זה קורה? קראתי נכון? "תחדל להתקיים"? עולם בלי הפועל? הרי זה כמו קיץ בלי חורף, כמו יום בלי לילה, כמו לחם בלי הקשה, כמו ליגה בלי תחתית. מה מכביסטים שכמונו נעשה בהיעדרם? מה הטעם לחיים בלעדיהם? ממי נתעצבן? על מי נכעס? מי תטריף את דעתנו? מי תקומם ותרגיז ותרתיח, מי תגרום לנו להתקומם, ממש לקום מכיסאנו? האם מישהו חושב ששאר הקבוצות יכולות לעשות את העבודה? האם מישהו בכלל מעלה בדעתו שאפשר למלא את מקומה? שפתאום נתחיל לפתח יריבות עם מישהי אחרת? שיהיה לנו אכפת ממישהי אחרת? האם אתם מבינים את מקומה בחיינו, עד כמה הוא משמעותי? ובכלל, באיזה צבע יהיה מעכשיו מי שלא קופץ?
הרי רק המחשבה על ליגה בלי דרבים היא מצמררת, מדכאת, שואבת את הרוח ממפרשינו, מהמהות שלנו. אחרי עשרות שנים, אולי מאות שנים, זה מרגיש כמו אלפי שנים, של איבה עירונית אמיתית, יסודית, ערכית, לא נוכל לחיות בלי המשחק המוטרף הזה, חסר הפרופורציות, שבמשך ימים ארוכים, ארוכים מדי, ממלא את חיינו בחרדות, כאב ואושר. הרי רק כשחושבים על הגרלת המשחקים בתחילת העונה, שבה עולות רק שתי שאלות - מתי הדרבי הראשון, ומי מארחת - הרי שכבר אז, כבר עם הכרזת העונה החדשה, כבר אז עלולה להתחיל הריקנות, ההבנה שזה לא אותו דבר, שמה הטעם בכלל להמשיך.
הנחמה היא שאוהדי הפועל לא הולכים לשום מקום, הם ימשיכו להיות בכל פינה, לארוב לנו, להקניט ולעקוץ, וזה נחמד, זה חשוב, אבל זה לא מספיק. אומנם מבחינתם הם יוכלו להתעסק במהותם האמיתית - מכבי והשנאה אליה - ולהתמקד רק בזה, כמו שחלקם תמיד קיוו. אבל צריך את המועדון, את השחקנים, את הארגון, את הסמל, משהו שיאפשר לנו להביט הצדה ולהיווכח מה אנחנו לא. מי תהיה מעכשיו גם מתנשאת וגם מקופחת, גם יומרנית וגם מתחסדת, גם כוחנית וגם קורבן, והכל בהרמוניה מושלמת, תמהיל מוזר ומורכב של תכונות אופי מבולבלות ונחרצות, שיוצרות מועדון ספורט ייחודי, היחידי שמסוגל לגעת בנו. גם אם בסופו של דבר כולנו אותו דבר, אותם כיף להאשים בכל העוולות. אל תיקחו לנו את זה.
עוד בנושא:
עו"ד קוטלר ידרוש דמי העברה, שחקני הפועל תל אביב זועמים
פשיטות רגל, מגעים כושלים: לורן סיופ מסוגל לרכוש את הפועל ת"א?
שאול קוטלר: "הייתי מצפה ליותר עזרה מההתאחדות והמנהלת"
אמא תמיד אמרה "היזהר במה שאתה מאחל לעצמך", שיש חלומות שאסור להגשים, וייתכן שאלוהים מילא משאלות של כמה ילדים טיפשים ונלהבים, שבדבקות מוגזמת התפללו מדי לילה לפירוק הפועל תל אביב, אבל כעת יצטרכו להתמודד עם ההשלכות. לפני הכל, כעת כשרפרטואר השירים שלהם יצטמק בחצי, אולי יבינו כמה אנרגיות הם השקיעו בצד האחר, עד כמה האהבה שלהם מהולה בשליליות. אחר כך הם ייאלצו לצלול לעומק ההוויה ולהתמודד עם עקרונות היין והיאנג, המכבי-הפועל, הניגודים, ההפכים, ששזורים זה בזה, משלימים זה את זה, לפרקים תלויים זה בזה.
כי כשהקבוצות מלהיטות זו את זו, דוחפות זו את זו, הרי שאם הם נובלים, משהו גם בנו נובל. ואם הם דועכים, גם בנו משהו דועך. ומעבר לשמחה הרגעית הקצרה והשטחית על נפילתם (חה חה חה, חי חי חי), אם מביטים לטווח הארוך, כל הסיפור עלול להפוך לתפל, כמו סרט ג'יימס בונד בלי הנבל (רק לחשוב על יושבי הראש שלהם לאורך השנים - תאומים, רמון, כבירי - כולם גיבורי קאלט ששאובים מסרט פעולה גרוע). הרי לשם מה כל הטריקים והשטיקים אם אין נגד מי להפעיל אותם, מה הטעם במלחמה בלי אויבים, בתחרות בלי מתחרים, בחיים בלי פחדים. הרי האיבה מובילה לאהבה. רק נסו להיזכר בכל ההפסדים להם, כשראינו גוש אדום צוהל ושר בגנותנו, איך זה רק חיזק את החיבור לקבוצה, עיצב את חיינו, הפך אותנו למי שאנחנו.
חוץ מזה, אלוהים אדירים, מה יהיה עם הליגה הזאת? מי מעכשיו יוגדרו פה "האדומים"? סכנין? הפועל חיפה? באר שבע? איזו פריצות. כי בסופו של דבר, הרי כדורגל אין פה בליגת הכדורגל. לא על זה מבוסס הענף. רחמים על הליגה שלאורך השנים איבדה מזוהרה ומיוקרתה ומרמתה המקצועית, וכעת עלולה לאבד חתיכה נכבדה מהדבר האחרון שיש לה עוד להציע - רגש. קצת רגש. זה כל מה שביקשנו מלכתחילה.
