גולדן סטייט מול קליבלנד: גמר 2016

לגעת באושר: הנגיעות בכדור של דריימונד גרין חסרו לווריירס במשחק 5

הרחקתו של פורוורד האלופה ממשחק 5 העבירה את הכדור לידיים של שחקנים אחרים וגולדן סטייט הלכה לאיבוד. מנגד, קליבלנד מסרה יותר וכעת סטיב קר יצטרך למצוא תשובות

עריכת וידאו: מרום שפיצר

קל ומתבקש לייחס את ההפסד של אלופת ה-NBA במשחק מספר 5 להיעדרותו של דריימונד גרין.

למי שעוד היו ספקות באשר למידת ההשפעה של הפורוורד ממישיגן סטייט על כל האספקטים בחוויית הכדורסל ששמה גולדן סטייט, סביר להניח שאלו הוסרו ולא ישובו עוד. עם כל הכבוד, ויש המון, לתצוגה ההתקפית המטורפת של לברון ג'יימס וקיירי אירווינג, ספק רב אם החגיגות המשותפות היו נחגגות בקלות שכזו היה ובעל הבית של סטיב קר היה, אכן, בבית. ועם כל הכבוד לאיכויות ההתקפיות של אחת מהקבוצות המוכשרות בכל הזמנים, קשה יותר להסתדר כשהאיש שסביבו חג משחק ההתקפה – ושנטל חלק בכל ניצחון של הווריורס העונה – נעדר.

בטקסט קודם התייחסנו כאן למספר הנגיעות בהתקפה כבסיס להערכת הדומיננטיות של גרין בהתקפה הזורמת והאסתטית של גולדן סטייט. גרין נגע בכדור 92 פעמים במשחק 4, יותר מאשר כל שחקן אחר בקבוצה, בדיוק כמו בכל משחק אחר בסדרה. מעניין היה לראות, מרגע שהחליט מי שהחליט שצריכים להפוך את הסדרה הזו למעניינת יותר ולתת לאלופה להסתדר בלי גרין, לאן ילכו אותן נגיעות. ונסביר – רובריקה סטטיסטית זניחה יחסית זאת מהווה אינדיקציה ברורה לאופן שבו מנוהלת ההצגה של הווריורס. לאופן שבו הכדור מתחלק בין השחקנים, ומי מנהל את המשחק בפועל, הגם שאין הוא מוגדר כגארד או כמוביל כדור קלאסי. אז מי נגע יותר בכדור? הממ, בעיקר איגואדלה, שעלה ל-72 נגיעות, אבל המשמעות המיידית יותר הייתה שסטף קרי הפך להיות דומיננטי הרבה יותר במשחק ההתקפה, כשהוא נאלץ לדלג בין כמה תפקידים בפוזשנים ההתקפיים, על חשבון אותו FLOW מרהיב אליו התרגלנו.

טוב לדעת (מקודם)

הלחצן שיכול להציל את חייכם באירוע לבבי או מוחי

בשיתוף שחל
לכתבה המלאה

עוד בנושא:

המתיחות גוברת. ריצ'רד ג'פרסון: "תומפסון צריך לסתום את הפה"
לברון: "זה ייכנס להיסטוריה כאחד המשחקים הגדולים בתולדות הגמר"

החיסרון של דריימונד גרין בהחלט הורגש (צילום: GettyImages)

אבל לא רק שם הבעיה. בהיעדרו של גרין, נכנעה הקבוצה של קר לסכמת החילופים של טיירון לו והלכה הרבה יותר סמול בול מאי פעם. זוכרים שלאלופה, גם בהיעדרו של גרין, יש 5 גבוהים ליגיטימיים שיכולים לאייש את עמדות 4-5 (בוגוט, אזילי, ורז'או, ספייטס, מקאדו)? אז כל אלו – יחדיו – שיחקו כ-44 דקות, כשהם מותירים 36 דקות נוספות להרכבי גארדים מובהקים ובהם איגואדלה משחק בעמדה 4 (שלזה כבר התרגלנו) או בעמדת הסנטר, עם ה 2.00 מ' שלו כשהוא נועל נעליים גבוהות. כשלצידו מצוות האריסון בארנס - כפאוור פורוורד. וכך, על הדרך, הולך לו לאיבוד גם היתרון המובנה של גולדן סטייט בכל הקשור לעומק רוטציית החילופים, במיוחד כשהיריבה משביתה מפעילות את צ'נינג פריי ומותירה על הפרקט את ההוא-שפעם-קראו-לו-קווין-לאב משך 33 דקות של כלום ושום דבר. מול שבעה שחקני רוטציה בשורות הטוענת לכתר, הריץ סטיב קר 6.5 שחקנים משלו, ורשם לטירון שמנגד הישג קטן שעזר לחבר ניצחון גדול.

