1. הוא איתנו כבר 14 שנה. בעיקר בטוב, אבל גם ברע. זכינו ללוות ולראות את האגדה הזו הולכת ומתפתחת בעלילת קריירה מרגשת, סוחפת ומרתקת. בהתחלה זה הלך קל, אחר כך הגיע רפאל נדאל והוריד אותו על הברכיים. ואז הגיעו גם נובאק דג'וקוביץ' ואנדי מארי. ורוג'ר פדרר התחיל להתעייף, התקשה לשרוד משחקים ארוכים מבחינה פיזית. נכון להיום, 30 בינואר 2017, אפשר לומר בצורה כמעט אקסיומטית: רוג'ר פדרר הוא אחד הספורטאים הכי אהובים בעולם.
הטירוף סביב הזכייה שלו באליפות אוסטרליה הוא משהו נדיר בטניס. אולי בספורט כולו. בין אם בהודעות חגיגיות והיסטריות (פושים) מאתרים מכל העולם, גם מהמתונים שבהם, בין אם בציוצים, פוסטים, סרטוני חגיגות של אנשים ברחבי העולם. אנשים שלא ידעת שמבדילים בין פורהנד לבקהנד מתמלאים באושר והתרגשות לנוכח ההצלחה של השוויצרי הזה. אנשים מדברים על פדרר בכל מקום, מתרגשים עד כלות. זה הרגיש כמו יום שמש שמגיע לעיירה שכוחת אל בה היא לא זרחה כבר שנים. כאילו משהו בטבע חזר לתפקד בצורה בה הוא אמור לתפקד. אז אולי אפשר להתווכח על אם הוא הכי גדול בהיסטוריה, אבל דבר אחד בטוח ספק אם היה אי פעם טניסאי שזוכה לכזו פופולריות ואהבה.
עוד בנושא
מספר 18: רוג'ר פדרר זכה באליפות אוסטרליה אחרי ניצחון על רפאל נדאל בחמש מערכות
האיש שניפץ שיאים בלתי אפשריים: המספרים מאחורי הזכייה הפנומנלית של רוג'ר פדרר
התגובות, הציוצים, המחוות, החיבוק המרגש עם מירקה: כך פדרר חגג את הזכייה
2. המשחק של פדרר מול רפאל נדאל היה דומה מאוד לחצי הגמר מול ואוורינקה, גם אם לא היה מהאיכותיים שראינו. גם אז מערכה חמישית, גם אז היריב חוזר מפיגור במערכות, נראה רענן יותר ומצליח להוציא לפדרר את הנשמה עם סגנון המשחק שלו, גם אז פדרר מצליח משום מקום להוציא את כל הגאונות, האסתטיקה והדיוק שלו באמא של כל המאני טיים. לא כל כך ברור מה ואיך פדרר הצליח פעמיים לגייס את זה דווקא כשהיה נראה גמור מאוד (בפיגור שבירה מול נדאל ובנקודת שבירה נגדו במערכה החמישית נגד ואוורינקה). קשה להאמין שהוא בעצמו יכול להסביר מאיפה זה בא לו.
3. שבע שנים לא זכה פדרר באליפות אוסטרליה. נצח וחצי במונחים שלו. ארבע שנים וחצי הוא לא זכה בגרנד סלאם, מאז ווימבלדון 2012. גם זה נצח במונחים שלו. בין לבין הוא עבר פציעות, אכל הרבה חצץ מדג'וקוביץ' ונדאל, אבל לא נשבר, לא ויתר. לאדם הרגיל, שהוא לא פנומן ספורטיבי כמו פדרר, קשה להבין מה עוד מניע אותו, את הטניסאי הזה. הוא בן 35, יש לו מספיק כסף לעוד 100 דורות והוא ימשיך להכניס מיליוני דולרים גם אם לא ייגע במחבט שלו יותר אף פעם. הוא נשוי, יש לו ארבעה ילדים (שתי תאומות ושני תאומים) והוא יכול לעזוב את הטניס ולעשות כל מה שהוא רוצה.
