פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        כדורגל, הרבה יותר מעניין של חיים ומוות: על האסון הטראגי של שאפקואנסה

        אסון שאפקואנסה טלטל את עולם הספורט כי הוא הוכיח שקבוצה היא הרבה מעבר לשחקנים, שסינדרלה היא הרבה יותר מקבוצה, ושהכדורגל העולמי הוא קהילה אחת קטנה ומגובשת. פז חסדאי על טרגדיה מלאת סמליות

        כדורגל, הרבה יותר מעניין של חיים ומוות: על האסון הטראגי של שאפקואנסה
        עריכה: מתן חדד

        המשפט המפורסם של ביל שאנקלי, שכדורגל הוא הרבה יותר מעניין של חיים ומוות, עלה השבוע שוב לתודעה בגלל הנסיבות הטרגיות. מאז ומתמיד זו הייתה אמירה מוגזמת, על אף שנאמרה באירוניה ובמודעות, אבל השבוע היא קיבלה משמעות מיוחדת. מצד אחד, התרסקות המטוס של שאפקואנסה הכניסה לפרופורציות הנכונות את המשחק, שבסופו של דבר הוא רק משחק, שעשוע להמונים ועסק כלכלי. מה הוא ניצחון או הפסד בכדורגל לעומת ילד שאיבד את אביו, אמא שאיבדה את בנה, 71 הרוגים, 71 הלוויות, אלפי אנשים שחייהם לא יחזרו להיות אותו דבר. כל ההתייחסות הרצינית הזאת לכדורגל - למשחק, לתוצאות, לגביעים - נראית מופרזת לחלוטין, מופרעת, תמוהה.

        מצד שני, עצם העובדה שהאסון קיבל כזאת תהודה עולמית, זה רק בגלל שמדובר בכדורגל. בקבוצת כדורגל. אלו לא סתם אנשים. כמובן שכל מטוס "סטנדרטי" שמתרסק הוא טרגדיה, אבל הוא לא מביא להתכנסות של 150 אלף איש באצטדיון בקולומביה, למחוות מרגשות בכל העולם, להזדהות גלובאלית. חובבי הספורט נסערים בגלל שבנוסף לחיי אדם, מתה פה גם קבוצה, שגם היא אורגניזם חי, מלא רבדים ומשמעויות ועומק, שפתאום ברגע אחד פשוט מתרסקת למותה. כמו שזה עובר בראש של כל משפחה שטסה ביחד, כך זה עובר בראש של כל קבוצת כדורגל שטסה ביחד - הידיעה שאם עכשיו מתרסק המטוס הלכו כולם. הלכה הקבוצה. זה הפחד של כל חובב ספורט, חלום בלהות שהתגשם.

        עוד בנושא:

        דנילו הקדוש: השוער המופלא הוא סמל הטרגדיה של שאפקואנסה
        המראה, התרסקות: העלייה המטאורית של שאפקואנסה, כל הדרך לטרגדיה

        שחקני שאפקואנסה שלא טסו לקולומביה בטקס הזיכרון (AP)
        אסון שהכניס את העולם לפרופורציות. השחקנים הניצולים של שאפקואנסה (צילום: AP)

        תסריט האימה הזה, הפחד הקמאי הזה, הוביל להתגייסות הגדולה. בגלל זה שחקנים מציעים את עצמם לשאפקואנסה. בגלל זה קבוצות מכל העולם מציעות להשאיל לה שחקנים בחינם, בגלל זה בברזיל הציעו לתת לה חסינות בליגה הראשונה לשלוש שנים, בגלל זה חואן רומן ריקלמה מוכן לחזור מפרישה ולשחק במדיה. הכל כדי לשמור על הקבוצה הזאת, למנוע ממנה להיעלם, להוכיח שקבוצה היא יותר משחקנים. שכדורגל הוא יותר ממשחק.

