טורניר פתיחת העונה של הכדורסל המקומי, כבר אמרנו, הוא מתעתע למדי. בפני הקבוצות נמצאת מעין פריבילגיה, ברצותן, לדרג או לתייג בדיעבד את המשחקים כרשמיים או ידידותיים, בעיקר בהתאם לתוצאות הסיום.
על כן, כאשר סימונה פיאניג'אני מתראיין בסיומה של עוד בומבה שגרתית שחוטפים הצהובים מהאדומים, ומדבר בנימוס אירופאי ראוי לציון על ניצחון של תקופת הכנה ועל מלאכה רבה שנמצאת בפני קבוצתו, רצוי להאמין לו רק חלקית. נוכח הבדלי הרמות התאורטי והבדלי התחושות בקרב שני המחנות המרכזיים של הכדורסל הישראלי טרם פתיחת המשחק, לתואר הזה בכלל ולעליונות שהופגנה מול מכבי בפרט יש משמעות.
כאשר יהיו ויהיו אנשים בצהוב שינסו למזער את משמעות אובדנו של תואר מעין רשמי וידברו על המשימות האמיתיות אשר צפויות לאימפריה בעתיד, רצוי גם כאן להאמין להם רק חלקית. כל הבילד אפ של עונת 2016/17 הוא של חזרה לימים הגדולים. ימים של דומיננטיות ושליטה, שבה מכבי אמורה לחזור ולפרק כל מתנגד בשלולית, בדרך להשבת ימי הקסם והחגיגות במשחקים שנערכים (בד"כ) בימי חמישי. גם אם לוח הזמנים לא תוכנן כך במקור, הרי שהשבוע הקרוב, במסגרתו הציפייה הייתה לחגיגות זכייה בתואר (רשמי לגמרי, לא?) ותמונות מרגשות מטקס הפרישה מאנתוני פארקר פלוס ניצחון אירופאי יוקרתי כשדיוויד בלאט בפריים, היה זה שאמור לצרוב את התודעה לפיה החלום הרע של ההווה נגמר, ושאפשר סוף כל סוף לשחרר צפירת הרגעה ולחזל"ש. כך, האמת, גם ניבאו רובם של האוהדים, הפרשנים והמבינים למיניהם.
אז לכל אלו שציפו וניבאו חזרה קלה לעבר, נענה במילותיה של להקת שתרגום שמה המילולי הוא יהודה הנביא You've got another thing coming.
עוד בנושא:
הפועל ירושלים ניצחה את מכבי תל אביב 62:77 בגמר גביע ווינר
שחקני מכבי תל אביב בכו, ווימס: "זה לא מדד ליחסי הכוחות"
פיאניג'אני: "יש דרך ארוכה". בר טימור: "שמח שעמדנו באתגר"
לאחר שמשחקי ההכנה של הפועל ירושלים הבליטו את חוסר העניין המופגן של קואץ' פיאניג'אני בשחקניו הישראלים (שאינם ליאור אליהו או יותם הלפרין) בכלל ובבר טימור בפרט, הגיעו שלושת משחקי הטורניר בנהריה והציגו שינוי בתפיסה. או לחילופין, הבהירו שפשוט לא הבנו את כוונותיו של המאמן מארץ המגף. כשהוא מחלק את 40 הדקות של גארד ישראלי בין טימור (23 דקות) לבין הלפרין (17 דקות), באופן שמאפשר 80 דקות ועוד קצת משלושת הגארדים הזרים שלו (ג'רלס, דייסון וקינזי), הצליח פיאניג'אני לייצר רוטציה הגיונית וברורה ולייצב את הקו האחורי שלו, תוך שהוא מבליט הרכב של חמישה מוליכי כדור ממנו נמצאים שלושה על המגרש בכל רגע נתון.
הרכב מובילי הכדור של ירושלים, בהובלתו של בר טימור כרכז ומקבל החלטות דומיננטי, הצליח בראש ובראשונה לשמור על הכדור, וכאן טמון ההישג ונמצאת (אולי) הבשורה. שבעה איבודי כדור משותפים של השחקנים שמנינו לעיל, מול הגנת הלחץ התאורטית של אדלשטיין מהווים את ההישג ההתקפי המשמעותי של סגנית האלופה אמש. כי עם כל הכבוד ל-20 האסיסטים ול-53 אחוז ל-2 נקודות במשחק הגמר הראשון של העונה, היכולת לשמור על הכדור ולהימנע מאיבודי סרק הוא הדבר שאותו ירצו לקחת הלאה ולשמר.
