כאשר הגיע החלוץ ברונו רנגל, שחקן מנוסה שכיתת רגליו ברחבי הכדורגל הברזילאי, בפעם הראשונה לחתום במדי שאפקואנסה ב-2013, הוא היה בהלם. למרות שהקבוצה בדיוק השלימה עליית ליגה נוספת והתייצבה בליגת המשנה בברזיל, התנאים, זכר לימים הקשים בהם המועדון כמעט נעלם מהמפה, היו רעים.
"לא היה לנו מגרש אימונים. לא היה לנו חדר כושר. האוטובוס שלנו נראה כאילו יצא מימי הביניים. לרוב השחקנים בכלל לא היו מכוניות כדי להגיע לאימונים והם הסתדרו עם תחבורה ציבורית", הוא סיפר לאחרונה. למרות זאת, סביב רנגל היה באזז מוזר. הסיטואציה הבעייתית לא הפריעה לאנשי שאפקואנסה שהיו שם לפניו לחלום בגדול, על הצלחות ואולי אפילו אליפויות. קשה להאמין שרנגל האמין אז שתוך שלוש שנים, הוא ו"ירוקי המערב" יגיעו הכי קרוב שאפשר לאולימפוס, לפני שהסיפור שלהם יסתיים באסון נוראי.
הלילה (בין שלישי לרביעי), בקושי 24 שעות לפני ששאפקואנסה הייתה אמורה לעלות לכר הדשא למשחק הגדול בתולדותיה, הקרב הראשון בגמר גביע הסודאמריקנה מול הקבוצה הטובה בדרום אמריקה בימים אלה, אתלטיקו נסיונאל דה מדיין הקולומביאנית, התרסק המטוס שלה וכמעט כל הקבוצה נספתה. גם ברונו רנגל קיפח את חייו והוא, ושאפקואנסה הסנסציונית שלו, יישארו כעת לנצח על התפר שבין סינדרלה לטרגדיה.
עוד בנושא:
טרגדיה: מטוס שנשא את שאפקואנסה התרסק בדרך לקולומביה
אסון שאפקואנסה: עדכונים חיים
ניבאלדו על חברו שנספה: "זה אסון שיהיה קשה מאוד להתאושש ממנו"
2016, השנה של לסטר, של שיקגו קאבס, של דונלד טראמפ, השנה שניצחה את כל התחזיות ואת כל ההיגיון, הייתה אמורה להיות גם השנה של שאפקואנסה. זה פשוט נכתב בכוכבים והמאמן החדש והמנוסה שלה, קאיו ג'וניור, גם הוא בין ההרוגים, אף כינה את קבוצתו "לסטר של דרום אמריקה".
העיר שאפקו, כ-200 אלף תושבים, שוכנת במחוז סנטה קטרינה הנידח משהו, בדרום-מערב ברזיל, די קרוב לגבול עם ארגנטינה. למרות הקירבה הזו, גם אצל השכנה והיריבה לא ממש שמעו על שאפקואנסה, עד שהיא התחילה לא מזמן להתעלל בקבוצות הבכירות ביבשת. שאפקואנסה הוקמה רק ב-1973, מאיחוד בין שתי קבוצות. ארבע שנים חלפו והיא כבר הייתה אלופת המחוז, לא תואר נוצץ מדי, אבל משהו נחמד לארון הגביעים.
בסוף שנות ה-70', בימים בהם הליגה הבכירה בברזיל הכילה כ-100 קבוצות (באמת), שאפקואנסה סיפקה גיחה לא משמעותית לעולמן של הגדולות, אבל ירדה במהרה ונותרה צנועה. כמה צנועה? האצטדיון שלה, שמכיל 22 אלף מקומות בלבד, אפילו לא עומד בתקן של ההתאחדות הדרום-אמריקאית לאירוח משחק גמר בסודאמריקנה, המפעל המקביל לליגה האירופית. לכן, משחק הגומלין שתוכנן לשבוע הבא, בו שאפקואנסה הייתה יכולה להשלים זכייה בלתי נתפסת בתואר, תוכנן להיערך בכלל בקוריטיבה, שבע שעות נסיעה. האוהדים התעצבנו, אבל גם כך רק כ-7,000 מהם הגיעו העונה למשחקי הבית של הקבוצה. מי חושב עכשיו על הנסיעה לקוריטיבה בכלל?
הכול השתנה לפני כעשור. שאפקואנסה זכתה פעם נוספת באליפות מחוז סנטה קטרינה, הפעם השלישית שלה (עוד פעם אחת באמצע הייתה ב-1996 וכללה שערורייה, עם הפעלת זיקוקים לאורך הלילה מחוץ למלון של היריבה, ששחקניה ברחו מהעיר וסירבו לקיים את ההתמודדות). מיד לאחר התואר המקומי השלישי, הקבוצה הידרדרה עוד ליגה בתחרות הארצית ומצאה את עצמה בליגה הרביעית.
אם לא די בכך, הרי שהחובות הלכו וצמחו ללא הרף בגלל ניהול גרוע וכאשר הירוקים הגיעו למינוס של כ-1.5 מיליון דולר, הם תכננו לסגור את העסק, להכריז על פשיטת רגל ולפרק את הקבוצה. ברגע האחרון, נמצא ספונסר שהסכים להכניס כסף מהיר תמורת החלפת השם לכמה שנים ושאפקואנסה ניצלה והחלה מהתחלה. הפעם, בנו שם לאט, ובעיקר חכם.