"יש בחיים דברים יותר חשובים מטניס", אומרת הקלישאה, והיא נכונה. גם אצל פדרר. למרות זאת, למרות שהגוף כבר לא מגיב הכי טוב בעולם ומתחיל לכאוב במשחקים ארוכים ולדרוש טיפולים, פדרר עדיין רוצה את זה. משתוקק לזה. לא יכול לחיות בלי זה. הטירוף שלו להמשיך לזכות בתארים עדיין מניע אותו להתאמן קשה, לקחת סיכונים ולהקדיש את כל החיים שלו כדי שיישאר לו אולי סיכוי לזכות בעוד תואר אחד מתישהו. כל זה השתלם לו בענק באוסטרליה השנה ושימח מיליוני אנשים בכל העולם, שמרוויחים מהטירוף, מהאובססיה הזו.
4. בנימה אישית, במשך השנים מעולם לא היה לי טניסאי אהוב מבין ארבעת הגדולים. אני מעריץ כל אחד ואחד מהם, תמיד מקווה ש"הטוב ינצח" בכל גמר או במשחק גדול כלשהו. עם זאת, לראות את הנסיגה בקריירה של רפאל נדאל היה מכמיר לב במיוחד עבורי. כל הפסד וכל הדחה מוקדמת שלו (בכל זאת, עברו שנתיים וחצי מאז עבר את רבע הגמר בטורניר גרנד סלאם) היו ממש מעוררי רחמים. הספורטאי האדיר, הלוחם, האיש שתמיד ייצר אנרגיה שהייתה יכולה להספיק למדינה שלמה, פתאום נראה שקט, חלש, מוכה, מובס. כל הפסד כזה היה ממש קשה לצפייה לכל מי שמעריך ספורטאי כל כך גדול.
קשה היה להאמין שהוא יוכל לחזור מזה. עם כל הפציעות, עם כל העומס, התוצאות הרעות, העייפות, הברכיים, הדכדוך, המכות שחטף בזו אחר זו. כל זה רק הפך את העלייה שלו לגמר אוסטרליה למרגשת ואמוציונלית יותר. גם ההופעה שלו בגמר הזכירה את נדאל האמיתי, לא את הגרסה הקמלה של השנתיים האחרונות. פתאום הפורהנד הזה, התנועה, ה"ואמוס", הטירוף הזה, הכוח המנטאלי שאין שני לו, המלחמה על כל כדור. אלמלא התמונה של פדרר חוגג את הזכייה, ספק בוכה, אחרי הניצחון בגמר, התמונה של נדאל נשכב על המשטח אחרי הניצחון בחצי הגמר הייתה התמונה המרגשת של הטורניר.
5. למרות הכול, נובאק דג'וקוביץ' הוא הפייבוריט לזכייה ברולאן גארוס לפי סוכנויות ההימורים. השאלה היחידה אם עד אז הוא יחזור להבין שכדי לחזור להיות נובאק דג'וקוביץ', הוא צריך לחזור להיות נובאק דג'וקוביץ'. רוצה לומר, כדי להיות הטניסאי הטוב בעולם, הוא חייב לחזור לטירוף, לרעב ולתשוקה המטורפים שלו. כרגע הוא עדיין נראה כמו זה שאמר בווימבלדון אשתקד ש"יש דברים יותר חשובים מטניס". כדי לחזור להיות הוא ולא אחד שנפרד מטורנירי גרנד סלאם בידיים ריקות, נולה צריך לחזור לחשוב אך ורק על טניס. אלה החיים עצמם. אם זה לא היה כך, הוא לא היה נובאק דג'וקוביץ'.