משחק ההתקפה של ירושלים עדיין רחוק מלהיראות טוב. אם אמארה סטודמאייר מסיים 25 דקות חדות עם שלוש זריקות שדה בלבד (ומול שומרים בינוניים ומטה כמו צירבס או אייברסון), המשמעות היא שהפואנטות של ההתקפה אינן משויפות. אם ג'רום דייסון מסיים משחק עם שתי זריקות עונשין בלבד (ובאחוזים רעים מהשדה), המשמעות היא שהחתירה של ירושלים למשחק מעבר ולנקודות קלות במגרש הפתוח רחוקה עדיין מלעבוד.
מצד שני, מחזיקת גביע ווינר הטרייה הצליחה להתגבר על הריק בעמדה מספר 4 בהיעדרו של פטרסון ולהחזיק מעמד בתשע הדקות בהן ליאור אליהו (מצוין אתמול) נח על הספסל. והצליחה לשמור. גם כתוצאה ממיעוט איבודי הכדור, אבל בעיקר לאור החדות והמחויבות שהופגנה בצד שבו אמורים להגן, החזיקה ירושלים את מכבי על 13 סלים ל-2 בלבד וב-39 אחוז. והבליטה שחקנים שההגנה איננה אמורה להיות הפורטה שלהם ובמיוחד יותם הלפרין. תענוג היה לראות את הקפטן האדום מזנק לפרקט או מנופף ומתגאה ביכולת שלו להעניש את הניסיון של מכבי להריץ עליו בידוד בסוף רבע. מנהיגות על הפרקט לא חייבים לקנות בדיבורים או בנקודות. שפת גוף חיובית, אסרטיביות ודוגמא אישית חשובים יותר.
הדבר הבולט ביותר בטופס הסטטיסטיקה של מכבי תל אביב אתמול נגע לדקות המשחק. הרוטציה של ארז אדלשטיין אתמול הסתכמה בשבעה שחקנים, פחות או יותר. אז נכון, סילבן לנדסברג נעדר מהמשחק וגם איתי שגב, אבל לפחות כשהיא חשופה לפורמט הזרים והחוק הרוסי של הלבנט, נראתה מכבי חסרה וקצרה. לא לא, זהו איננו הניסוח הנכון. מכבי של אדלשטיין, כבר ב 1/10/16, הפגינה לחץ והיעדר בטחון לעשות שימוש בספסל שלה.
לא מעט דובר הקיץ על צירופו המחודש של ג'ו אלכסנדר, הגוי שמצא את האור, כביטוי להשבת היתרון האיכותי של מכבי בגזרת השחקנים הישראלים. העניין הוא שאלכסנדר, כל עוד לא מוכח אחרת, איננו משתייך לרמה אליה שואפת מכבי להגיע. יכולות התקפיות קיימות וסביר שעוד יבואו לידי ביטוי ויפרצו מעת לעת אבל החבילה כחבילה נראית תלושה מהסגל, השאיפות וסגנון המשחק. ומי שחושב ששחקנים שאינם רלוונטיים למשחקים היורוליג יוכלו בקלות לפרוח בזירה המקומית, קיבל תשובה ראשונית כבר אתמול, כשאלכסנדר קיבל דקות ראשונות (ומעטות) רק ברבע הרביעי.
אז כשהיא רושמת לסגל 10 שחקנים בלבד, שכולל גם את דגן יבזורי, שבשלב זה של הקריירה משמש יותר כקלף מיקוח מאשר כשחקן כדורסל מן השורה בשורותיה, וכשהסנטר המחליף שלה קולטון אייברסון נראה חשוף, פגיע ואבוד אל מול משחק הפיק אנד רול הזריז של היריבה נראים לפתע הדיבורים על העומק המספרי והאיכותי של מכבי תלושים מהמציאות.
