דנילו הקדוש: השוער המופלא הוא סמל הטרגדיה של שאפקואנסה

בתוך ההלם והיגון אחרי התרסקות המטוס של שאפקואנסה בדרך לגמר גביע סודאמריקנה נגד אתלטיקו נאסיונל הקולומביאנית, ידיעה אחת ניחמה מעט, אם אפשר בכלל להגדיר זאת כך, את אוהדיה המיוסרים של הקבוצה הקטנה מדרום ברזיל. דנילו – השוער האהוב, הלב והנשמה של המועדון והגיבור האולטימטיבי של ההעפלה המופלאה – שרד את התאונה ונותר בחיים, לפחות בשעות הראשונות שאחרי ההתרסקות.

כי הרי ללא דנילו כל סיפור הסינדרלה האדיר הזה לא היה מתקיים. מתוך ששת המשחקים משמינית הגמר ועד חצי הגמר, מצאה שאפקואנסה את הרשת בשניים בלבד. היא הדיחה את היריבות העדיפות בזכות העובדה ששמרה על רשת נקייה בארבעה משחקים, והשוער בן ה-31 הביא לה את התהילה במו ידיו. קשה לדמיין קבוצה שהסתמכה על האיש בין הקורות יותר מאשר שאפקואנסה, אבל המושיע ממש לא רצה לקחת את כל המחמאות לעצמו. הוא חלק אותן עם חבריו והתנהג בצניעות מופתית.

עוד בנושא:
עדויות ראשונות מניצולי ההתרסקות: "כולם צרחו, הייתה היסטריה"
המראה, התרסקות: העלייה של שאפקואנסה, כל הדרך לטרגדיה
שוער שאפקואנסה שניצל מההתרסקות איבד את שתי רגליו בניתוח

כך עשה אחרי דו קרב הפנדלים מול אינדפנדייטה המצוינת של המאמן גבי מיליטו בשמינית הגמר. צמד המשחקים לא הניבו שערים, והקבוצות הלכו להכרעה מהנקודה הלבנה. הברזילאים החמיצו את שתי הבעיטות הראשונות, ומצבם היה עגום, אבל דנילו הדף שני פנדלים בעצמו, בתום חמישה נסיונות מכל צד עמדה התוצאה על 3:3. ז'יל, הקשר האחורי של שאפקואנסה שלא רגיל לבצע פנדלים, החטיא את הבעיטה שלו, והירוקים היו בדרך החוצה, אולם דנילו השאיר אותם בתמונה עם הצלה נוספת. ואז הוא לקח את הפנדל השמיני של אינדפנדיינטה, והשלים ארבע הצלות קסומות.

"עצרתי הערב יותר פנדלים מאשר בכל הקריירה", אמר דנילו כשהוא קורן מאושר, "אבל בסך הכל החזרתי לחברים את החוב. בעונה שעברה, בדו קרב הפנדלים בשמינית הגמר מול ליברטאד, לא עצרתי אף כדור, אבל הם הבקיעו את הבעיטות, ועלינו. אז עכשיו תורי לשמח אותם". התקשורת היללה, והכותרות במקומונים כינו אותו "דנילו הקדוש". גם המאמן קאיו ג'וניור קרא לו כך, והשוער המשיך לחולל נסים גם בהמשך המסע הקסום.

דנילו הצטיין ברבע הגמר מול ג'וניור בראנקיה הקולומביאנית, כאשר שאפקואנסה הפסידה בזכותו רק 1:0 בחוץ והשלימה קאמבק נאה עם 0:3 ביתי. בחצי הגמר נגד סן לורנסו, אחרי 1:1 בבואנוס איירס, ידעו הירוקים שהם זקוקים לתיקו מאופס בגומלין לפני פחות משבוע על מנת לעשות היסטוריה. הארגנטינים לחצו, אבל דנילו עצר את הכל, ובדקה האחרונה של זמן הפציעות הגיע הרגע הגדול. הבלם מרקוס אנחלרי ניצל ערבוביה ברחבה ושלח כדור שהיה אמור להעלות את סן לורנסו לגמר. השוער הקדוש הספיק איכשהו להגיב, עצר ברגלו ושמר שוב על רשת נקייה.