        זה אסון שהצליח לגעת, כי אנחנו מכירים אותם. הסרטון של הריקוד הזה, של השחקנים חוגגים בחדר ההלבשה, זה אנחנו. הוא קטן, מקומי, אישי. בגלל זה הוא כל כך מטריד, הסרטון הזה, כי אלו תמונות שממחישות את האירעיות בחיים, את המרחק הקצר בין עלייה לאולימפוס וההתרסקות. ככל שהם יותר שמחים בחדר ההלבשה, זה יותר מצמרר. אולי השבוע נעשה שימוש מופרז בסופרלטיבים, אבל הסרטון הוא אכן מצמרר. לראות חבורה של אנשים צוהלת בחדר ההלבשה, שרה שוב ושוב את אותו שיר עידוד, מתחבקים ומחייכים - ולדעת שכמעט כולם מתו ברגע אחד, ביחד, במסגרת הקבוצה, הופך את הקבוצה הזאת לסיפור אנושי עוצמתי.

        ואם זה לא מספיק, זו קבוצת סינדרלה. זה מרכיב חשוב בסיפור. ולא שאילו זו הייתה קבוצה בכירה או בינונית הטרגדיה הייתה קטנה יותר, אבל הסינדרליות הזאת נותנת לסיפור טעם מיוחד. זו הידיעה שהם ברגע השיא של חייהם, חבורה של ספורטאים שלא יועדו לגדולות, שפתאום מוצאים את עצמם בגמר הסודאמריקנה, ומתים בדרך למעמד שלו ציפו שנה שלמה, אולי כל חייהם. ואתה יודע שגם במטוס עצמו, במהלך המסע, הם חלמו על כיבוש שער בגמר, על הופעה שתוציא אותם לאירופה, שתשנה את חייהם, שתוביל אותם למקום אחר, ולא מאמין שזה התרסק. הסינדרליות הזאת גם מבהירה לכולם עד כמה זו הייתה קבוצה מיוחדת, בסטייט אוף מיינד מיוחד, עם חיבור מיוחד, שהוציאה מעצמה את המיטב, שחיה בחלום, שחיה את ההוויה שלה כקבוצה, ונפלה ביחד.

        אוהדי שאפקואנסה בטקס הזיכרון (AP)
        "הסינדרליות הזאת גם מבהירה לכולם עד כמה זו הייתה קבוצה מיוחדת, בסטייט אוף מיינד מיוחד, עם חיבור מיוחד, שהוציאה מעצמה את המיטב, שחיה בחלום, שחיה את ההוויה שלה כקבוצה, ונפלה ביחד" (צילום: AP)

        ואם לא די בסמליות, זה קרה בקולומביה, במדיין, לפני משחק מול אתלטיקו נסיונאל, הקבוצה של אסקובר "מפיל המטוסים", הקבוצה שבימי אסקובר סימלה את כל מה שפסול בכדורגל, את הכסף והשחיתות והאלימות, את הגביעים שקונים בכוח. ואילו עכשיו הקולומביאנים מרגישים אשמה קשה, על לא עוול בכפם, רק כי זה קרה על האדמה שלהם. ועכשיו, 20 שנה אחרי הזכייה ההיא, אנשי נסיונל מוותרים על הגביע ומעניקים אותו לשאפקואנסה, מי רוצה בכלל גביע מעוות שכזה.

        וזו לא רק קולומביה. היה מרגש לראות השבוע איך חובבי הכדורגל בכל העולם רואים עצמם חלק מקהילה. איך קבוצות בכל פינה, בכל ליגה, הביעו הזדהות עם הכאב. איך לאוהדים ולכדורגלנים, קטנים וגדולים, היה חשוב להשתתף באבל העולמי, צורך אמיתי להביע את הכאב. מעבר לטרגדיה הברורה, של אנשים שקיפחו את חייהם, שאפקואנסה היא חלק מאיתנו, חלק מהמשחק, קבוצה של אנשים אלמוניים מחור נידח בברזיל שגרמו לנו להרגיש כאילו זו הקבוצה שלנו. כל מגרש שמתאבל על שאפקואנסה, כל משחק בעולם שנפתח בדקת דומיה, הוא הצהרה: הם האחים שלנו, אחים שלנו מהכדורגל.