לוחמי צדק: האפקט של דריימונד גרין ואנדרה איגודלה על גולדן סטייט

כאשר תימסר היום (ראשון) החלטת הליגה באשר לתקרית בין לברון ג'יימס ודריימונד גרין, יוכרע ככל הנראה הסיכוי של הקאבס להפוך את סדרת גמר 2016 לסדרה של ממש. אנחנו אמנם זוכרים כי בתקרית הקודמת, במהלך הסדרה מול OKC, החליט מי שהחליט לוותר לפורוורד האמוציונלי של הווריירס על השעייה, מה שלא עזר לה במשחק מספר 4 בסדרת גמר המערב, אבל ספק אם הלאו מעיד על ההן. ועד שלא יוכח אחרת, הקבוצה של סטיב קר אולי יודעת כיצד לנצח כשסטף קרי פצוע, אבל ספק אם תדע להתמודד בקלות במצב שבו גרין נעדר.

אלופת ה-NBA שייכת, יותר מכולם, לאחיות ספלאש. לפחות תודעתית. כל מילה נוספת בדבר גדולתם יכולה רק לגרוע ממנה. במקביל, כל עוד לא מנתחים את הדברים לעומק, מרבית הקרדיט לדריימונד גרין מגיע על קטגוריות הלוחמה בשטח בנוי. על יכולותיו המופלאות ללעוג לגובהו ולהיעדרה של אתלטיות מרשימה ולשלוט במרבית הקרבות מול מרבית היריבים. גם במשחק מספר 4 הוביל גרין את הקבוצה שלו בהאסל, במיוחד בכל הנוגע ל-DEFLECTIONS, קרי כדורים בהם הצליח לגעת, גם אם לא נרשמו כחטיפה. למרבה הפליאה, אגב, מספרים הגנתיים דומים נרשמו בשורות הקבוצה השנייה דווקא על ידי קיירי אירווינג. קרדיט נוסף מקבל גרין על השיפור העצום במשחק ההתקפה שלו לעומת ימיו אצל טום איזו במישיגן סטייט.

אבל דריימונד גרין צריך לקבל הכרה, לפני הכל, כשחקן ההתקפה הכי דומיננטי בשורותיה של אחת מקבוצות ההתקפה הטובות בהיסטוריה של המשחק. בואו ניתן למספרים לספר את הסיפור, בחסות הנתונים מאתר ה-NBA. ישנה קטגוריה סטטיסטית אשר בוחנת את מספר הפעמים בהם שחקן נוגע ושולט בכדור במהלך משחק. במשחק מספר 4 היו לקליבלנד קאבס 364 נגיעות בכדור. הכי הרבה נגיעות? טוב, זה ברור - לברון ג'יימס עם 101. מקום שני? גם זה ברור, כשלקיירי אירווינג יש 97 כאלו. בסך הכל לצמד הדומיננטי של סגנית האלופה היו 198 נגיעות בכדור מתוך 364, כלומר מעל 54 אחוז (שזה לא פחות ממטורף, אגב). בצד השני התמונה שונה בתכלית השינוי. סטף קרי, הרכז של האלופה, הפנים של הליגה, מי ששיחק 40 דקות וקלע 38 נקודות, נגע בכדור 85 פעמים (מתוך 389 – פחות מ-22 אחוז). החבר קליי תומפסון נגע 43 פעמים בכדור, נתון שמעמיד אותו במקום החמישי בקבוצה.

עוד בנושא:

דריימונד גרין עלול לקבל הרחקה. לברון: "הוא אמר דברים מוגזמים"
"לא צריך את בלאט, לברון הוא המאמן": שליחנו לקליבלנד מדווח
כמעיין המתגבר: רביץ על הפלייאוף המכונן והבלתי צפוי של סטפן קרי

מי שאוחז בחפץ העגול במרבית הזמן, דומיננטי בקבלת ההחלטות ולמעשה משמש כמוביל הכדור המרכזי, גם במשחק המסודר ובמיוחד במשחק המעבר של הקבוצה ששברה העונה שיא אחר שיא הוא דווקא גרין. תקראו לזה פוינט פורוורד, תקראו לזה פוינט סנטר (כי במשחק מספר 4 זו הייתה העמדה של גרין למעלה מ-50 אחוז מהדקות בהן בילה על הפרקט), ואולי פשוט תוותרו על הגדרה מדויקת, כי כזה עוד לא היה לנו. גרין הוביל את הקבוצה שלו, בכל אחד ממשחקי הסדרה עד כה, במספר נגיעות במשחק. כשהשיא מגיע במשחק האחרון, עם 92 נגיעות כאלו.

אגב, הסטטיסטיקה הכי מעניינת, שמלמדת על ההבדל במשחק ההתקפה בין שתי הקבוצות, אף היא קשורה לדריימונד גרין. גרין, כאמור, השתלט על הכדור 92 פעמים. אירווינג, כפי שכבר סיפרנו, עשה זאת חמש פעמים יותר. ההבדל? גרין שחרר מסירות 72 פעמים, שזה בדיוק 11 פעמים יותר מהרכז של הטוענת לכתר.

אנדרה איגודלה, בעיני, הוא המועמד המוביל לתואר MVP סדרת הגמר עד כה. היכולת שלו לתרום לקבוצה בשני הצדדים של המגרש ובשתי עמדות שונות רק מעצימות את הטיעון ההולך ומתגבש לפיו הווריירס מעמידה אולי את הקבוצה המוכשרת בכל הזמנים, החל מהשחקן השלישי בחשיבותו (או במעמדו) ומטה. איגודלה מצליח לעשות הכל באלגנטיות וחוכמה, להבדיל מדריימונד גרין, שהאלגנטיות ממנו והלאה. כי אם הכדורסל של הווריירס הוא מעין תזכורת לימים היפים מפעם (שלא בטוח אם אמנם התקיימו באמת) שבהם קבוצות היו חולקות את הכדור ולא מסתמכות רק על מצבי בידוד סטטיים, אז גם גרין שייך לתקופות קודמות, לפני שהליגה והשופטים החליטו לנקות את המשחק ולמנוע תופעות כמו הבאד בויז של דטרויט. בלעדיו הווריירס היא קבוצה שונה לגמרי הגנתית והתקפית.

כדורסל הוא משחק של הרגלים, מטיף-מסביר לנו מזה שנים רבות המאמן הלאומי של ישראל, שעל הדרך אסף לעצמו עבודה נוספת השבוע. והקאבס, במחצית השנייה של משחק מספר 4, הזכירו לנו שוב שיש טעם בדברים. כתבנו בעבר ונחזור שוב – היכולת של טיירון לו לשכנע את החבר'ה שלו להרים את הקצב ולשחק כדורסל שמתאים לסמול בול במהלך החלק האחרון של העונה מהווה אולי הישגו הבולט כמאמן עד כה. בשני המשחקים הראשונים של הסדרה, תהא הסיבה אשר תהא, פינתה הכרה ושיטה זו את מקומה לטובת כדורסל סטגנטי ותקוע, עד שהחזרה הביתה וההבנה (אולי) שצריכים שינוי החזירו את הקצב הגבוה – למשך משחק וחצי.

המחצית השנייה של משחק מספר 4, אולי 24 הדקות שהכריעו סופית את זהות האלופה, הבהירה לנו שבסופו של דבר, יחזרו ג'יימס ואירווינג להרגלים שלהם ולתקרת זכוכית גבוהה במיוחד, אבל קומה אחת מתחת לזו שצריכים על מנת להדיח את האלופה. גולדן סטייט החטיאה 28 זריקות שדה במחצית השנייה ולקחה תשעה ריבאונדים בהתקפה. כלומר, אם נתעלם מאיבודי כדור, עמדו בפני הקאבס לפחות 19 מצבי יציאה להתקפה מתפרצת, מתוכם היא הצליחה לגרד שש נקודות בלבד. במהלך המשחק כולו. ואם אין מתפרצת, אז אין מסירות.

זוכרים את הנתון הקודם בהתייחס למספר הנגיעות של המובילים בכדור? תוסיפו בבקשה למשוואה את ג'יי אר סמית', שסיפק הצגה במשחק מספר 3 והיה דומיננטי למדי גם במחצית הראשונה במשחק 4.

