותנות וסבר ששוערים לא צריכים לשחק למען הקהל, אלא רק לעשות את העבודה. הגישה הזו השתלבה היטב במכונה של דינמו קייב, שדגלה תמיד ביעילות בעידן לובנובסקי, והצעידה אותו לגבהים חדשים. ואולם, פציעה קשה איימה לקטוע את הקריירה שלו בשלב מוקדם מאוד.

מדובר, למעשה, ברשלנות רפואית קשה ביותר. באחד האימונים ביוני 1984, פגע הכדור בעוצמה בידו של צ'אנוב ועיקם אותה. לובנובסקי דרש מהצוות הרפואי לבדוק אותו במהירות כדי לקבוע אם יהיה כשיר למשחק החשוב מול ספרטק, והקביעה היתה חיובית. צ'אנוב עלה לשחק עם תחבושת והתמודד עם כאבים בלתי קשים במשך חודשים, עד לסיום העונה בנובמבר. אז, כאשר יצא לחופשה, ביקשה ממנו קרובת משפחה לעבור בדיקה נוספת, והתברר שהוא סובל משבר. המאמץ הפיזי הגדול שהופעל על היד השבורה במשחקים ואימונים במשך כחצי שנה של גרם לנזק קשה, והעצם החלה להתפורר מבפנים. השוער החמיץ את כל עונת 1985, והיו שסברו כי לא יוכל לחזור למגרשים. בשנה זו, כתב צ'אנוב לא פחות חמש בקשות להשתחרר ולחזור לשחטיור. לובנובסקי קרע את כולן וזרק לפח.

המאמן האמין שהגיבור שלו יצליח להשתקם, וצדק בגדול. 1986 היתה שנה אדירה מבחינת צ'אנוב, שהתאמן יותר מכולם על מנת לחזור לכושר במהירות ונזרק למים העמוקים ברבע גמר גביע המחזיקות מול ראפיד וינה ללא התרעה מוקדמת. השוער חשש שלא יחזיק מעמד, אבל הצטיין, והאוסטרים הובסו. קייב דהרה עד הגמר, בו שמר צ'אנוב על רשת נקיה מול אינספור נסיונות של אתלטיקו מדריד. דינמו ניצחה 0:3, והחגיגות היו גדולות.

זו היתה קבוצת החלומות, אחת הטובות שהיו בברית המועצות אי פעם, והרכב כמעט זהה שיחק בהדרכת לובנובסקי בחלוף שבועות ספורים גם במונדיאל במכסיקו, בו חלמו הסובייטים על זכיה אך הודחו בשמינית הגמר על ידי בלגיה, 4:3 במשחק דרמטי ועמוס בטעויות שיפוט. רק השוער הוחלף, ובאוקראינה משוכנעים כי המאמן הקריב את צ'אנוב על מנת לרצות את השלטונות במוסקבה, שלא הסכימו להרכב על טהרת ספינת הדגל האוקראינית. רק במשחק האחרון בשלב הבתים נגד קנדה, בו עלה לובנובסקי עם מחליפים בלבד, זכה צ'אנוב ל-90 הדקות הבודדות בקריירה בגביע העולם, ולא ספג בנצחון 0:2.

בדיעבד, היה המשחק הזה חלק ברצף נדיר, שאין לו תקדים בכדורגל העולמי. הופעת הבכורה של צ'אנוב בנבחרת היתה במרץ 1982, אך את השער הראשון הוא ספג רק במשחקו העשירי, שש וחצי שנים מאוחר יותר, בספטמבר 1988. עוד קודם לכן, הוא שותף כמחליף במשחקו היחיד ביורו 88', כאשר דסאייב נפצע לקראת סיום ההתמודדות מול אירלנד. צ'אנוב, שהעיד כי "לא יודע אם היה מצליח לעצור" את הבעיטה של מרקו ואן באסטן בהפסד להולנד בגמר, חש גם אז שנעשה לו עוול. בסך הכל, הוא ספג שמונה שערים בלבד ב-21 הופעות בינלאומיות, מתוכם שלושה בהפסד 3:2 משחק הידידות בישראל ב-1990.

