בווידאו: תקציר המשחק ההיסטורי
יש מבנה די אחיד לטורים שנכתבים לאחר משחקים. פסקת פתיחה, לאחריה ניתוח מקצועי ואז סיומת ופואנטה. לפעמים זה יוצא מוצלח פחות, ולפחות זה יוצא מוצלח הרבה פחות. והגיוני שהפעם, בטקסט שנכתב לאחר הכתרתה ההיסטורית והסנסציונית של מכבי ראשון לציון כמחזיקת גביע הליגה של השלולית, נלך כאן להיבטים הטקטיים שעשו את ההבדל.
אבל ברשותכם, הפעם נוותר ונלך לכיוון אחר.
הזכייה של מכבי ראשון לציון מגיעה לנו. כן, לנו, אלו שאוהבים ספורט (שמוקרן בטלוויזיה). או ליתר דיוק, לאלו שאוהבים סיפורי ספורט. אלופות, זוכות וזכיות יש לנו למכביר. סיפורי ספורט אפיים והוליוודיים כמעט ואין. והשנה פתאום יש בשפע, החל מהתואר של הקבוצה מבירת הנגב וכלה בזה של מכבי ראשון אמש. והסיפור של הקבוצה שסיימה במקום השישי וזכתה לבסוף בתואר גדול הרבה יותר מסך נתוניו, מספריו והסבריו.
היסטוריה: מכבי ראשון לציון ניצחה את הפועל ירושלים 77:83 וזכתה באליפות
צפו בחגיגות של מכבי ראשון לציון, דאוסון: "מקווה שלא אהיה פה בשנה הבאה"
השון לציון: מה אתם יודעים, אלופת ישראל תשחק בליגת האלופות בעונה הבאה
דני פרנקו לא ימשיך בהפועל ירושלים, פיני גרשון עשוי להצטרף למועדון
למשל הסיפור על שון דאוסון. בשלוש העונות האחרונות מציג לנו הטאלנט הכי גדול שמרחף אצלנו במגרשים שיפור סטטיסטי מתמיד. הנוכחות והנתונים מציגים גרף עליה בכל עונה. והעלייה הזאת הייתה מספיק גבוהה ומרשימה עד שגם כאן, במשכננו הצנוע, התייחסנו אליו והכתרנו אותו, עד לא מזמן, בטקסט החוזר: שון דאוסן, חברים וחברות, הוא הדבר האמיתי.
והעונה הוא בעיקר עיצבן. לא בגלל שלא שיחק טוב, אלא בגלל האופן שבו שיחק. הקלות הבלתי נסבלת שבה השתלט בכוח על משחקים, גם כשלא היה בכך צורך. כשהזיק לקבוצה עם התעקשות להטיל מבחוץ, כשאפשר היה אחרת. כשלא שמר, חרף נתונים גופניים חד פעמיים. כשנחנק במספר משחקים חשובים, אבל המשיך בשלו. ובעיקר כשנראה היה שהאג'נדה האישית שלו גוברת על המחויבות הקבוצתית. והרבה מאותו הדבר ראינו גם במשחק חצי הגמר מול מכבי תל אביב. ובמחצית הראשונה במשחק הגמר מול הפועל ירושלים.
העניין עם שון דאוסון הוא שהבן של ג'ו הגדול חושב וחולם באמריקאית. ובאמריקאית, הכל קשקוש חוץ מהמשחק האמיתי על התואר. וספק רב אם מישהו כאן יכול להעלות באוב, מהזיכרון, תצוגה מרשימה ומדהימה יותר מזו שהציג בפנינו דאוסן ג'וניור בעשרים הדקות האחרונות של העונה. החל מהשלשה שהשוותה ל 45:45, דרך השלשה שהעלתה לפלוס שלוש, דרך השלשה שהעלתה לפלוס ארבע, דרך השלשה שהשלימה מהפך ועד לדאנק בלתי הגיוני בעליל שסימן וסימל את המחזה המרהיב בו זכינו לצפות. אה, וגם גג על הפרצוף של ליאור אליהו פלוס חטיפה מדונטה סמית' במהלך שסגר רשמית עניין.
הסיפור של שון דאוסון, שעשה את כל הדרך מדרגת שחקן נוער סביר ותו לא ועד למקום שבו הוא מביט ל-NBA בלבן של העיניים, תוך שהוא מציג כנדוניה, בפני הקבוצות המתעניינות, את קלטת (נגיד) משחק האליפות, הוא וואחד סיפור ספורט גדול, סיפור אמריקאי גדול מהחיים. כולל הנרטיב של ווינריות והתעלות במשחק האמיתי. להבדיל, יש להודות, ממרבית בחורינו המוכשרים. והמפוחדים.
למשל הסיפור על ניצן חנוכי. את העונה הקודמת סיים השחקן שמשפר כל קבוצה בה הוא נמצא עם סדרה נוראית מול הפועל ירושלים בשלב חצי הגמר. אותה סיים עם 0 נקודות בשלושה משחקים. עם 2 זריקות ל-2 נקודות. במצטבר. בלי אף זריקת עונשין ב-21 המשחקים האחרונים של העונה. נתונים שזיכו אותו כאן בתואר נגר.