אה, ואת הגרוע ביותר שמרנו לסוף. למרות ההרכב הנמוך, שהותאם לחמישיה שממול, לא סבלה גולדן סטייט מנחיתות בריבאונד. מצד שני, היא נוצחה 28:9 (!!) בנקודות בהתקפה מתפרצת. כלומר, למרות שמאזנה בקטגוריית הכדורים החוזרים (או איבודי כדור) איפשר לה, באופן תאורטי, אותן הזדמנויות לרוץ ולייצר נקודות קלות כמו יריבתה, קלעו הווריורס 19 נקודות פחות בהתקפה מתפרצת. והמספר המפתיע כאן איננו דווקא בטור הנקודות של גולדן סטייט, מאחר שהמספרים כאן די דומים למשחקים קודמים בסדרה, אלא דווקא למספרים של קליבלנד, שנובעים לא מעט מהיעדר סדר בירידה להגנה – וגם את זה ניתן לשייך להיעדרותו גרין, של האיש שעושה סדר ומשליט משמעת.

מהצד השני, קליבלנד המשיכה במגמה ההתקפית החדשה ישנה שלה, על חשבון סגנון הכדורסל שראינו בשלבים המאוחרים של העונה. זוכרים איך פעם, מזמן מזמן, הציגו בפנינו הקאבס משחק התקפה שוטף, מהיר שאף זכה להשוואות (בלתי הגיוניות בעליל) לזרימה ולקצב של הקבוצה מאוקלנד קליפורניה? לכדורסל שאיננו מבוסס באופן בלעדי על מצבי בידוד ופיק אנד רול סטטיים? אז תשכחו מזה, כי בקליבלנד הבינו שהמפתח לפצח את ההגנה של הווריורס לא טמון בכדורסל של טיקי טאקה. כי אם לא רצים (תחום שבקליבלנד נראה הרבה יותר טוב, כאמור), אז עוצרים – מכדררים – וזורקים/ חודרים, ללא מסירה. וזוהי איננה רק תחושה כללית, אלא מסקנה קרה שנובעת מנתונים סטטיסטיים שאינם יכולים לשקר. בסדרת רבע גמר המזרח מסרה קליבלנד, בממוצע למשחק, 280 מסירות. בחצי גמר המזרח מסרה הכנופיה של לברון ג'יימס, בממוצע, 279 מסירות למשחק. בגמר מול טורונטו – גם 279. מסירות למשחק. סה"כ, פר דקה, כ-5.8 מסירות.

המגמה ההתקפית של הקאבס נמשכה. אירווינג (צילום: GettyImages)

ב-4 המשחקים הראשונים בסדרת הגמר מול גולדן סטייט, פחת מספר המסירות הממוצע למשחק ועמד על 260 בלבד, כשבכל משחק נמסרו פחות כדורים (272, 269, 251, 247) ובמשחק מספר 5, אולי משחק ההתקפה הטוב ביותר של קליבלנד בפלייאוף 2016, היא הגיעה למספר שיא (שלילי) של 219 מסירות. בלבד. למשחק. שזה כ-4.5 מסירות לדקת משחק (ולא, זה לא עניין של קצב משחק. גולדן סטייט מסרה באותו המשחק 297 פעמים). בטח בהיעדרו של דריימונד גרין, אליו הצטרפה גם הפציעה של האיש האוסטרלי הגדול במהלך המשחק, הגיעו באוהיו למסקנה שמסירות זה עסק לחלשים – מה גם שהקונספט הזה תואם לגמרי את האג'נדה של ג'יימס את אירווינג, של תנו לי את הכדור ולכו למחוא כפיים. וצדקו. וכאן מגיעה השאלה המעניינת מבחינת סטיב קר: האם לסמוך על חזרתו של גרין לעניין ולצפות שבזאת תיפתר הדילמה, או שמא יש לכפות על הצמד הגדול של הקאבס, באמצעות פתרונות הגנתיים שונים, לעשות את הדבר הכי פחות רצוי מבחינתם – ולמסור לאחרים.

ואחרי שאמרנו את כל זה, יכול להיות שסיפור משחק מספר 5 הוא הרבה יותר פשוט. לגולדן סטייט היו מספיק ההזדמנויות ומספיק מבטים טובים לסל כדי להביא לתוצאה שונה, ואולי לסגור סיפור ולחסוך עוד נסיעה לאוהיו. אבל הווריורס החטיאו. הם החטיאו זריקות טובות (36.4% בזריקות שמוגדרות פנויות) והחטיאו זריקות טובות פחות (36.4%, בדיוק אותו האחוז, בזריקות שמוגדרות תחת שמירה).

וכל מי שרוצה להמר על אחוז קליעה דומה גם במשחק הבא, עושה זאת על אחריותו בלבד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully