טיל לחיבורים: האם יוסטון רוקטס הלוהטת שייכת לליגה של הגדולות?

בחודש דצמבר ג'יימס הארדן זכה בתואר שחקן החודש. מאמנו, מייק דאנטוני, זכה בתואר מאמן החודש. באקלים הסוציאליסטי של הליגה, שמנסה לפזר את המחמאות על פני כמה שיותר קבוצות כפרקטיקה שיווקית, נדיר לראות מאמן ושחקן מאותה קבוצה זוכים במקביל. ואולי מדובר בדיוק בשינוי התפיסתי שנחוץ לנו כדי לקחת את הרוקטס ברצינות. עם מאזן 9:31, יוסטון מתמקמת לה במקום השלישי במערב ומעטים מאיתנו ראו את זה מגיע.

אחרי מהפך היסטורי מול הקליפרס, הרוקטס הגיעו לגמר המערב בפלייאוף 2015, שם נכנעו לאלופים הבאים מהמפרץ. הם זרקו את הציפיות של כולנו לפח עם עונה מבישה ב-2015/16, שנגמרה גם היא בהפסד לווריירס, אלא שהפעם זה קרה כבר בסיבוב הראשון, אחרי שבקושי הצליחו להשתחל לפלייאוף. והנה העונה נדמה שהם מצאו דרך נוספת להערים עלינו. ההחתמה של מייק ד'אנטוני כמאמן התקבלה בדעות חלוקות – מצד אחד (הצד ההתקפי) הממציא הדגול של התקפת "7 שניות ופחות" מתאים כמו כפפה ליד של דריל מוריי, הג'נרל מנג'ר של הקבוצה. מהצד השני (ההגנתי), החיבור של ד'אנטוני עם הסגל הזה נראה מועד לכישלון. בעונה שעברה, האפטיות של הרוקטס בהגנה נתנה נקודות קלות גם באימונים ללא כדור, וקשה היה להניח שמי שיוציא אותם מהשאננות שלהם יהיה ד'אנטוני החביב. כשקיזזנו מכמות הנקודות המגוחכת שיוסטון אמורה לקלוע את כמות הנקודות המגוחכת שהיא אמורה לאפשר ליריבתה, הגענו לסוג של שוויון, ועל כן התחזיות לעונה בינונית נוספת.

טעינו. שוב. ועכשיו הגיעה העת לחשב את המסלול של הרוקטס מחדש. האם יוסטון זכתה במקום בין הקונטנדריות האמיתיות, לצד קליבלנד, גולדן סטייט וסן אנטוניו? או שעליה להמתין לתורה עם הקליפרס וטורונטו בשולחן של הילדים? כדי לענות על השאלה חילקנו את הדיון למספר פרמטרים, אקראיים למראה, וננסה דרכם לעמוד על טיבו של הכוח העולה מטקסס.

עוד בנושא:
הלילה: עוד הצגה וטריפל דאבל להארדן, יוסטון ניצחה את שארלוט
לברון מתוסכל מהשופטים, הארדן מושווה לקובי, דרק רוז "מדוכא"
הניקס הודיעו: רוז חזר, נקנס ויהיה בסגל במשחק מול פילדלפיה

נתחיל בלצייר את הרקע – מה מגלים לנו המספרים על העונה של יוסטון, רגע לפני שמחצית מהמשחקים מאחורינו? כצפוי, ההתקפה של הטילים מובילה את הדרך: 112.7 נקודות למאה פוזשנים, מקום שלישי בליגה אחרי גולדן סטייט (113.2) וטורונטו (113.1). שלושתן משחקות כדורסל יעיל ברמה היסטורית. באחוז קליעה משוקלל הם כבר במקום השני אחרי הלוחמים, עם 55.7%. אחד המדדים הכי פשוטים לשאלה "קונטנדרית או לא?" הוא האם הקבוצה נמצאת בטופ-10 בהתקפה ובהגנה. ובכן, בהגנה יוסטון עדיין מדשדשת במרכז הטבלה, במקום ה-17 עם 105.5 למאה פוזשנים.

קיצור דרך נוסף הוא המאזן של יוסטון נגד הקבוצות שאיתן היא רוצה להתמודד על התואר: יוסטון במאזן שלילי של 3:2 מול גולדן סטייט, קליבלנד וסן אנטוניו, כאשר הניצחונות שלה מגיעים מול שתי הקבוצות מהמערב. בקלאץ', משחקים שנמצאים בהפרש 5 ומטה חמש דקות לסיום, עוד סימולציה חביבה לסגנון הפלייאוף הקשוח, יוסטון לא רעה אבל גם לא מרשימה במיוחד, עם מאזן 6:8 ואחוזי קליעה סבירים מכל הטווחים. ב-30 הדקות שיש לה העונה בקלאץ', יאמר לזכותה, היא תופרת 124.9 נקודות למאה פוזשנים. אם כן, יש תקווה, למרות ש-30 דקות הם ממש לא דוגמית גדולה דיה.

