במהלך המשחק הרביעי דריימונד גרין קרא ללברון ג'יימס "Bitch" - כלבה. או, אם שואלים את הצנזורה האינפנטילית של התקשורת האמריקאית "the B word" . דיון סוער, חוצה יבשות, דורות ומדיומים נפתח בעקבות מילה בודדת. ג'יימס הביע הסתייגות, קליי תומפסון נחלץ לעזרת חבר, מה שהכריח את ריצ'רד ג'פרסון להצטרף להגנה על המלך. דפדפו 82 נקודות אחר כך מג'יימס וקיירי אירווינג, ופתאום יש לנו סדרת גמר.
טראש טוק. דיבור זבל, בתרגום חופשי. כמה זמן צריך להקדיש, ולאיזו רזולוציה פילוסופית צריך להיכנס, כשמתעסקים במושג שהמילה "טראש" מובנית לתוך השם שלו? התקשורת המסקרת גמר ה-NBA נדרשה לשאלה הזו בדיוק בשבוע האחרון. השליף המהיר של התשובה הוא שצריך מלא זמן, ויש להעמיק כמה שיותר, פחות או יותר עד שתצא מהצד השני. יש משהו בנושא הזה, הוא קצת כמו ז'אנר הריאליטי של הספורט ההנאה שאנו מפיקים מהחיטוט בו, היא לא כזו שאנחנו בהכרח גאים בה, אבל אנחנו נמשכים בעל כורחנו. אך לטראש טוק יש גם ממד פסיכולוגי, כפי שהדגימו לנו מאסטרים דוגמת לארי בירד, מייקל ג'ורדן וגארי פייטון. גם לליגת ה-NBA, שעוברת ניקוי תדמית יסודי שהחל אי שם בשנות ה-80, יש מה לומר על התופעה. למה כולם אוהבים לדבר על דיבורים? אולי זה קורה כי אנחנו בני אדם. בני אדם מדברים. ובני אדם מדברים על בני אדם מדברים.
עוד בנושא:
4:00, ספורט 5: משחק 6 בין גולדן סטייט לקליבלנד, דריימונד גרין חוזר
צרות לגולדן סטייט: אנדרו בוגוט הפצוע ייעדר מהמשך סדרת הגמר
הרוחות מתלהטות לקראת משחק 6. ג'פרסון: "שתומפסון יסתום את הפה"
האפקט העצום של דריימונד גרין על גולדן סטייט: שי האוזמן מנתח
כשזה נוגע ללברון ג'יימס, לכולם יש מה לומר. "לברון לא הולך לגרום לך לשלם על זה שאתה מקלל אותו. ג'ורדן היה גורם לך לשלם. מה אתה מתלונן שלא שורקים פאולים? לך תדרוס מישהו בדרך לסל. אם אתה לא עושה את זה אתה כנראה באמת B...", אמר אנטוניו דיוויס בראיון טראשי במיוחד לתכנית הרדיו "ראסילו אנד קאנל". גם לצ'ארלס בארקלי הביע דעה נחרצת למדי אחרי הדריכה ההיא. "זה האקט הכי חסר כבוד שאפשר לעשות במגרש כדורסל. לדריימונד הייתה חובה מוסרית להחזיר לו", אמר.
הליגה לא אוהבת טראש טוק. טראש טוק הוא מבוא מסוכן לדברים אחרים, כאלה שבסופם הליגה צריכה להתגונן ולהתנצל בהודעות מיוחדות לתקשורת. אם מסתכלים לאחור, אפשר לראות בבירור מהלך תדמיתי שהליגה מנסה להשלים. בשנות ה-70 המצב של ה-NBA היה בקרשים. אלכוהול וסמים, בכל צבעי הקשת, היו בעיה בכל חדר הלבשה, הרייטינג לא הצדיק שידורים חיים של המשחקים, והקהל התקשה לקבל את השחקנים, והסיבות לכך כמובן רבות מגוונות. או אז הגיע עורך דין יהודי עם ראש עסקי, דייויד סטרן, שהחליט לשים לזה סוף. תחת פיקודו הליגה עברה אקסטרים מייק-אובר שהפך אותה לאחת מהליגות המקצועניות הכי מצליחות בארה"ב, ואת שחקניה לנערצים ואהובים ברחבי הגלובוס. המניע של סטרן (והאחריות שלו כקומישינר) היה כמובן כספי קל יותר לפנות אל המיינסטרים אם אתה לא מעצבן אף אחד. הוא רתם את עגלתו ללארי בירד ומג'יק ג'ונסון, ואלה משכו את הליגה מהבוץ.
