עם כל הכבוד למאיק צירבס, קווינסי מילר ודי.ג'יי סילי, שחקני הרכש של מכבי תל אביב, ולקרטיס ג'רלס, ג'רום דייסון, טראוויס פיטרסון ושון ג'ונס שנחתו עד כה בהפועל ירושלים, השם הנוצץ באמת שהצטרף הקיץ לכדורסל הישראלי הוא בכלל עוזר מאמן הפועל ירושלים (לפחות עד שאמארה סטודמאייר יוכיח אחרת). לא רבים יכולים להתהדר ברקורד שיש למרסלו ניקולה: זכייה בשני גביעי ספורטה, שתי אליפויות ושלושה גביעים באיטליה וגביע בספרד, הופעה בגמר היורוליג וכניסה לחמישייה השנייה במפעל. רק סוני ווימס, הזר החדש של הצהובים, יכול אולי לקרוא עליו תיגר.
אז נכון שניקולה פרש ממשחק לפני עשור, אבל שמו עדיין הולך לפניו. הוא הפך לסמל בשתי קבוצות אירופיות גדולות - טאו ויטוריה, לפני הפיכתה לאימפריה, ובנטון טרוויזו, בשנות השיא שלה. הוא היה לארגנטינאי השני שנבחר בדראפט, ובאיטליה הוא מקבל עד היום כבוד של מלכים. למרות כל זאת - כמאמן הוא לא עשה את הפריצה. כשקיבל את ההזדמנות שלו להוביל מערכת, הוא נכשל. בהפועל ירושלים יקוו שידבק בו יותר מההצלחה כשחקן, ופחות מהרקורד על הקווים.
עוד בנושא:
הפועל ירושלים במגעים עם אמארה סטודמאייר
ירושלים החליטה: הולכים בכל הכוח על שון דאוסון
ג'רום דייסון חתם לשנתיים, פיאניג'אני: "שחקן אנרגטי"
כפורוורד צעיר סומן ניקולה, יליד 1971, כאחד השחקנים המוכשרים בארגנטינה. הוא הוביל את נבחרת הנוער לזכייה באליפות דרום אמריקה עוד לפני שמלאו לו 17, וגרם למספר קבוצות אירופיות, בעיקר ספרדיות, שהחלו לבחון אז את השוק מעבר לים, להתעניין. בגיל 18, השחקן ממוצא איטלקי עשה את הדרך לוויטוריה, ופתח את הדלת לפרויקטים בשנות העשרה שיבואו אחריו מדרום אמריקה, ובראשם לואיס סקולה וטיאגו ספליטר. ניקולה הפך לכוכב מהרגע שדרך על הפרקט בחל הבאסקים, ויחד איתו הגיעה הקבוצה - שאז עוד נקראה ויטוריה טאוגרס - לחצי גמר הפלייאוף הספרדי בפעם הראשונה.
ההצלחה שלו בוויטוריה ובנבחרת ארגנטינה הובילה את יוסטון לבחור אותו במקום ה-50 בדראפט 1993, ואף להציע לו חוזה בשלב מאוחר יותר, אך ניקולה בן ה-22 כבר היה מאוהב בקבוצתו. "נכון שיכולתי לזכות באליפות ה-NBA, אבל ההרגשה שלי הייתה שעשיתי דבר נכון", אמר לאחר פרישתו. שנתיים לאחר מכן שלחו הרוקטס את הזכויות שלו בטרייד לפורטלנד, וחלום ה-NBA שלו פחות או יותר נגמר באותה נקודה.
לפני מספר שנים הוא נבחר על ידי בלוג אמריקאי בשם "פאנסיידד" במקום הרביעי בקרב השחקנים הבינלאומיים הטובים ביותר שאתם לא מכירים. אותו בלוג לקח והשווה את המספרים של הפורוורד הארגנטינאי לאלה של שני שחקנים שעשו את קפיצת המדרגה מוויטוריה ל-NBA: סקולה ואנדרס נוצ'יוני, והראה שלא היו הבדלים גדולים מדי. "אם מרסלו היה נולד עשר שנים מאוחר יותר, הוא היה שחקן טוב ב-NBA", נכתב באותו בלוג, "הוא יותר ורסטילי מהרבה שחקנים שעשו את קפיצת המדרגה הזאת, אבל נשאר בספרד".
אלא שלמרות גדיעת החלום האמריקאי, ההתפתחות של ניקולה לא נעצרה. הוא היה חלק מהסגל הארגנטינאי לאולימפיאדת אטלנטה 1996, וכבר אז נחשב לשחק מוביל בנבחרת. "מרסלו הוא יותר משחקן בשביל הנבחרת", אמר עליו ערב המשחקים האולימפיים המאמן גיז'רמו וקיו, "הוא מנהיג, הוא שחקן שנותן את כל הלב שלו כמו כל הכוכבים האחרים כאן, והוא חכם מאוד".
השיא שלו בוויטוריה הגיע בעונה האחרונה בקבוצה הבאסקית. טאו סומנה כמועמדת לזכייה בגביע ספורטה, כשבדרך היא עוברת גם את בני הרצליה, ונביחד עם ולימיר פראסוביץ', קני גרין וחואן רמון קונטררס הוא הוביל את הקבוצה עד הגמר. בקרב על התואר, נגד פאוק סלוניקי של פז'ה סטויאקוביץ', קלע ניקולה 19 נקודות וחגג תואר אירופי ראשון. "זאת הייתה קבוצה שאם הייתה ממשיכה עוד שנה או שנתיים ביחד, יכלה לעשות דברים גדולים יותר אפילו", אמר ניקולה אחרי פרישתו.