הקלע של קליבלנד לא ירד מהפרקט (כמעט) בכל המחצית השנייה של משחק 4, אבל לא הרים ולו זריקה אחת. אני חוזר: 0 זריקות ל-3, 0 זריקות ל-2, 0 זריקות מהקו. פשוט 0. וזו איננה אשמתו, אלא אחריותם הבלעדית של שלושת מקבלי ההחלטות בקליבלנד: שני אלו אשר על הפרקט וההוא שעל הקווים, שלא הצליחו להפנים את החשיבות של לצאת מהשבלונה ולהתאים את משחק ההתקפה לצרכים של הקבוצה. כי אלו ההרגלים שלהם, ושם משתקף גם – ככל הנראה - הידע שלהם בכדורסל. ולא, אל תתנו קרדיט גדול מדי להגנה של הווריירס בהיבט הזה. ההצבה של קרי על סמית' בחלקים גדולים של המשחק לא נבעה מיכולותיו ההגנתיות המרהיבות של סטף, אלא מהרצון להרחיק אותו משחקני הפיק אנד רול של קליבלנד שכדררו עצמם לדעת ודחקו עצמם בכוח אל הכיוון הכללי של הטבעת. וכל זה רק כדי להפסיד לקבוצה מוכשרת ומגוונת הרבה יותר.

בתוך הויכוח על מקומו של סטף קרי ברשימת הגדולים של כל הזמנים, תופס סיפור ההגנה שלו חלק משמעותי. וכן, אנחנו כבר מכירים את מספרי ההגנה המתוחכמים שמעידים על כך שמדובר בשחקן הגנה טוב בהרבה מכפי שנראה ממבט ראשון. הסטטיסטיקה המתקדמת יודעת הרי להציג בפנינו נתוני דירוג הגנתיים שמציבים את קרי כגארד הגנתי סביר. אבל הנתונים הללו מתעלמים מכך שסטיב קר בוחר, במופגן ובמודע, להרחיק אותו כמה שאפשר ממאצ'אפים קשים מול השחקנים המובילים בצד השני.

כאשר קווין דוראנט וראסל ווסטברוק נשאלו בנוגע ליכולות ההגנתיות של קרי הם גיחכו קלות, מלמלו משהו על ההנחות ההגנתיות להן הוא זוכה – וביקשו לעבור מהר לשאלה הבאה. עם כל הכבוד לסטטיסטיקות, היריבים של סטף קרי על המגרש יודעים ומרגישים את היעדר האפקט ההגנתי האמיתי שלו. אפשר להחביא אותו, אפשר להיעזר באינסטינקטים ובתבונה שלו גם בצד שבו שומרים, אבל הוא רחוק מלהיות סטופר הגנתי. ושם גם מגיעה הבשורה המרה לקבוצות שמציגות משחק התקפה חסר דמיון כמו קליבלנד. הקבוצה של טיירון לו בזבזה הרבה יותר מדי הזדמנויות והתקפות על ניסיון לייצר בכוח מיסמאץ' מול קרי. על פיק אנד רולים וחסימות שיכריחו אותו לשמור על אירווינג או ג'יימס (ושעל הדרך יתישו אותו קצת). כדרור ועוד כדרור ואחר כך בידוד ותפילה. בכך לא רק שהרסו לעצמם את קצב המשחק ונטרלו שחקנים חשובים כמו ג'יי אר סמית', אלא הם גם נפלו למלכודת פתאים.

גם הפעם ניתן למספרים לספר את הסיפור. בפלייאוף 2016, כאשר סטף קרי שומר על הכדור, הוא מצליח להוריד את אחוזי הקליעה של השחקן אותו הוא שומרב-2.3 אחוז. נחמד, לא? והסיבה המרכזית לכך היא שסטף וחבריו מצליחים להכריח את השחקן עם הכדור, כשהוא מבודד על קרי, להרים זריקה מבחוץ. ובדרך כלל להחטיא. כשהשחקן עליו שומר קרי מקבל מספיק זמן ומקום כדי לקחת את הכדור לסל (כולל במצבי פוסטאפ), הוא מצליח להרים את אחוזי השדה שלו בלמעלה ב-15 אחוז לעומת אחוזי ההצלחה שלו מול כל שומר אחר (!!). העניין הוא שההגנה הקבוצתית של הווריירס, פלוס האובר רצון של שחקנים כמו אירווינג להוכיח ששלהם גדול יותר, פוגע בשיקול הדעת ובקבלת ההחלטות שלהם.

סטף קרי רחוק מלהיות שומר גדול. מצד שני, דווקא חולשותיו גורמות ליריבותיה של הקבוצה הטובה בעולם לנזקים כבדים.