אחריהם הגיע הוד אוויריותו, מייקל ג'ורדן, שלקח את הליגה במו ידיו לתור הזהב שלה. אך אל תטעו לחשוב שהוא עשה זאת ללא התנגדות, לעיתים אלימה ביותר. כבר קיימנו את השיחות בנוגע לפיזיות הרבה שבה שוחק המשחק בעבר לעומת היום. אך חשוב להכניס אליהן את הקונטקסט המנטלי. פאולים נעשו כדי לשלוח מסר, כאמצעי לחימה פסיכולוגית. אם השריקה כבר נשמעה השחקן עם הכדור הפך לשק אגרוף נייד עד רגע נחיתתו על הקרקע. הבאד-בויז מדטרויט היו רק הפנים של הטרנד הפיזי, שהיה פופולארי ברחבי הליגה והיווה סמל לקשיחות. היום, אגב, הוא מהווה סמל להגנה גרועה. הליגה, כאמור, לא הרגישה בנוח עם הדברים האלה. אחרי שניקתה את הליגה מבעיית הסמים, קטטות רבות מספור עדיין היו צצות במשחקים כמו פטריות אחרי הגשם. כוכבים נפצעו, אוהדים צקצקו, והמשחק לא התרומם למיצוי הפוטנציאל האסתטי (והכלכלי) שלו.
גרין ובארקלי מתייחסים לתקרית
אנו נוטים להסתכל על החוקים של היום בתור משהו חדשני ביותר, אך למען האמת הם רק קצה הקרחון. ממש כמו ההחלטה של סטרן לחייב את השחקנים להגיע למגרש בחליפות בעידן אלן אייברסון בתחילת המילניום. הליגה עוברת את הפוליש הזה באופן אינטנסיבי והדרגתי במשך כמה עשורים, במטרה להפוך לזמינה בכל בית, לכל גיל, לכל כיס. בתוך האקלים הזה, תרבות של טראש טוק לא משתלבת טוב עם האינטרסים של קברניטי הליגה. במטרה לעצור את המנטליות של קרבות כנופיות הליגה הורתה לשופטים להדק את המשרוקיות לפה, והטילה קנסות גבוהים על שחקנים שהתגרו ביריבים. לא תאמינו, כמות הקטטות והעימותים ירדה משמעותית. אבל האח הקטן, טראש טוק, לא הלך לשום-מקום. הוא פרחח שנוטה להתגנב כשהמצלמות לא מכוונות, כשהשופטים לא באזור, והוא רק רוצה לעשות בלאגן.
"זה קשה ללכת בדרך הנעלה, אני עושה זאת כבר 13 שנים. אני הולך לקחת את הדרך הנעלה שוב", אמר לברון ג'יימס בתגובה לקליי תומפסון שאמר עליו שהוא כנראה לקח ללב את ההערה של גרין.
בניגוד ללברון, דריימונד גרין דווקא אוהב טראש טוק. גרין הוא אתלט נפלא, אבל השריר הכי חזק בגוף שלו הוא השריר שמקיף את השפתיים. הוא פשוט לא שותק. מי שמדבר בכמות כזו, במוקדם או במאוחר יגיד משהו לא במקום. זו הנחה שמבוססת על הסתברות נטו. הקשר העסקי שבין גרין ולברון בנייקי, בה שניהם חתומים, רק הופך את הסיטואציה למעניינת יותר, אבל זה ליום אחר.