כל האוהדים באצטדיון המפוצץ יצאו מגדרים. ג'וניור קאיו קפץ כמו משוגע, השחקנים חיבקו את דנילו אחרי שריקת הסיום, בעוד הארגנטינים המיואשים נפלו על הדשא. והשוער? "היה לי מזל", הוא אמר, "אני לא הגיבור, ואף אחד לא יכול לנצח משחקים לבדו. קיבלנו פרס על המאמץ הקבוצתי, ולא הגיע לנו להפסיד. עכשיו אנחנו הולכים לגמר וחולמים לקחת את הגביע".

עבור כל העיר שאפקו הוא היה הגיבור, ולא רק בגלל היכולת הפנומנלית בגביע סודאמריקנה. אם אפשר היה לבחור רק שחקן אחד שיינצל בטרגדיה האיומה, האוהדים היו מצביעים עבורו. כי דנילו היה היחיד, פרט לחלוץ הפורה ברונו ראנז'ל, שהצטרף לקבוצה עוד ב-2013 כאשר היא היתה בליגה השניה. כל יתר השחקנים הגיעו למועדון בשנתיים האחרונות, חלקם בהשאלה. השינויים בסגלי הקבוצות בברזיל קיצוניים מדי עונה, ומעטים נשארים באותו מקום לאורך זמן. דנילו נשאר, ואף דחה הצעות כספיות מפתות של מועדונים גדולים יותר, כמו ספורט רסיפה, כדי להמשיך לייצג את שאפקואנסה. הוא התאהב בעיר ובאוהדים, וזה היה המקום היחיד בתבל בו הרגיש בבית. הוא גם ידע שהוא חייב את כל הקריירה לירוקים.

הוא זכר היטב כיצד הגיע לשאפקואנסה לפני קצת יותר משלוש שנים על תקן שוער אלמוני לחלוטין. בילדותו בכלל חלם דנילו להיות חלוץ, והעריץ את רומאריו ובבטו שזכו במונדיאל 94', אבל שנה מאוחר יותר נפצע השוער בקבוצת הילדים שלו, והוא התנדב להחליפו. כך הוא הבין את ייעודו בחיים, אבל החלום הכמוס היחיד שלו היה לשחק בליגה הראשונה, והוא ממש לא היה צפוי להתגשם. במדינה ענקית כמו ברזיל, עם מאות אלפי כדורגלנים פעילים, גם כשרונות גדולים רבים מאוד הולכים לאיבוד בדרך. אין מקום לכולם, והסקאוטים לא תמיד מזהים הכל. דנילו נדד עד גיל 28 בין קבוצות זניחות, ואפילו בהן לא תמיד הצליח להיות בהרכב. סיכוייו להוכיח את עצמו היו קלושים.

ההצטרפות לשאפקואנסה בספטמבר 2013 שינתה את חייו, על אף שהוא היה בכלל אמור להיות שוער שלישי. הצטיינות באימונים קידמה אותו לעמדת השוער השני לפני פתיחת העונה ההיסטורית בליגה הבכירה בתחילת 2014, ופציעה של האליל המקומי ניבאלדו סללה את דרכו להרכב. "עדיף להיות מוכן להזדמנות שלא תגיע, מאשר לא להיות מוכן כשהיא מגיעה", הסביר דנילו את המוטו שלו. והוא היה מוכן, אבל בשישה המחזורים הראשונים צברה הקבוצה שתי נקודות בלבד על אף מאמציו. ההתקפה לא תפקדה, המאמן פוטר, ולפרשנים לא היה ספק ששאפקואנסה בדרך הבטוחה לירידה מתבקשת. ואז, ב-26 במאי, נולד לורנצו.