התקציב התייצב, שחקנים מבטיחים ולוחמניים הגיעו בזול ועם חוזים קדימה, על מנת שלסגל תהיה יציבות וכך, תוך שש שנים, הקבוצה זינקה שלוש ליגות עד שב-2014 שבה, אחרי 35 שנות היעדרות, לליגה הראשונה. בעונה האחרונה היא גם זכתה שוב, בפעם החמישית, באליפות המחוז. ההשקעה החלה להניב הצלחות, ובקצב מסחרר.
ההצלחות הללו לא הגיעו רק בזירה המקומית. שאפקואנסה הפכה לחברה קבועה בליגה הבכירה ומצאה את עצמה במפעל המשני של היבשת, הקופה סודאמריקנה. בעונה הראשונה שלה שם, היא הגיעה עד רבע הגמר וכמעט הדהימה את ריבר פלייט. הפעם, עשתה את כל הדרך המדהימה לגמר. שלוש שנים לא הייתה לברזיל נציגה בגמר של מפעל בין ארצי בדרום אמריקה, לא בליבטדורס הבכיר יותר ולא בסודאמריקנה. בשעה שהנבחרת חוזרת להיות האימפריה של היבשת, הליגה המקומית הלכה ודעכה בזירה הבינלאומית, עד ששאפקואנסה הפציעה: "הקבוצה הזו היא מקרה נדיר של הצלחה בכדורגל הברזילאי", נכתב בשבוע שעבר, אחרי העלייה לגמר, בבלוג בשם "פלוס55", "ניהול טוב של שחקנים ושל תקציב הפכו אותה לסיפור סינדרלה מושלם".
למרות עזיבתו של המאמן גוטו פריירה שהוביל את שאפקואנסה ממעמקי הליגות עד למעלה ולמרות פתיחת עונה לא מבריקה, הקבוצה התייצבה תחת קיאו ג'וניור והחלה לייצר תוצאות טובות. בסיבוב השני היא העיפה את בת ארצה הצנועה לא פחות, קויאבה ובשמינית הגמר, אחרי פעמיים 0:0, זרקה בפנדלים את אינדפנדיינטה הגדולה מארגנטינה. ברבע הגמר היא הפסידה 1:0 לג'וניור החזקה מקולומביה במשחק הראשון, רק כדי לתת לה בראש בגומלין עם 0:3 ובחצי הגמר, אחרי 1:1 בחוץ נגד סן לורנסו, סחטה 0:0 בבית ועלתה בזכות שער החוץ היקר. "אפשר לזכות בתואר. אף אחד לא האמין בנו, אבל הנה, אנחנו בגמר", אמר השוער דנילו, שסיפק בדקה ה-90 הצלה הירואית. דנילו חולץ מהמטוס המרוסק כשהוא בחיים, אולם על פי הדיווחים האחרונים, מת מפצעיו בבית החולים.
למשחק הראשון בגמר, במדיין, הייתה אמורה הקבוצה לטוס בכלל עם צ'רטר מוונצואלה, אולם השלטונות בברזיל לא אישרו את הטיסה ודרשו שהיא תהיה או מקומית, או קולומביאנית. לכן, בשאפקואנסה נאלצו לעבור מטוס ולדחות את ההמראה בשעתיים ורבע. במועדון התלוננו שהדבר גרם להם לבטל את האימון שתוכנן עם הנחיתה בקולומביה. עכשיו כולם תוהים מה היה קורה לו הקבוצה הייתה עולה על הטיסה המיועדת מלכתחילה.
את כל הריצה המופלאה שלה עשתה שאפקואנסה עם סגל על טהרת הברזילאים, פלוס ארגנטינאי אחד, אלחנדרו מרטינוצ'יו, שפצוע כבר חודש וחצי ונותר בברזיל בשל כך: "ניצלתי רק כי אני לא יכול לשחק", הוא אמר, חנוק מדמעות, "לא יודע איך אתגבר על זה". בלי שמות מוכרים, בלי כוכבים ועם המון לב, בנתה שאפקואנסה משהו מיוחד, שנעלם בבת אחת.
קלבר סנטנה, הקפטן הוותיק בן ה-35, שפעם עוד שיחק לצד אגוארו ודה חאה באתלטיקו מדריד. אנניאס, החלוץ המושאל מקרוזיירו שחלם לחזור לאימפריה הגדולה. מתאוס ביטקו בן ה-21, שלפני שנה נרכש על ידי הופנהיים ועשוי היה לככב יום אחד בבונדסליגה. והרשימה נמשכת ונמשכת, וכל שם שצץ מלווה בסיפור אישי קורע לב. אתלטיקו נסיונאל, שהייתה מצדה יכולה להשלים 2016 חלומית, עם זכייה בליברטדורס וכעת גם בסודאמריקנה, ביקשה שהתואר יוענק לשאפקואנסה. וכך, כל אותם שחקנים שהגיעו כל כך קרוב לתהילה ולא יזכו לגעת בה מעולם, הפכו בכל זאת לאלופים.