כעת, כשהוא עוזב, לא רק אוהדי מכבי תל אביב, אלא כל חובב כדורגל בישראל, כל אוהד של ליגת העל, כל אדם שמתעניין בענף, צריך להודות לערן זהבי על השנים האחרונות. כן, להודות לו. לא סתם להגיד בלב "וואלה אחלה שחקן", אלא ממש להריע לו, אילו אפשר היה אז גם לעשות לו סטנדינג אוביישן בשדה התעופה. אולי נעמוד כולנו בשני טורים כמנהג הטקס, נמחא לו כף בדרך למטוס, נביע בפניו את הערכתנו על כל הרגעים היפים.
והם היו רבים, וטובים, וזה מתחיל בדבר הבסיסי מכל - גולים. כן, גולים. משימה שנראית לעתים כבלתי אפשרית, ואצלו נראית כל כך טבעית, בסיסית, קלה. אם גול זה היעד האולטימטיבי בכדורגל, רגע של התפרצות שמחה (או שבר), אז זהבי הוא האיש שאחראי יותר מכל אחד אחר פה על רגעי אורגזמה קטנים, על משחקים שנראו גמורים ומשעממים עד להברקה שלו, לעשרות מפגשים חסרי תוחלת, כשהאוהד מביט מהצד ב-22 כדורגלנים בינוניים, והוא יודע שרק אחד מהם אשכרה מסוגל לתת פה גול. כן, גולים. כמה גולים.
חובבי הכדורגל צריכים להודות לזהבי על היותו סופרסטאר אמיתי. כמה כאלה כבר יש. כמה פעמים הוא גרם לכם לתפוס את הראש, למרוט שיער, להגיד "לא ייאמן המניאק הזה". כמה פעמים ישבתם, ראיתם משחק של מכבי, ואמרתם לעצמכם "מה הקטע, הרי במילא עוד רגע זהבי ייתן פה גול", ואז הוא באמת עשה את זה. כמו ברצלונה בגדולתה, כמו ג'ורדן בשיאו, גם זהבי באיזשהו שלב כבר הפך ל"משעמם" מרוב שההצלחה שלו צפויה. כאילו מה החוכמה, הרי יש לו כוחות על, מה הבעיה בשבילו לשים פה גול. זה נראה לא הוגן.
עוד בנושא
ערן, שים לב: עשרה דברים שלא ידעתם על גוואנגז'ו והליגה הסינית
התקשרו לער"ן: ברחבי רשת נפרדים מכוכב מכבי תל אביב
לא לוקחים את זה ב-EZ: על עזיבת ערן זהבי את מכבי תל אביב
סדר עולמי חדש: איך העזיבה של ערן זהבי תשנה את הכדורגל הישראלי
בשלוש השנים האחרונות זהבי היה לב העלילה. גם האיש הטוב, וגם האיש הרע. גם גיבור העל, וגם הנבל האולטימטיבי. גם האיש החזק, הווינר, האלוף, מלך השערים, מלך המספרות, מנפץ השיאים, השולף המהיר במערב, אבל גם השחצן והיהיר, המלא בעצמו, המאוהב בעצמו, זה שכל עונה רוצה לפתוח את החוזה ולהרוויח עוד ועוד, האגוצנטרי עם הפה הגדול, "מניאק שיודע שהוא מניאק", שלא פוחד להגיד מה שהוא חושב, שלא סופר אתכם, שלא מעניין אותו מה יש לכם להגיד. ואלוהים יודע, היה לכם הרבה מה להגיד. הוא באמת הוציא אתכם מהכלים. כמה כדורגלנים בליגה המזורגגת הזו יכולים לסחוט מכם רגש? הרי רק על זה עליכם להודות לו, לפאר ולהלל, להגיד לו "וואלה, מת שתצליח, מת שתיכשל, העיקר שאני מרגיש".
עבור המכביסטים התחושות הן כמובן מורכבות יותר. זה מעבר לתודה, עבורם האדמה רועדת, בור נפער בלבם. אומנם הוא לא שחקן העונה, ובכל זאת. אפשר לזהות אותם בימים אלה לפי המבט המדוכדך, החשש בעיניים, ראשם מושפל מטה בעודם מתקבצים מול המסכים וקוראים את הדיווחים על העזיבה, מתחבקים איש עם רעהו, מנסים להתחזק זה מזה, כל חרדות הנטישה מהילדות שבות אליהם. מה נעשה בלי ערן?