בצדק או שלא, הארדן ספג את מרבית החיצים מהקמפיין המאכזב של 2015/16. אחרי שהתמודד על תואר ה-MVP בעונה שקדמה לזו, פתאום הוא מצא את עצמו מחוץ לשלוש חמישיות העונה. ההגנה שלו הושמה ללעג, המנהיגות שלו הוטלה בספק, ולאיש לא היה אכפת שהארדן העמיד ממוצעים של 29 נקודות, 7.5 אסיסטים ו-6.1 ריבאונדים למשחק מבלי להחסיר יום עבודה.

ובכן, השנה האיש והזקן גורם ל-29-7-6 להראות כמו יום חלש במשרד. הוא נלחם ראש בראש בראסל ווסטברוק באחד ממרוצי ה-MVP הכי מטריפים שראינו. טריפל-דאבל גורר טריפל-דאבל (17-11 לווסטברוק), כאשר גולת הכותרת הייתה הופעה חד-פעמית מול הניקס בערב האחרון של 2016, שבו קלע הוד זקנו 53 נקודות, חילק 17 אסיסטים וקטף 16 ריבאונדים. הממוצעים של הארדן נדירים לא פחות משל ווסטברוק, גם אם אין להם את היתרון המובנה של היותם מספרים עגולים. ב-40 משחקים הארדן עומד על 28.5 נקודות, 8.4 ריבאונדים והוא מוביל את הליגה כולה באסיסטים עם 11.8 למשחק. החיבור עם ד'אנטוני הוכתר כבר כהצלחה מסחררת; הכדור בידיו, תמיד, והוא נראה כמו גרסת סופר-סייז של סטיב נאש. בין קאדר הכוכבים של שלושת הגדולות, ליוסטון אין במה להתבייש כל עוד הארדן משחק ככה.

גולדן סטייט נאלצה לעשות הקרבות כדי להנחית אצלה את קווין דוראנט, גם בחמישייה וגם בספסל. מספר השחקנים המועילים של קליבלנד הסתכם איפשהו בין 8 ל-9 בעונה שעברה, והטרייד על קייל קורבר ממחיש את העובדה שהם מודעים לכך. בכל שנה סן אנטוניו משריצה שחקני רוטציה שמתבררים כיעילים לא פחות משהם אנונימיים, אבל העונה משהו מרגיש אחרת, לא רק בגלל הפרישה של האחד והיחיד, מאט בונר (גם טים דאנקן עזב. זה פחות אבל עוד כואב).

דווקא יוסטון, שכולנו חששנו מהדקות שלה ללא הארדן על המגרש – חששות שהתאמתו בשבועות הראשוניים של העונה – פתאום נראית כקבוצה יציבה עם סגל עמוק ומגוון. קלינט קפלה תפס את מקומו של דווייט הווארד ועושה פחות או יותר את אותו דבר מינוס הפרצופים העצובים. ריאן אנדרסון הגיע מניו-אורלינס כפרי-אג'נט אחרי שמוריי ניסה לשים עליו את היד כבר תקופה, והוא מראה בדיוק למה עם עונה נהדרת. אריק גורדון, גם הוא מהפליקנס, ירד לספסל עם חזרתו של פטריק בברלי מפציעה, ונותן עונה (בריאה!) ששמה אותו בשיחות על תואר השחקן השישי. ננה, בחוזה מגוחך, ממשיך להוכיח את עצמו כביג-מן מנוסה וחכם בשני צדי המגרש. קורי ברואר מזריק אנרגיה ועף למתפרצות כמו עלה ברוח, מונטרזל הארל מספק קצת ממה שקפלה נותן אבל בחבילה קטנה יותר, ואפילו סאם דקר נותן תפוקה בעונתו השנייה מעמדת הפאוור-פורוורד. כל אלה, יחד עם כל הנשקים שבחמישייה, נותנים לדאנטוני אפשרויות לקומבינציות קטלניות. כשהארדן נח הנט-רייטינג של יוסטון התייצב על 2.3+ ועכשיו רק נשאר לקוות שזה יחזיק מים גם בפוסט-סיזן.

דיברנו קצת על ההתאמה הטבעית שבין ד'אנטוני לבוס שלו, מורי, אבל חשוב מכך הוא החיבור שלו עם הארדן. הפילוסופיה של מייק מתיישבת בהלימה מוחלטת עם היתרונות של הכוכב שלו, שיש לו חופשי-חודשי לאזור הצבע, ומשם הוא מסוגל לקלוע, למצוא את הקלעים המוצבים על קשת השלוש, או את הגבוה המתגלגל אחרי החסימה. הארדן, כמו מורי, כמו ד'אנטוני, שונא להוציא מפוזשן פחות משלשה, עבירה או סל קל מטווח אפס. למזלו, עם הכישרון שלו נדירות הפעמים שבהן הוא נדרש להתפשר. נתון מעניין מהערב ההיסטורי שלו מול הניקס, שעוזר להבין משהו על השיטה וההתאמה שלו אליה – 17 האסיסטים שלו הובילו ללא פחות מ-42 נקודות.

בפלייאוף הכל מאט להליכה מהירה, ונהוג לחשוב שזה פוגע בקבוצות ראן-אנד-גאן כמו יוסטון. אבל יש משהו מאורגן בכאוס של ד'אנטוני, והעובדה שהארדן הוא אחד מהשחקנים שהכי קשה להאיץ בהם תעמוד גם היא לזכות הרוקטס בסדרה של הטוב משבעה משחקים. כמה שקל לעשות סקאוטינג על השיטה של ד'אנטוני, ככה קשה לעצור אותה. במילים אחרות, פיק-אנ-רול בעונה הרגילה הוא עדיין פיק-אנ-רול בפלייאוף.

בהגנה תמיד קל יותר כשהיריבה צריכה להוציא את הכדור אחרי סל, אבל אם ליוסטון יש בעיה, הרי שהיא בצד הזה של הפרקט. הרוקטס עדיין צריכים לחזק את הברגים – מול קבוצות במאזן חיובי הם מאפשרים 107.2 נקודות למאה פוזשנים ב-36 אחוזים מדאיגים מחוץ לקשת. קפלה מראה ניצוצות של כוח הרתעה בצבע, אבל הוא עוד לא בגיל להיות בשיחה עם הטובים באמת. מהצד השני, ננה בן ה-34 מצדו כבר לא בגיל לעזור. הארדן עבר את ימי הקליפים המביכים ביוטיוב, שתיעדו היטב את חלומותיו בהקיץ בזמן שהכדור אצל היריבים, אבל זה לא הפך אותו לטוני אלן או משהו. גם אנדרסון דואג להחזיר חלק ממה שהוא נותן בצד ההתקפי, ויהיה קשה להחביא אותם בסדרה מול גולדן סטייט, אם וכאשר.

לא. פשוט לא. קשה להתעלם מהאופטימיות המתפרצת, אבל זה פשוט לא יהיה אחראי לשים את הרוקטס באותה שיחה עם הקבוצות ההיסטוריות שנבנו בקליבלנד ובגולדן סטייט, או אפילו עם ההמשכיות הנצחית של הפופוביצ'ים. אכן, כל המהות של האמור לעיל טמונה בעבודה שהרוקטס מצפצפים על הציפיות מהם, אבל לפני שמאמינים שזה אמיתי צריך לוודא שההגנה שלהם מחזיקה מעמד בארבעה משחקים מתוך שבעה מול אחת משלוש הגדולות. מדובר בהפשטה גסה, נכון, אבל אם מחברים את הקשיים בצד הזה של המגרש, וצמצום הנקודות הקלות שהטקסנים רגילים להשיג במעבר ובעבירות שהם סוחטים, אי אפשר לשים את רוקטס באותה ספרה כמו הגדולות באמת. בסדרת פלייאוף הכל יכול לקרות. פציעות, הרעלות מזון, שיפוט מפוקפק ותיאוריות קונספירציה כבר הוכיחו שיש להם אפקט אמיתי על מהלך העניינים. עם זאת, ההנחה שיוסטון נמצאת שלב אחת מתחת לאחרות היא כזו שפשוט חייבים לעשות כרגע.

מה שכן, מורי שם את הקבוצה בעמדה מצוינת לעשות את קפיצת המדרגה האחרונה. באופן אירוני זה קרה רק אחרי שוויתר על הווארד בתמורה לכלום חוץ מהלוקר שהוא רוקן. למורי יהיו הזדמנויות לחזק את הגרעין סביב הארדן, אם בטריידים ואם בקיץ בשוק השחקנים החופשיים. מקום תחת תקרת השכר הוא תמיד אלמנט משמעותי, אך ליוסטון יש לא מעט חוזים מעולים שהם יכולים להזיז מהיום למחר בשביל התוספת הנכונה. תסמכו על מורי שידע מהי התוספת הזו, ומתי לזנק על ההזדמנות לעשות עוד רעש. אם הזמן של הרוקטס הוא לא עכשיו, הוא ממש, ממש אוטוטו.