אלופת אירופה דאז, פנאתנייקוס, רכשה את ניקולה, ורשמה עונה שחונה במיוחד, מה שגרם לה לבטל את ההסכם עמו בתום העונה ולשחררו. הוא חזר לספרד, רשם עונה לא טובה עם ברצלונה ונדמה היה שהקריירה שלו נתקעת - אלא שבשלב הזה היא רק המריאה לגבהים חדשים עם החתימה בטרוויזו בקיץ 1998. "היו הרבה מאוד שחקנים גדולים בבנטון באותם השנים, אבל ניקולה היה מיוחד בנוף", אמר עליו מייק ד'אנטוני, "ידעת שאתה יכול לסמוך עליו בכל משחק ובכל רגע נתון".
מי שהביא אותו לבנטון היה ז'ליקו אוברדוביץ', רגע לפני המעבר ליוון, ובשנתו השנייה בנטון הלכה עד הסוף בספורטה, כשניקולה הוא הקלע השלישי בטיבו בקבוצה אחרי הנרי וויליאמס וז'ליקו רבראצ'ה. במשחק הגמר נגד ולנסיה הוא סיים עם 14 נקודות ו-9 ריבאונדים.
בנטון וניקולה הלכו יד ביד עם ההצלחות. עוד אליפות איטליה, עוד גביע, ועוד לפני שמינו מאמן כבר היו מחתימים אותו לעונה שלאחר מכן. ההצלחות הגיעו גם ביורוליג, ובעונת 2002/03 טיפסה הקבוצה עד הגמר - הישג השיא שלה בכל הזמנים. בנטון הייתה אז קבוצה עמוסת כוכבים - תיוס אדני על תקן הסקורר, שקלע את השלשה המפורסמת שהעלתה את האיטלקים לפיינל פור ושלחה את מכבי תל אביב הביתה, טרייג'ן לנגדון ומאסימו בולרי לצידו מאחור, חורחה גרבאחוסה ככוכב, דניס מרקונאטו בציר וניקולה כשחקן שעולה מהספסל ורושם כמעט 11 נקודות למשחק.
בכל סיומי המשחקים ניקולה היה שם, כשגם בינו לבין המאמן אטורה מסינה נוצר חיבור מצוין. אלא שבגמר, ברצלונה הביתית עם דיאן בודירוגה, שרונאס יאסיקביצ'יוס, גרגור פוצ'קה ושחקן צעיר בשם חואן קרלוס נבארו הייתה גדולה על האיטלקים בכמה מספרים וחגגה זכייה היסטורית.
אחרי שנה אחת בכסף של אוקראינה חזר ניקולה לסיבוב פרידה. זה החל בעונה בסיינה, שם פגש בעוזר המאמן סימונה פיאניג'אני רגע לפני שלוקח את הפיקוד על הקבוצה, תקופה קצרה ברג'ו אמיליה וסיום בוויטוריה. "יכולתי לפרוש כשעזבתי את בנטון, מקום שהפך להיות הבית השני שלי", אמר על השנים האחרונות בקריירה, "אהבתי את המשחק מאוד ורציתי להמשיך ולשחק".
אחרי פרישתו לקח חלק במחנה הבינלאומי שנערך בטרוויזו בכל שנה, עד שקיבל את משרת עוזר המאמן בבנטון, רגע לפני הירידה הגדולה. כחלק מהעבודה שלו במועדון התחבר לשחקנה הליטאי של יוסטון, דונאטאס מוטייונאס, והפך עם הזמן למאמנו האישי. עד לפני כמה שנים עבדו השניים יחד באופן די צמוד, כשמוטייונאס אף החמיא ופירגן לו במספר ראיונות שנתן.
בשנת 2012 מונה לעוזר המאמן של מורסיה תחת אוסקר קינטנה, אך שיתוף הפעולה החזיק שנה וחצי. קינטנה פוטר, וניקולה החליפו. הארגנטינאי הציל את הקבוצה מהתחתית, עם שבעה ניצחונות ב-17 מחזורים, אך זה לא הספיק כדי שיישאר עונה נוספת. "הוא עשה שם עבודה סבירה, אבל לא משהו מדהים", נזכר העיתונאי מנואל קונסטנס, "ממה שאני זוכר, הפרידה הייתה משותפת, הם הרגישו שמיצו את הקשר".
ניקולה ישב בבית במשך מספר חודשים, עד שריטאס וילנה נקלעה למשבר בליגה המקומית ובאירופה, ופנתה דווקא לארגנטינאי, המוערך על ידי הכוכב המקומי מוטייונאס. במספר חודשים במועדון הוא הצליח לשקם עונה רעה מאוד, להוביל את הקבוצה לגמר הפלייאוף, אך לא יותר מכך. בקיץ הוא קיבל בפעם הראשונה הזדמנות לבנות קבוצה - כשהתקשורת בליטא העלתה לא פחות משבעה שמות של שחקנים ארגנטינאים שבדרכם לווילנה, אך לא היו קרובים למציאות.
פתיחת העונה הנוראית, שכללה שני הפסדים לז'לגיריס קובנה בליגה המקומית וניצחון אחד מחמישה מחזורים ביורוקאפ, הובילו את המועדון לשלוח את המאמן הביתה, "כדי לנסות ולהציל את העונה", לפי ההודעה עם סיום דרכו.
על פי הדיווחים, ניקולה לא היה האופציה הראשונה לעמדת עוזר המאמן בירושלים, אלא מרקו קרספי. אחרי שקרספי דחה את הצעתו של פיאניג'אני, פנה המאמן לניקולה והציע לו להיות יד ימינו. "הוא נחשב לכדורסלן גדול, כמאמן בינתיים הוא לא ידע הצלחות", מסכם קונסטנס, "אולי תחת פיאניג'אני, עם ההיכרות המוקדמת ביניהם, זה יכול להיראות טוב יותר".
