המערכון הסאטירי של הקומיקאים קי ופיל עדיין חקוק בראש, רק כי הוא כל כך פשוט ואלמנטרי. השניים הציגו מציאות אלטרנטיבית שבה מורים הם כוכבי העל בארה"ב ולא הספורטאים, כשבתוכנית "TeachingCenter" (טייק אוף על "ספורסנטר") מוצג עולם שבו אנשי חינוך הם אלה שזוכים לכבוד והערכה מהציבור, שלא לומר משכורות עתק ותהילה. המערכון הוא בעיקר ביקורת על מעמדם של המורים, אבל גם שולח מסר על העולם המוזר שבו כוכבי העל, בזכות כישוריהם הפיזיים, לא רק מרוויחים עשרות מיליוני דולרים, אלא גם מהווים מעצבי דעת קהל ודמויות בעלות השפעה תרבותית.
עוד בנושא:
הפתעת השנה הבאה: הפועל תל אביב יורדת ליגה
הפתעת השנה הבאה: חואן מרטין דל פוטרו לוקח גרנד סלאם
כשקווין דוראנט בוחר לעבור לגולדן סטייט, הוא מעביר מסר ברור: מאחר שאני רוצה אליפות, ומאחר שאני חושב על עצמי, אין לי ברירה אלא להעדיף את ההצעה של הווריירס. מילת המפתח היא אני. הוא מתעלם מאלמנטים שכבר מזמן חלפו מן העולם, כמו נאמנות לקבוצה שבה שיחק כל הקריירה, או חיבור לאוהדים שהוא שבר להם את הלב, דברים שמגוחך בכלל להעלות. מיליוני חובבי הכדורסל בכל רחבי העולם עקבו אחרי ההחלטה שלו, בידיעה שהוא בצומת שיכול לקחת אותו לשני כיוונים: או הבחירה בגולדן סטייט - שהיא הנכונה, הטבעית, זו שאי אפשר לסרב לה - או הבחירה הרומנטית, המנוגדת לכל היגיון. בדיעבד, כמה גדול הוא יכול היה לצאת. בדיעבד, פלא שמישהו הופתע.
אין פה הכוונה להיטפל לקווין דוראנט ולהחלטה שלו. זו לא סתם פרשה ישנה, זו גם תופעה ישנה, שכבר אין טעם להתעמק בה. הוא לא הראשון, ולא האחרון. אי אפשר לשפוט אותו (הסיפור בת'אנדר היה מורכב מאוד), וסביר להניח שרובנו היינו מחליטים כמוהו. ועדיין, אין פלא שאחרי צירופו של דוראנט לווריירס, הקבוצה איבדה מהקסם שלה. היא הפכה מהקבוצה שכולם אוהבים, זו שכולם אוהבים לאהוב, לקבוצה שכולם ירצו לנצח. חובבי הספורט הם בעיקר סאקרים של דרמות, של סיפורים אנושיים, של חיבור רגשי, ועכשיו, עם דוראנט, גולדן סטייט מעט איבדה את זה.
הקסם שלה היה בסגנון, בחיבור, בשמחה, אבל גם בעובדה שהיא נתפסה כסוג של אנדרדוגית. היא הייתה קבוצה שלקחה שורה של שחקנים טובים, והפכה אותם לכוכבי על. הורגש שהם קבוצה, שנבנית לאט, עם שיטה ודרך, עם מאמן חכם ודומיננטי. היא ייצגה את הקלישאה שהכי כיף להגיד על קבוצה: גדולה מסך חלקיה. אבל ברגע שדוראנט הצטרף, ולנוכח המעמד העולה של שחקניה, גולדן סטייט כבר איבדה את התמימות הזאת, שהייתה כל כך כובשת. היא כבר יותר נראית כמו אסופה של כוכבים, גלאקטיקוס. זה כבר כמעט לא הוגן. מעכשיו המחמאות לסטיב קר יהיו לא על תרגילים התקפיים, אלא אם יצליח למצוא איזון בניהול הדקות והאגו.
הרחק משם, במזרח, נמצאת בוסטון. לא צריך לעשות אובר רומנטיזציה לפרויקט של בראד סטיבנס ודני איינג', אבל כיף לפרגן לו. ולא ששם לא מושקעים מאות מיליוני דולרים, לא ששם לא פועלים על פי חוקים פיננסיים של שוק קפיטליסטי, לא שהם לא היו שמחים לצרף את דוראנט (ואולי גם לשרוף בשבילו הכל), אבל לפחות בינתיים, בשנים האחרונות, יש שם את התחושה שהסלטיקס הולכים על דרך. שלא סתם מביאים עוד כוכב ועוד כוכב ומג'נגלים בין מגבלות של תקרת השכר, אלא חושבים קדימה, בסבלנות, מחפשים את השחקנים הנכונים שישתלבו במערך, עם היררכיה בריאה.
ואולי זו רק מראית עין, אבל מראית עין חיובית. לפעמים מראית עין זה כל מה שאנחנו מבקשים. שתהיה כוונה טובה. שיהיו יומרות ספורטיביות חיוביות. יש פה מסר, יש פה תזכורת: כיף להסתכל על כוכבי העל, אבל חובב הספורט נהנה יותר לאהוב קבוצה. ומהי קבוצה אם לא תרכובת כימית, אינדיבדואלים שמתחברים והופכים למשהו גדול מהם. יהיה נפלא לראות (ולהראות לעולם) שכדי להצליח לא חייבים את התקציב הכי גדול, לא חייבים את השחקנים הכי גדולים, פשוט צריך לחשוב נכון, לעבוד נכון, להיבנות לאט, להיות חכמים, לעבוד בשיטתיות. כמו הימים של ג'רי סלואן, כמו המאמנים מהקולג', כמו פופוביץ', הדמות הכי מייצגת של סן אנטוניו הגדולה. כמו פעם, כשהמאמן והדרך היו הכוכבים האמיתיים. לא, לא הייתה תקופה כזאת, אבל זה נשמע כל כך נחמד. כמו תסריט הזוי למערכון סאטירי על עולם אידילי.