6. סר אנדי מארי הפסיד למישה זברב, שהגיע לרבע גמר אליפות אוסטרליה. זה נשמע כמו המשפט המופרך ביותר בהיסטוריה. ובכל זאת זה קרה. רק באליפות אוסטרליה 2017, בה טניסאי שמשחק טניס של שנות ה-70' עם סרב-וולי בכל נקודה הגיע עד לרבע הגמר. לפחות את ג'ון מקנרו הוא שימח מאוד. זה לא מעט.
7. סרינה וויליאמס. אחרי תקופה בה כל משחק בטורניר גרנד סלאם נראה כמו סיר לחץ מבחינתה והיא אפילו איבדה את המקום הראשון בעולם (ובצדק, כפי שהיא בעצמה אמרה אחרי הניצחון מול ונוס בגמר), באליפות אוסטרליה 2017 קיבלנו את סרינה כמו שאנחנו אוהבים אותה. שקטה, רגועה, מלאת ביטחון עצמי ומרוכזת מאוד. הסרב האדיר שלה כבר לא אדיר כמו שהיה עד לפני שנתיים, אבל גם כך היא עדיין גדולה על כולן בסבב, בטח כשאנג'ליק קרבר משחקת רע כל כך ו-ויקטוריה אזרנקה בהיריון. סרינה ממשיכה במיצוב שלה כאחת הספורטאיות הגדולות של ארצות הברית בכל הזמנים, אגדת ספורט לצד השמות המפוארים ביותר שאומת הספורט המפוארת הזו הציבה.
8. פטרה קביטובה חסרה מאוד בטורניר. אפשר רק לקוות שנראה אותה בקרוב שוב על המגרש.
9. ניק קיריוס הוא כנראה התופעה הכי מעניינת בספורט היום. במשחק שלו מול אנדראס ספי, בו שמט יתרון של שתי מערכות והפסיד, הוא שוב התחיל לעשות שטויות, להפגין חוסר חשק מוחלט, לוותר על הניסיון לענות על ההגשות של האיטלקי, לחבוט בין הרגליים ובאופן כללי לזרוק את המשחק.
מיותר לציין שיש אלפי טניסאים ברחבי העולם שהיו חולמים בכלל להגיע להגרלה הראשית של טורניר גרנד סלאם, לא כל שכן שתהיה להם עשירית מרמת הכישרון של קיריוס, אבל אותו זה לא מעניין. הוא לא רוצה לשחק, לא בא לו, אז הוא לא משחק. ילד. מצד אחד, זה מרגש כי כיף לראות פרא לא מבוית כזה, מצד שני, זה באמת חבל. אבל אם מישהו לא רוצה, אז זה לא יקרה.
10. הפרסים הכספיים בטורנירי גרנד סלאם הולכים וגדלים. הדחה בסיבוב הראשון של אליפות אוסטרליה 2017 הייתה שווה 50 אלף דולר אוסטרלי, זה 37,800 דולר. ניקולאס אלמגרו הגיע לטורניר ופרש בפיגור 4:0 בסיבוב הראשון מול ג'רמי שארדי. כשנשאל על ידי עיתונאי די אמיץ האם הוא הגיע לטורניר רק כדי לקחת את הצ'ק, וכך למעשה גזל את מקומו של טניסאי בריא, הוא ענה: "יש לי יותר מ-10 מיליון דולר, אתה חושב שהכסף הזה מעניין אותי?". חייב להיעשות איזשהו סדר כדי למנוע את הפירצה הזו שחוזרת על עצמה בכל טורניר גרנד סלאם.
11. ארבעת הפינליסטים באוסטרליה - גברים ונשים - היו מעל גיל 30, את הטורניר החלו 46 טניסאים גברים בני 30 ומעלה. ראדק סטפאנק בן ה-38 הגיע מהמוקדמות עד לסיבוב השני, איבו קרלוביץ' בן ה-37 שרד מותחן של למעלה מחמש שעות והגיע עד לסיבוב השלישי. לא ברור איך, אבל דווקא בעידן בו המשחק הרבה יותר פיזי מאי פעם, הטניסאים הוותיקים מצליחים בגדול.