אז אמנם לא נשקר ונטען שהמספרים שלו העונה היו סנופי דיסקו, כי בכל זאת סיים הקפטן של אלופת המדינה את שלבי הפלייאוף עם 1.7 נקודות למשחק ב-4 מ-18 מהשדה, אבל הוא כן סיים את העונה כשהוא מניף את הצלחת. וכשיש לו חלק עצום בהישג. גם בגלל היכולת לשבש כל תכנית של דונטה סמית' להשתלט על העניינים. אבל בעיקר בגלל היכולת שלו, בלי יותר מדי דיבורים ופרצופים, לייצר DNA מחויב ואגרסיבי לקבוצה שלו. שזה, בסופו של יום, האלמנט החשוב ביותר. כל סיפור ספורט גדול מחייב את הנוכחות של ההוא השקט שעושה את ההבדל ומפנה מוקשים על מנת שהכוכבים יוכלו לצעוד קדימה. וחנוכי הוא בדיוק האיש הזה.
למשל הסיפור על אריק שיבק. אם ללסטר המרגשת יש את הראניירי שלה, אז שיבק הוא הגרסה הכי קרובה שיש לנו כאן לכך בלבנט. גם הוא, כמו האיטלקי, מייצג בפני הציבור המתעניין דימוי של ג'נטלמן מכובד ומאופק, אך עם קריירה של כמעטים. עם תחושה של אפרוריות, שלא לומר בינוניות. ושיבק, שהקריירה פוסט נבחרת ישראל שלו ידעה עליות וירידות, החל אמנם למצב עצמו בעונה שעברה כמאמן שיודע לפתור משברים ולהזניק קבוצות, אבל סיום העונה הזאת מציב אותו בעמדה שלא ידע מעולם. בשפיץ של הענף. לאחר שהוא מצליח לגרד מהתחתית קבוצה מוכשרת במיוחד, שעמדה לזרוק את כל הישגיה בשלבים מוקדמים יותר לפח האשפה של ההיסטוריה, קרי מחוץ לפלייאוף. ושרד סדרה שכבר עמדה לדרדר אותו שוב במורד דירוג המאמנים. והעיף שוב את ההם שמתחזים להיות מכבי תל אביב. והוביל קבוצה ששלטה וניצחה בצדק את הקבוצה הטובה בליגה, בביתה. חתיכת סיפור, לא?
למשל הסיפור על דריל מונרו. השחקן שמנהלת הליגה עוד התלבטה, לפני הגמר, אם להעניק לו את תואר ה-MVP של העונה. כשהחלופה הייתה ליאור אליהו, למען השם. הווטרן, שעשה את מרבית הקריירה המקצוענית שלו בליגות משנה באירופה. שהוצע ללא מעט קבוצות מקומיות שוויתרו על התענוג. ששמועות חוזרות (ובלתי מאומתות) בדבר התנהגות בעייתית איזנו במשהו את היכולת המצוינת שלו על הפרקט. שאמור להיות קטן ונמוך מדי לעמדה בה מה משחק. ושהציג בפנינו את אחת מעונות המשחקים המרשימות ביותר של שחקן זר בארץ ישרואל. כולל לי ניילון הזכור (גם) לטוב. כולל כל שחקן אחר שתבחרו. והכל בדומיננטיות ואלגנטיות השמורה לשחקנים שאמורים לשחק ברמות אחרות לגמרי, אולי לקראת פריחה מאוחרת וכסף מאוחר החל מהעונה הבאה.
אלו הסיפורים ובהם צריכים להתמקד, עד ובמיוחד כאשר נזכרים שככלות הכל, מדובר כאן בסך הכל בעוד מחזיקת גביע. וזוהי אשמתם של הדירקטורים שיושבים במנהלת הליגה, ואשר אחראים על חזרתו לחיים של הפיינל פור המשוקץ, המטופש והנפסד, ואשר מגמדים במקביל את זכייתה ההיסטורית של הקבוצה הכתומה. כי סיפור הסינדרלה על ההיא שסיימה שישית והדיחה, באק טו באק טו באק, את מקומות 3, 2 ו-1 מרשים הרבה פחות כשאת שתי האחרונות היא העיפה בשיטת גביע, ולא בסדרות שמהן ניתן לזכות באליפות אמיתית.
ואלו היו 900 מילים (כמעט) בלי אף מילה על הפועל ירושלים או על עונה כושלת שלה, שבה נכשלה בכל החזיתות, כולל ובמיוחד בהפסד הסנסציוני אמש. רק נציין שלושה דברים לסיום. הראשון, שההחלטה להלביש את סוסה במקום דאנקן הייתה סבירה והגיונית לחלוטין, לאור החשש מפציעה של רולנד.
ועדיין, היא מדגימה שלעיתים דווקא עודף אלטרנטיבות זה דרעק. השני, שהקלישאה לפיה הקבוצה שמנצחת בשלולית היא זו שלה ישראלים טובים יותר הוכחה שוב כנכונה. והשלישי, שהזחיחות של מי שמקבל את ההחלטות אצל האלופה בדימוס צריכה לפנות מקומה לחשיבה עמוקה ומחודשת. השינוי בעמדת המאמן מתבקש ומובן מאליו, לאור הדברים שכולנו רואים. הפועל ירושלים זקוקה לשינוי הזה, אבל לא רק.