בנו של דנילו הגיח לאוויר העולם לפני המועד המתוכנן, ואישתו לטיסיה הודיעה לו במפתיע על כך שהיא בדרך לחדר היולדות כאשר השוער התכונן למשחק הביתי מול פלמייראס במחזור השביעי. הוא בחר לשחק בכל זאת, התרכז בנעשה על הדשא והתעלה בדרך ל-0:2. היה זה הניצחון הראשון ששינה את המומנטום של שאפקואנסה ב-180 מעלות. אחריו הגיעו במהרה גם ניצחונות על סאו פאולו ופלמנגו, גם הם ללא ספיגה, ובקבוצה החלו להאמין שאפשר להישאר בליגה. וזה אכן קרה. כנגד כל הסיכויים, הירוקים שרדו. מאז, דאג השוער להקדיש לאשתו ולבנו. הוא הזכיר את המשפחה בכל הזדמנות, ובמהלך הריצה בגביע סודאמריקנה החלה גם לטיסיה להתראיין בתקשורת. האוהדים מעריצים אותה.

"לורנצו הביא לי ולקבוצה המון מזל. שאפוקאנסה חייבת לו הרבה. הוא סימן את הדרך הנכונה כאשר החליט להיוולד לפני המשחק מול פלמייראס", אמר בחיוך דנילו בראיון נהדר לעיתונאי לאיון אספינדולה. הוא גם סיפר עד כמה התרגש לקבל מחמאות מהמודל שלו לחיקוי, רוז'ריו סני. השוער המיתולוגי של סאו פאולו, שכבש 131 שערים בקריירה, התרשם לא רק מהיכולתו בין הקורות אלא גם ממשחק הרגל שלו. דנילו היה ברקיע השביעי כאשר שמע על כך. השבחים נתנו לו כוח להמשיך ולהשתפר.

אספינדולה ערך שיחות רבות עם דנילו במהלך שלוש השנים האחרונות, התארח בביתו וידע המון על השנים המוקדמות בקריירה של השוער. היה מתבקש לשוחח איתו, ובעידן האינטרנט העסק די פשוט. יש לו חשבונות טוויטר ופייסבוק פעילים, בהם הנציח את הרגעים הגדולים בתולדות שאפקואנסה העונה. אלא שהדבר בלתי אפשרי. אספינדולה נספה באסון, יחד עם 20 עיתונאים ופרשנים נוספים שסיקרו את הקבוצה. אז אין עם מי לדבר. גם התקשורת המקומית ספגה אתמול מכה אנושה.

לפחות דנילו נותר בחיים. הוא הרי הפייטר האולטימטיבי, שלא ויתר מעולם. אחרי העונה המצוינת ב-2014, הגיעה הפציעה הקשה במרפקו שהשביתה אותה למשך מספר חודשים, אבל הוא חזר בגדול, קיבל מחדש את המקום בהרכב ושיחק טוב אפילו יותר. ביולי האחרון חווה השוער משבר מקצועי ראשון בשאפקואנסה, ואחרי שספג שבעה שערים בשני משחקים החליט ג'וניור קאיו לספסלו. דנילו לא אמר מילה, התאמן במרץ רב ושוב חזר להרכב, בדיוק בזמן לקראת גביע סודאמריקנה. אז הוא האמין שאפשר לנצח גם את אתלטיקו נסיונל החזקה בגמר. למה לא, בעצם?

אחרי ההתרסקות, התראיינו לטיסיה והוריו של דנילו, תוך שהם ממתינים בלב שבור לחדשות מאיזור האסון. "אנחנו ממתינים לשמוע את הבשורות, ואין לנו מידע רשמי", אמרה אימו. כאשר הדיווח הגיע, ההקלה היתה גדולה. דנילו היה בין ארבעת השחקנים ששרדו ואושפז בבית החולים. העיר האבלה שמחה בשביל לטיסיה, וידעה שלורנצו בן השנתיים לא יישאר יתום.

אלא שאז, בחלוף שעות ספורות, גם זיק התקווה הזה נעלם. דנילו, הגיבור האלמותי של שאפקואנסה, מת על שולחן הניתוחים.