1.
ערב פתיחת משחקים מספר 3 בסדרות חצי גמר הפלייאוף, ברור לחלוטין היה שאנחנו על סיפו של דאבל סוויפ. וברור היה לחלוטין שהקבוצה שתיקח אליפות בסופה של סדרה מייגעת בת 2 משחקים תהיה הבינונית פחות מבין השתיים. שלא לומר הגרועה פחות מבין השתיים. כי מכבי תל אביב, על אף ניצחון דומיננטי במשחק מספר 2 באילת, נראית לא טוב. והפועל ירושלים, חרף תצוגה לא רעה במשחק מספר 1 מול מכבי ראשון, נראית סביר.
עם סיום משחקי 3, נראית כרגע הקבוצה של פרנקו כמי שמנצחת בנקודות בקרב על המומנטום הנכון לקראת השלב הבא. לא רק בגלל ההפסד של מכבי שלשום, אלא בעיקר נוכח האופן שבו נראתה האלטרנטיבה אמש.
פרשנים ומאמנים חוזרים ומדברים על הצורך בהשגת נקודות קלות במשחק מעבר. במגרש הפתוח. לעיתים קשה להבין מה ההבדל בין 2 נקודות מתוך תרגיל התקפה יפה לבין כאלו שמשיגים תוך ריצה, אבל ההבדל קיים והוא לא קטן. הידיעה שניתן לשרוף את המגרש במספר שניות ולהוסיף נקודות ללוח מבלי להיכנס למגע מיותר, למחשבות מיותרות ולתרגילים (שהם לעיתים קרובות) מיותרים, היא זו שנותנת לא אחת עוצמות הגנתיות. שמשחררת שחקנים מחששות, עכבות וחוסר בטחון. ובעיקר, היא מוסיפה מימד של הרתעה. והיא מכניסה את היריבה למגננה.
ברבע השני של משחק 2 הצליחה ירושלים לייצר נקודות קלות, פעם אחר פעם, בעיקר מתוך הגנה אזורית. אתמול זה קרה מתצורות שונות וברבעים שונים. כולל מתוך הגנה אזורית לוחצת על כל המגרש.
וכשהפועל ירושלים מצליחה לייצר נקודות מהירות, מרשימות ועקביות מתוך משחק המעבר, גם ההתקפה המסודרת נראית בסדר גמור. קצב המשחק המהיר של המתפרצות זולג גם לתוך הטמפו של ביצוע התרגילים, ופתאום אלמנטים שהיו תקועים עד כה - משתחררים. כשירושלים מרגישה בנוח עם עצמה, היא חושפת את היכולת לרקוד גם בסט אופנס ולייצר נקודות יפהפיות מתוך מהלכים מתוזמנים, של שחקנים מוכשרים שיודעים ורוצים למסור את הכדור. לא רק דונטה סמית', אלא גם דיון תומפסון. ואתמול גם בר טימור בעוד משחק פלייאוף מצוין. אם האלטרנטיבה מסוגלת להגיע ל-90 נקודות בקלות, בעוד משחק בינוני של ברייסי רייט, בהופעה מאופקת של ליאור אליהו וכשהיא לא מסוגלת לקנות שלשה, אז מצבה לא רע בכלל. אפילו שזה רק מול מכבי ראשון לציון.
ועכשיו יש לירושלים את כל הזמן שבעולם כדי לוודא שהיא מגיעה מוכנה למאני טיים. כולל ליאור אליהו עם ה 2-17 שלו מהקו מול ראשון. כולל הלפרין שהצליח שוב להחטיא לייאפ בסיומו של משחק 2. באמת, תשאלו את שימון אם אתם לא מאמינים: כל הזמן שבעולם.
2.