כך או כך, החיכוך בין דריי לקינג ג'יימס מזכיר שמן ומים. אנחנו כבר מכירים טוב-טוב את הנפשות הפועלות, אז בואו נחתוך ישר למניעים. המניע של ג'יימס תדמיתי. הוא תמיד יהיה יותר מכוון לתדמית ושיווקיות מכל דבר אחר. זה היה ככה כשבצעירותו הוא סירב לחתום על מכתב פתוח שיזם איירה ניובל למען זכויות אדם בדרפור כי פחד שזה יפגע באינטרסים של נייקי. זה היה ככה כשאמר שהוא מקווה שיום אחד נאמנותו לקליבלנד תהיה חזקה כמו נאמנותו לנייקי. וזה ככה עכשיו. הוא רובוט שתפקידו להרוויח כמה שיותר כסף וכוח מכדורסל. זו כמובן זכותו, אבל איך אמר פעם קנדריק פרקינס, אחרי שלברון צייץ בהתלהבות על דאנק שבלייק גריפין דפק לו על הראש? "זה מרגיש כאילו לברון מחפש תשומת לב כל הזמן, הוא רוצה שכל העולם יאהב אותו". לברון גם נמצא בסיטואציה בלתי אפשרית במובן הזה שהוא פשוט שווה לקבוצתו יותר מכל שחקן אחר והסיכון של השעיה, או השעיה כפולה תמיד ישים אותו בתור האשם העיקרי. אין לו את הפריבילגיה לקחת את הסיכון הזה.
לעומתו, גרין הוא ההפך המוחלט אישיות חשופה ומוחצנת שלא שומרת אף קליע בקנה. אפשר לאהוב אותו ואפשר לשנוא אותו, אבל הוא לא כאן כדי לשמח אותך. הוא כאן כדי לנצח משחקי כדורסל, ואם הוא צריך להיכנס לראש שלך כדי לעשות את זה, מצדו הוא יביא גם את החליפה של האיומים.
כולנו יודעים את זה כבר, ספורט מושפע מהדברים האלה. אנשים מוצאים תמריצים שונים במהלך משחק כדי לשפר את הופעתם, או לדרדר את הופעת יריבם. לפעמים זה מלוכלך, לפעמים זה מתחת לחגורה, על סך המשמעויות של הביטוי. כדורסל מוציא משחקנים צדדים שנשארים חבויים בכל זמן אחר. אבל זה תמיד כדורסל. גם לגרין אין את הפריבילגיה לקחת סיכונים, אבל זה מעולם לא עצר אותו. "אני אדם תחרותי. הוא אדם תחרותי. זה משחק ארבע של גמר ה-NBA. אם מישהו ציפה למשהו שונה, הוא ציפה למשהו הלא נכון", אמר גרין.
הטוויטר מת על טראש טוק. טוויטר כנראה לא היה כאן בלי טראש טוק במובן מסוים זו הפלטפורמה הכי תפורה למידותיו. הרבה אנשים מרירים כעסו על אאישה קרי, אשתו של, כאשר בחרה לענות כך לתשובת "הדרך הנעלה" של ג'יימס בציוץ, שהספיק בינתיים להפוך למיתולוגי: " הדרך הנעלה גשר בלתי נראה המשמש לצעוד מעל אדם מסוים כאשר יש מקום פנוי מימין ומשמאל". מבחינתי הגברת קרי לוקחת את הסיבוב הזה בנוק-אאוט.
נסכם עם בומני ג'ונס מ-ESPN שאגב נולד במיוחד בשביל לתת מונולוגים ארוכים על ספורט ברדיו אשר סיכם את הפרשה שמזעזעת את עולם הכדורסל בקלות חיננית: "לפעמים אתה צריך לעשות מה שאתה צריך לעשות בשם העיקרון שבכך. ולפעמים, לפי אותו היגיון, זה אומר שאתה צריך לספוג את ההשלכות בשם אותו עיקרון... דריימונד פשוט היה חייב להגיב ללברון. אדם סילבר פשוט היה חייב להשעות אותו".
לעיתים המצב הוא עד כדי כך פשוט. ובכנות, אם זה היה ההבדל בין משחק 6 חזרה בקליבלנד, לבין סיום הסדרה באוקלנד במשחק האחרון, מי אנחנו שנתלונן?