בווידאו: משחק מקדים
1. הפועל תל אביב כמודל
תאמינו או לא, אבל מכבי תל אביב במשבר. כן כן, וזה המשבר הכי חמור בקבוצה מאז המשבר הכי חמור הקודם, שהיה לפני כחודש. וזה יהיה המשבר הכי חמור במועדון עד למשבר הכי חמור הבא שיהיה, יש להניח, בעוד כחודש. ומכבי, כמו מכבי, תמשיך לחפש פתרונות בדמות החלפת האנשים הלא נכונים. רמי הדר, אם יפסיד את המשחק הבא או המשחקים הבאים, יאבד כנראה את מקומו. אולי גם שחקן אחד או שניים ידחקו החוצה מהספינה. ואנחנו, הפראיירים, נמשיך ללהג ולנתח את מידת ההתאמה של ההוא וההוא, מהם סיכוייו להצליח ומהם סיכוייה של האימפריה הצהובה לנצח. עד העונג הבא. או עד העונש הבא.
אז ייתכן בהחלט שמכבי תצליח לאתר עוד פתרון שסתום ליום שאחרי רמי הדר. זאת, כמובן, בהנחה שהדר יפוטר. אל תוציאו מכלל אפשרות תסריט שבו מנצחים בבלגרד ואולי גם משחק (או שניים! או שלושה!) בשבוע הבא, והכל יופי טופי. אם לא יתכן שיונחת תחתיו עוד מאמן חדור אמונה, רעב ותקווה. כזה שאולי אפילו ינצח כמה משחקים ויספק כמה רגע חסד ושמחה לאוהדים - עד שהעסק יתקע שוב. וחוזר חלילה.
בימים אלו השיח הספורטיבי הציבורי רווי מונחים כמו תהליך הבראה, מנהל מיוחד ונאמנים למיניהם. וכל אלו מתייחסים למצב שבו חברה נקלעת לקשיים כלכליים, או חלילה חדלות פרעון, אשר מונעים את המשך הפעלתה ותפקודה. על פי הידוע לנו, מצבה הפיננסי של מכבי תל אביב כדורסל תקין ואיתן. מצד שני, וגם זאת על פי הידוע לנו, מכבי תל אביב כדורסל מצויה במצב שבו איננה מתפקדת מקצועית. שבו אין ולא יהיו לה פתרונים אשר יהפכו את העסק וישנו את המצב. אז אמנם אין חדלות פרעון, אבל יש חדלון.
על כן, במצב הדברים הזה, מכבי צריכה לעבור לידיו של נאמן. שינקה את המועדון מהסחרור בו הוא מצוי משך שנים. שינקה את תהליך קבלת ההחלטות מעניינים אמוציונאליים, שיקולים זרים או סתם היעדר או מחסור במקצועיות. שיישם, לדוגמא, עקרונות פשוטים והגיוניים בבסיס קבלת החלטות. למשל הכלל שאומר שנושא תפקיד אשר נכשל במשימותיו פעם אחר פעם, כמו השובב או השובבים, ישלח לביתו כשהוא מצויד מכתב פיטורין. למשל הכלל שאומר שקבוצת טופ יורוליג, אשר מחתימה ומשלמת סכומים גבוהים לטובת שחקני טופ יורוליג, תצרף לשורותיה גם מאמן טופ יורוליג. שידרוש שכר של טופ יורוליג + סמכויות של טופ יורוליג.
ואולי, לחילופין, אפשר פשוט להוציא את הקבוצה למכרז.
2. צריכים לדעת על טרנס
ברכות להפועל ירושלים לרגל העפלתה לשלב הבא במפעל היורוקאפ. לא שמדובר כאן באיזשהו הישג גדול, או הישג בכלל, אבל בכל זאת ברכות. מבחינה מעשית, העונה האירופית של סגנית האלופה מתחילה עכשיו, כשהיא מתמודדת מול זניט, ריטאס וניז'ני על העפלה לשלב השלישי והמשמעותי יותר.
הביקורות על ירושלים העונה, עד כה, התמקדו בשלושה צירים מרכזיים: במאמן הגוי, בגארדים הפראיירים ובסטודמאייר הקשיש. לצד נימוקים ענייניים, הגיוניים או מקצועיים, נשפך לתוך השיח יותר מקורט של זלזול מובנה בזרים (שחקנים או מאמנים), שמרנות או סתם חוסר הבנה בכל הנוגע לכדורסל מודרני וליכולת לנצל כשרון, והרצון לראות כיצד עוד כוכב NBA מגיע אלינו, לפלשת, ומתרסק התרסקות לתפארת מדינת ישראל.
אז נכון יש לא מעט דברים שאפשר להגיד על הציוות ג'רלס את דייסון, שמרכיבים את אחד הקווים האחוריים הכי מוכשרים ולו ברמת כשרון התקפי טהור שהיו לנו כאן. האוריינטציה של שניהם איננה כזו של מסירה קודם, שניהם אוהבים את הכדור בידיים שלהם וכיו"ב. מה שלא ניתן לומר עליהם זה שהם אינם מחויבים לנצחון. בינינו? המשחק של ירושלים אמש (רביעי) מול אולם הגרמנית לא באמת קבע או שינה גורלות. אבל בעוד מרבית השחקנים בלבן נחנקים, בנוהל, כשהמצב הסתבך, ג'רלס ובמיוחד דייסון הכאוב צעדו קדימה, לקחו את ההחלטות החשובות באומץ וסגרו עניין.