12. מיריינה לוצ'יץ' ברוני. אישה מעוררת השראה. היה מצמרר לראות אותה בוכה מהתרגשות אחרי העלייה לחצי הגמר אחרי כל מה שעברה בחיים הקשים שלה.
13. עם כל הכבוד לישי עוליאל, ויש הרבה כזה, טורניר הנוער באליפות אוסטרליה היה מהמוזרים שהיו לאחרונה. כמעט כל הכוכבים הכי גדולים בטווח הגילאים הבריזו והעדיפו ללכת לצ'לנג'רים או פיוצ'רים, שם יוכלו לצבור ניסיון ולהתמודד ברמת פיזיות הרבה יותר גבוהות. מארגני הטורניר כנראה כל כך התאכזבו שהחליטו לשלוח את גמר הנוער למגרש 7, בניגוד לגמר הנערות שנערך במגרש המרכזי. בעידן של סנסציות יוטיוב, בו כל ילד בן 12 כבר מככב ברשת, מוזר שהילדים הצעירים מעדיפים ללכת דווקא לטורנירים שכוחי אל ולא להינות מהתהילה שמגיעה עם זכייה בתארי גרנד סלאם לנוער.
אחד הבולטים שבהם הוא פליקס אוגר אליאסימה בן ה-16, שבשנה שעברה ובגיל 15 כבר הגיע לגמר ברולאן גארוס לנוער, לרבע הגמר בווימבלדון וזכה באליפות ארצות הברית. דניס שפובלוב, גם הוא קנדי, הבריז מהטורניר, כמו גם קספר רוד הנורבגי, שבאופן שיטתי מבריז מטורנירי הנוער הללו לטובת צ'לנג'רים (ואפילו זכה באחד בשנה שעברה ומדורג כבר 225 בעולם) והגיע לסיבוב השלישי במוקדמות של הבוגרים. כנראה שגם בגלל זה הטורניר עצמו כמעט לא זכה לתשומת לב תקשורתית בעולם, בניגוד לטורנירים אחרים. חבל.
14. אחרי שנים איומות, סוף סוף יש כמה שמות מעניינים בטניס הגברים הרוסי, גם אם חלק מאותם רוסים בכלל מייצגים את קזחסטן. אנדריי רובלב הוא שם מעניין מאוד, כשגם אלכסנדר בובליק בן ה-19 שמייצג את קזחסטן הוא פוטנציאל גדול והפתיע את לוקא פוי בסיבוב הראשון. כמובן שגם קארן ח'צאנוב בן ה-20, המדורג 52, הוא שחקן מעניין עם עתיד מסקרן. אולי נולדו סוף סוף היורשים לכוכבי העל מהעבר כמו מראט סאפין, יבגני קפלניקוב, ניקולאי דוידנקו (כשעוד היה בשיאו) ויתחיל להיווצר סוג של רבע איזון בין טניס הנשים האיכותי של הרוסים לזה של הגברים.
15. דן אוואנס עשה טורניר נהדר כשנעצר רק בשמינית הגמר מול ג'ו ווילפריד צונגה. כשהבריטי מתרכז בטניס במקום באלכוהול ומסיבות, הוא שחקן מצוין. אפשר רק לקוות שהוא ימשיך להתרכז בכדור הצהוב.
16. סשה זברב. כל כך מעניין לראות לאן הוא יגיע. כל כך הרבה ילדותיות ועצבים הוא צריך להעיף מהמשחק שלו.
17. ג'ו קונטה דשדשה הרבה שנים במאה השנייה בעולם. עכשיו היא סוף סוף מתחילה לממש את הפוטנציאל שלה ואת מה שהיא שווה. לבריטים יש גם טניסאית מעולה.
18. אז מה, הוא הגיע ל-18, אה?