עוד לפני שמדברים על הבעיות ההתקפיות וההגנתיות, רצוי להתייחס לכך שהרצת רוטציה קצרה כל כך עוד לפני שהעונה הרשמית החלה ועדיין להיראות רע ולחטוף בראש זהו סימן ראשון קל לבעיות שעלולות להתברר כמשמעותיות בהמשך. ונזכיר למי שמתמצא פחות: מכבי אמנם נאלצה להסתדר בלי דווין סמית' וגאודלוק, אבל מאחר שניתן לרשום רק חמישה זרים בטופס המשחק, שניים מזריה יושבתו לאורך כל העונה. ומכבי אמנם חסרה אתמול את סילבן לנדסברג, אבל מאחר שניתן לרשום רק חמישה ישראלים "זקנים" בטופס המשחק, ישראלי "זקן" אחד יושבת לאורך כל העונה.
משחק ההתקפה של מכבי תל אביב אמש נשבר כבר בשלבים מוקדמים. קרדיט בהחלט מגיע להגנה של האדומים מנגד, כשאת הנעת הכדור, החיתוכים והסבלנות המובטחת החליפה דומיננטיות מוגזמת של סוני ווימס. יתכן שווימס חש שהמשחק מול נהריה בחצי הגמר פרץ את הסכר ויתכן לחילופין שהוא חש שזהו תפקידו במשחקים של מאני טיים, אבל הסטאר שיחק כדורסל של גיבורים. ומכבי שיחקה כדורסל של יחידים.
לויקטור ראד, באופן יחסי, היה משחק התקפה לא רע אמש, עם נתונים סטטיסטיים סבירים. מצד שני, למעט שני מהלכי פוסט אפ יפים מול שומרים נמוכים ממנו, לא ראינו כיצד הוא משתלב ותורם כחלק ממשחק ההתקפה המסודר של הקבוצה שלו. אולי כי לא היה אתמול משחק התקפה מסודר. אולי כי יכולותיו בתחום הזה מצומצמות משניתן לחשוב.
דומה, אבל, שהבעיה ההתקפית המשמעותית ביותר, אם נתעלם לרגע מהאופן שבו נראתה השיטה עצמה, נוגעת שוב לעמדה מספר 1. עם 1-8 מהשדה, גל מקל לא נראה כמו יתרון יחסי על פני המקבילים שלו בשלולית, שלא לדבר על אירופה. ולמרות שבצוותא חילקו הצמד מקל את אוחיון 10 אסיסטים מרשימים, תרומתם המעשית לפיצוח ההגנה של ירושלים או ליצירת סדר וקצב במשחק ההתקפה המסודר הייתה שלילית. ולא שתרומתו של הצלע השלישית להובלת הכדור, סילי, הייתה טובה יותר. בהקשר הזה, אגב, נראה היה תלוש ומיותר הרעיון של אדלשטיין להריץ תרגיל אופן של סילי על הלפרין בסוף שעון, ודאי כשהוא קר ולא חד.
למרות שספגה בסך הכל 77 נקודות, הציגה מכבי לראווה חלק מבעיותיה ההגנתיות. בולטות מכולן היו הקשיים של הצהובים בהתמודדות של צירבס (ו-ודאי אייברסון) במהלכי פיק אנד רול של ירושלים, אבל הבעיות לא נעצרות שם. מויקטור ראד התרגלנו כבר לחסימה מרהיבה או שתיים במשחק, אבל כמות הניתוקים שלו במהלך משחקים או פוזשנים חייבת להטריד את מכבי. סוני ווימס אמנם ממשיך להפגין מחויבות ורצון לשבת ולשתק את מובילי הכדור של היריבה, אבל אתמול ראה פעם אחר פעם את הגב של המאצ'אפ שלו.
וגל מקל, עוד יתרון יחסי תאורטי בצד ההגנתי, היה אחראי מרכזי להרבה יותר מדי נקודות קלות של היריבה אתמול, בעיקר בהמשך לתקשורת רעה והעברת אחריות לא מתואמת עם חברים לקבוצה. ומעבר או בהמשך לבעיות הליהוק ההגנתיות, אמורה הקלות שבה הגיעה ירושלים למצבי קליעה נוחים גם להביא למחשבה מחודשת של אדלשטיין ביחס לטיפולים ההגנתיים שמתאימים לחומר השחקנים שלו.
מכבי תל אביב החדשה אמורה ותהיה חזקה יותר מגרסאותיה הקודמות. אבל מסתבר שזה ייקח עוד זמן. זמן להסתגלות טקטית, זמן לביצוע התאמות פרסונליות, וזמן שבו ישוב לשחקן השחקן המשמעותי ביותר שלה בסגל, אנדרו גאודלוק.