באורח פלא, השחקן היחידי שדי הצליח לחמוק עד כה מביקורת הוא זה שראוי לה יותר מכולם. כאשר החליטו הקיץ בירושלים לוותר על וויל קלייברן (על פי פרסומים זרים, כן?) וללכת בסופו של יום, על טרנס קינזי, סביר שהחזיקו בשני נימוקים מרכזיים. הראשון נוגע לקליעה מבחוץ. השני לנסיון היורוליג. טיעונים אלו, חשובים ככל שיהיו, הניחו את היסודות לטעות הגדולה ביותר של ירושלים העונה. טעות שעלולה, בסופו של יום, לעשות את ההבדל ולבזבז עונה רוויית פוטנציאל. מי שקיווה לקבל סמול פורוורד שקול ומחבר, שיאזן את הקבוצה בכלל ויחבר בין הגארדים לבין סטודמאייר בפרט, קיבל במקום גארד אנוכי ומרוכז בעצמו, שתרומתו עד כה נופלת משמעותית מנזקיו.
בשבעת משחקי היורוקאפ העונה מסר קינזי שבעה אסיסטים, לרבות חמישה משחקים עם אסיסט יחיד ומטה. מקרי? בשבעת משחקי הליגה העונה מסר קינזי שבעה אסיסטים, לרבות חמישה משחקים עם אסיסט יחיד ומטה. והנתונים הללו לא מספרים את כל הסיפור, כי הבעיה איננה רק במספר המסירות שמובילות לסל, אלא במספר המסירות נקודה. והמספר הזה נמוך במיוחד. והקליעה מבחוץ? סה"כ 9-25 ב-14 משחקים. שום דבר מלהיב. קלייברן, למי שמתעניין, עם 9-23 לשלוש עד כה. ביורוליג.
העמדה שחסרה בסגל שבנתה הקבוצה מהבירה העונה יותר מכל, לעניות לדעתי, היא של שחקן שיכול לשחק בעמדות 3-4. שיתאים גם לקו האחורי המוכשר מצד אחד, ישמש כאופציית גיבוי לעמדה 4 הבעייתית מצד שני, ויסייע בהפעלת סטודמאייר מצד שלישי. קינזי לא נראה כתשובה לאף אחד מהדרישות הללו. לא ברמת התפקיד ולא ברמת התכונות.
אם גיא הראל ושות' חושבים על מהלך אחד שיוכל לשדרג את ירושלים, הסוגיה הזו שווה התייחסות. גם בגלל השחקן שיגיע. גם בגלל השחקן שיעזוב.
3. המהפך של בית הלחמי
הרבה מחמאות מקבל אריאל בית הלחמי לאחרונה, בהמשך להצלחות היחסיות של גלבוע/גליל העונה. רובן מוצדקות, אבל רובן גם מחטיאות את העניין. כי נכון שגלבוע/גליל, אשר אוחזת במאזן 5:5, משחקת כדורסל מלהיב, מחויב ומעניין. נכון גם שמתוך חמשת הפסדיה, בארבעה נפלה בהפרש בן שתי נקודות ומטה. נכון גם, מצד שני, שסיפורי סינדרלה של עולות חדשות אינם חריגים במחוזותינו. נס ציונה, נתניה, חיפה וכן הלאה הראו לנו דברים דומים גם בעבר.
הדבר שמאפיין ומייחד את הריצה היפה של הקבוצה מהצפון השנה נוגע למאמן שלה. אריאל בית הלחמי הוא אחד המאמנים הוותיקים והמנוסים בביזנס. והוא גם אחד שהיה, מעשית, מחוץ ללופ. לאחר שנים איכותיות בליגת העל בכלל ובגבעת שמואל בפרט, מצא עצמו הקואץ' כשהוא מחוק מרשימות המאמנים שאורבים לג'ובים בשלולית.
עד לקאמבק שהחל דווקא בירידת הליגה של גליל גלבוע לפני עונותיים.
קבוצות ששיחקו נגד אריאל בית הלחמי, לאורך השנים, ידעו פחות או יותר למה לצפות. הקבוצות שלו אופיינו בכדורסל התקפי מבוקר יחסית, עם נסיון ברור לשליטה בקצב והחדרה של אלמנטים קבוצתיים לתרגילים. בית הלחמי הריץ, משך שנים, מספר רב מאוד של סטים התקפיים, שחלקם הגדול התאפיין בתנועתיות מצד לצד. לעיתים, חייבים לומר, על גבול המוגזם ואולי אף הלא יעיל.
ועל רקע הדברים הללו, האלמנט הכי מעניין בכדורסל של גלבוע העונה הוא שבית הלחמי המציא עצמו מחדש. מרצון לשלוט בכוח, ולעיתים אף לסרס, בקבוצה הנוכחית משחררים את הסוסים. אם הפרופיל הגנרי של המאמן המקומי גורס שצריכים לשחק כדורסל שמרני, כזה שאם יוביל להפסדים יפנה אצבע מאשימה קודם כל לרמת הביצוע של השחקנים (ואז, בשיחות מול הבוסים, יגיד המאמן שהוא עשה הכל, ומה בכלל רוצים ממנו, פשוט הזר הזה והזה לא מספק את הסחורה), אז בית הלחמי שם את עצמו על המוקד. קבוצה שלוחצת כשיטה ונוטלת סיכונים הגנתיים חושפת את המאמן לביקורת מובנית. קבוצה שלא מהססת לרוץ ולרוץ, כולל זריקות מהירות לשלוש נקודות במשחק המעבר, כמו מזמינה ביקורת חריפה ומקובלת של מלהגים למיניהם, שישאלו/יזעקו מה זאת בכלל הזריקה הזאת? יעקמו את האף, יאזכרו את צוברי המפורסם ויגידו שזה לא הכדורסל שאנחנו רוצים לראות.
בית הלחמי מעז, מחדש, יוזם, מנסה ומתנסה, וראוי לכל מחמאה.