בשער קבוצתו היה מעמדו תמיד איתן. את 1986 הוא סיים כאלוף ברית המועצות, ונבחר לשוער המצטיין של השנה, חמש שנים אחרי אחיו. ב-1987 לא היתה רחוקה דינמו קייב מהעפלה היסטורית לגמר גביע האלופות. היא נחשבה לפייבוריטית מול פורטו בחצי הגמר, אך הפסידה פעמיים בתוצאה 2:1 בצמד משחקים שהוגדרו על ידי צ'אנוב עצמו כחלשים ביותר בחייו. האכזבה הומתקה מעט בזכות הזכיה בגביע הסובייטי, כאשר צ'אנוב היה גיבור דו קרב הפנדלים בגמר מול דינמו מינסק.

היחסים עם לובנובסקי היו תקינים על אף האכזבות בנבחרת, עד שהגיע המונדיאל ב-1990. דסאייב כבר עזב את ספרטק והיה בכושר בעייתי בסביליה בשלהי הקריירה, בעוד צ'אנוב גילה יכולת נהדרת בקייב באמצע הדרך לזכיה באליפות האחרונה שלה אי פעם בליגה הסובייטית. ובכל זאת, הוא נותר על הספסל. כאשר פישל דסאייב בהפסד 2:0 לרומניה במשחק הראשון בשלב הבתים, העדיף לובנובסקי את אלכסנדר אובארוב, שנחשב לשוער השלישי לפני הטורניר בשני המשחקים הבאים. אולי היו אלה שוב הוראות מלמעלה? זה קצת פחות סביר כאשר האימפריה כולה היתה בתהליך התפוררות. אחרי ההדחה, תירץ לובנובסקי את החלטתו בפציעה של צ'אנוב, והשוער התקשה לסלוח לו על אי אמירת האמת. דרכיהם נפרדו תוך זמן קצר, ושניהם נסעו למזרח התיכון. לובנובסקי חתם כמאמן נבחרת איחוד האמירויות, צ'אנוב נחת במכבי חיפה.

בעידן הנוכחי מעבר מסוג זה בלתי אפשרי בעליל. האופציה השניה של צ'אנוב היתה מנצ'סטר יונייטד, והוא ידע על העניין של אלכס פרגוסון, אך העדיף חוזה שהניח על השולחן יעקב שחר על מנת להבטיח לעצמו שכר נאות בוודאות. ההצעה הרשמית של השדים האדומים הוגשה שלושה ימים אחרי החתימה בקריית אליעזר, וזה כבר היה מאוחר מדי. פרגי היה מאוכזב, אבל חצי שנה מאוחר יותר הוא הביא לאולד טראפורד את פטר שמייכל. לו היה זריז קצת יותר עם האגדה הסובייטית, כל ההיסטוריה היתה נראית אחרת לגמרי, אבל זה רק מדגיש את גודל המעמד. הירוקים התפארו באחד השוערים הבכירים בעולם שהגיע לישראל בגיל 32 בלבד.

בתום שלוש שנים בחיפה ועונה אחת בבני יהודה, שב צ'אנוב למולדתו והתאכזב שדינמו קייב לא הביעה בו עניין. הוא חתם בקבוצה נוספת מבירת אוקראינה, אך הפרויקט התפרק זמן קצר אחרי שניסה בו את מזלו כמאמן, והשוער פנה לעסקים. בצעירותו, הוא עשה תואר בכלכלה, והדבר סייע לו להצליח – החברה שלו שיגשגה, וצ'אנוב מעולם לא שקל לחזור לכדורגל במשרה מלאה. התנסות קצרה כמאמן שוער בדינמו קייב באמצע העשור הקודם הבהירה לו כי שילוב התפקידים בלתי אפשרי. לעומתו, האח הבכור ויאצ'סלב נותר במקצוע ונשאר ברוסיה. הוא עבד כמאמן שוערים בצסק"א מוסקבה במשך כמעט 20 שנה, ואחראי יותר מכולם לצמיחתו של איגור אקינפייב.

על אף שעזב את התחום, צ'אנוב המשיך לעשות ספורט על בסיס יומי, ואף שיחק להנאתו כחלוץ במשחקי ותיקים. בגיל 57, הוא היה בכושר נהדר, ולכן הידיעה על מותו בטרם עת הפתיעה מאוד את האוהדים. הלילה נפוצו באוקראינה הדיווחים על כך ששוער העבר הותקף ב-20 בינואר כאשר אלמונים עצרו את רכבו ליד קייב, היכו אותו וגרמו לפציעות אנושות בראשו. ייתכן, אם כך, שמדובר ברצח. נכונות הדיווחים טרם ידועה, וההיבטים הפליליים פחות חשובים היום, כאשר עולם הכדורגל, גם בישראל מתאבל על מותה של אגדה.

עקבו אחרי מיכאל יוכין בפייסבוק