מהר מאוד החששות הופכות לזיכרונות, כי מהרגע הראשון שהגיע ההשפעה שלו ניכרה, מהגול בבכורה בנתניה, ואז הדרבי הראשון, וכבר אחרי כמה דקות הוא מסמן בידיים ומלהיב את הקהל, והדרבי הזה נגמר ב-0:4 שממנו דהרה מכבי לארבע עונות נפלאות, מלאות דומיננטיות. ואכן, דומיננטיות היא המילה שאפיינה את התקופה של זהבי במכבי תל אביב, דומיננטיות שלו ושל הקבוצה, ביטחון מוחלט, לפרקים ביטחון מופרז, הסתערות על המשימה עם רעב קיצוני, ללא רחמים. עבורם הוא היה מכביסט כמו שרשום בספרים, כמו מהסיפורים של אבות אבותיהם המכביסטים, על כדורגלנים שעולים על הדשא בחזה נפוח, כאלה שמחכים למשחקים הגדולים, שפורחים בהם, כאלה שהנוכחות שלהם מבהילה את היריבה. כאלה שלא רק רוצים לתת גול, אלא לעשות את זה במספרת.
כמה מהרגעים יישארו חקוקים בזיכרונם לעד. נדמה היה שהצמד מול פלזן בצ'כיה היה מיתולוגי, כשהחליט לקחת על עצמו את המשחק, אבל אז הגיע הצמד בבאזל, כולל הנגיחה המופלאה ההיא, שבכל פעם, בכל הילוך חוזר, נראית מופלאה יותר ויותר, התרוממות על, סיבוב נכון של הראש בתזמון מושלם, ואז הכדור טס לקורה ופנימה, וכל זה בדקה ה-94. היה את השער ההוא מול חיפה, בוולה בזמן פציעות (כמה הוא נהנה מהמפגשים מול הירוקים), היה לו את הניצחון הגדול על בית"ר בדקה ה-90 ושבירת השיא של אלמליח (כמה הוא נהנה מהמפגשים מול בית"ר, כמה הוא נהנה מלפצח שיאים), אבל מעל לכל היו הקרבות הקדושים, הדרבים. הו, הדרבים.
אפילו את הדרבי הראשון בעונה של אוסקר מכבי תל אביב הפסידה, אבל מאז שזהבי הגיע המאזן העירוני התהפך. הרי זה הסיפור, הדרבים. זה לב העניין. זה מה שמגדיר את האופי של הקבוצה. את היחסים שלה עם האוהדים. זה המשחק שממחיש את הגישה שלה, את הצורה שבה יזכרו אותה. "דרבי לא מנצחים שחקנים, מנצחת אישיות", אמר בעבר המכביסט רוטהולץ, ובאמת אוהדי מכבי הרגישו שזהבי לוקח את הדרבי כמו שצריך: כמו מאבק אישי. כאילו הכבוד שלו מונח על הפרק. כאילו הוא לא סתם אומר את זה, אלא באמת מבין שזה המשחק החשוב מכולם.
וכמובן, ה-2:3 ההוא. עם השלושער ההוא, והבעיטה ההיא, מול קליימן, הבעיטה המדויקת בכל הזמנים. אומרים שזה אחד המשחקים הגדולים בתולדות המועדון, אומרים שזה אחד הדרבים הגדולים שהעיר ידעה, אבל מה זה משנה מה "אומרים", מבחינת אוהדי מכבי תל אביב יש אמת אחת: זה אירוע הספורט המצמרר ביותר שהם חוו, ובזכות איש אחד, יחיד, מיוחד במינו. הרי כבר אחרי ה"דרבי-זהבי" הם הרגישו שמצדם הוא יכול לפרוש, שהוא את שלו עשה, איך הוא כבר יכול להתעלות על זה, מה כבר אפשר לצפות יותר, אבל מאז הוא כבש עשרות על גבי עשרות של שערים, פעם אחר פעם, מסרב להיגמר.
אז לא, אוהדי מכבי תל אביב לא כועסים על זהבי, לא מאוכזבים, לא מתעסקים בשאלה אם קיבל את ההחלטה הנכונה, לא אכפת להם איך הוא נזכר בדפי ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי, לא מתעסקים בהשוואות, לא תוהים אם רק כסף בראש שלו, או למה לא הלך לאירופה, לא מבקרים, לא שופטים, לא כלום. זה הזמן עבורם להטמיע את גישת זהבי לחיים: להיזכר, לחייך, להגיד תודה, ולהמשיך הלאה. יש עוד הרבה עבודה.