הפועל אילת ספגה חבטות מכל עבר בהמשך לשני המשחקים הראשונים בסדרה. בעיקר ממכבי תל אביב, אבל גם לא מעט מהפרשנים השונים, שדיברו (ודיברתי) על הנרפות שלה, על התצוגות המביכות והמתרפסות. היא השיבה עם מחצית ראשונה בה היא סופגת 49 נקודות. ובכל זאת, ההחלטה של אריק שיבק להפריד את ג'רמי פארגו ממכבי, לאורך זמן, הוכיחה את עצמה. שיבק הריץ הגנות אזוריות ומעורבות (שחקן אחד ששומר אישית על פארגו והשאר באזורית) שמטרתן המרכזית להוריד את קצב האש שהמטיר עליו פארגו עד כה. בהגנה מעורבת, אפשר גם לפתור בעיית מאצ'אפ של שחקני הגנה טובים פחות. כי אפשר (ואפילו רצוי) להצמיד דווקא את אפיק נסים כשחקן ששומר אישית, בתוך ההגנה המעורבת. כשהיא ללא קו אחורי וללא פתרונות אחרים, התפרקה ההתקפה של הצהובים לרסיסים. ובמקום כדורסל קיבלנו תחרות הטלות מבחוץ.
קחו לדוגמא את נייט לינהארט, למשל, חביב מחלקת הסקאוטינג והקהל הרחב. האיש תפס את מקומו בתודעה ובדקות המשחק על תקן דלבדובאי. אחד שנותן הכל למען הקבוצה בכל רגע נתון. העניין הוא שכאשר הסגל חסר ונטול יד מכוונת, מקבלים אנרכיה. ומתוך האנרכיה, פתאום לינהארט מתחפש לשטיח בצד שבו אמורים לשמור ומיידה 10 שלשות בצד שבו הוא אמור להיות שחקן משלים. כזה שממתין בסבלנות לתורו.
כשהיא מצליחה לנטרל את ג'רמי פארגו, לערב יותר שחקנים בהתקפה בכלל ואת אדריאן יוטר בפרט וכשהיא יודעת שכל עבירה שנגבית מהצהובים בכלל ובריאן רנדל בפרט שווה זהב, אמורה הקבוצה מהדרום להבין שניצחון במשחק מספר 4 אפשרי.
3.
כו-לם אוהבים את ניצן חנוכי. ובצדק. אחלה גבר, שתמיד נותן את הכל. ש(כמעט) תמיד מרים את הקבוצות שלו למעלה. כשאתה מחתים את חנוכי, אתה יודע שיהיה בסדר. החוכמה, היכולת לשמור על מספר עמדות, הקשיחות. (כמעט) כל מה שאנחנו אוהבים בשחקן כדורסל. וכשחנוכי בעניינים, אנחנו רגילים לראות ממנו גם כמה דברים בהתקפה. כולל קליעה מבחוץ פה ושם. כולל חדירות ברד ליפיות כאלו לסל, שלא אחת מייצרות מגע ושולחות לקו.
אבל עם כל החיבה לילד שמשחק כבר 11 שנה בשלולית, על התצוגה ההתקפית שלו בסדרה מול ירושלים קשה לעבור ללא התייחסות. 0 נקודות. בשלושה משחקים. 2 זריקות ל-2 נקודות בכל שלושת המשחקים. במצטבר. 0-6 לשלוש נקודות. אף זריקת עונשין. קבלו נתון סטטיסטי: חנוכי לא קלע זריקת עונשין אחת ב-21 המשחקים האחרונים של העונה.
בשפת הכדורסל המקומי, שחקן שלא יכול לעשות סל הוא נגר. וחנוכי החביב, עם כל הצער שבדבר, ניפק וואחד תצוגת נגרות בסדרה הכי חשובה של העונה. סוף עונת הכדורסל הוא זמן טוב לעשות חושבים, וחנוכי יצטרך למצוא את הזמן כדי לעשות חושבים והתאמות. איך שר שלום חנוך? סוף עונת הנגרים עם ניצן. מצפים ממך להרבה יותר בעונה הבאה.
