בווידאו: משחק מקדים מתכוננת לסדרת הגמר
למעלה מעשר שנים עברו מאז שסטיב נאש ומייק ד'אנטוני הציגו לעולם את הכדורסל המהפכני שלהם בפיניקס. שיטת ה-7 שניות או פחות של הסאנס שמה ללעג את הכדורסל "הנכון", זה שאומר שצריך להניע את הכדור תוך כדי חליבה מתקדמת של שעון הזריקות עד שמגיעים לזריקה נוחה. הסאנס לא רק שיחקו כדורסל מלהיב שכלל מתפרצות מתי שרק אפשר, אלא גם שיחקו כדורסל מנצח. זו הייתה, למעשה, הפעם הראשונה שבה סגנון פרוע היה גם, באופן עקבי, סגנון מנצח.
מהצד השני של ציר הזמן, אפשר בהחלט לומר שהמהפכה הושלמה. אמנם הסאנס ההם לא לקחו אליפות וגם לא הגיעו לגמר, אבל הם היו השראה לקבוצות שבאו אחריהם. האגדה מספרת שאחרי הסוויפ של הסאנס על הספרס ב-2010, גרג פופוביץ' הבין שגם הקבוצה שלו חייבת לאמץ את הסגנון המהיר אם היא לא רוצה להישאר מאחור. גולדן סטייט הנוכחית מאמצת המון אלמנטים של פיניקס ההיא (סטיב קר היה הג'נרל מנג'ר של אותה קבוצה), וביחד עם הכניסה של הסטטיסטיקות המתקדמות, שמצביעות על כך שזריקות מוקדם יותר בשעון הזריקות הן יעילות יותר מזריקות מאוחרות יותר, כולם רוצים לרוץ כמה שיותר, לא רק כי זה מלהיב יותר, אלא כי זה פשוט חכם יותר. בעונה האחרונה הממוצע של הליגה בזריקות שנזרקו ב-8 השניות הראשונות של ההתקפה היה גבוה בלמעלה מ-10 אחוז ביחס לזריקות שנזרקו ב-7 השניות האחרונות של שעון הזריקות (49.5 אחוז בתחילת השעון לעומת 39.4 אחוז בסופו).
עוד בנושא
ג'רי ווסט מגונן על לברון: "הוא לוזר? במקומו הייתי חונק מישהו"
הקאבס זועמים על הווריירס, טיירון לו דורש מלברון לשחק מהר
"בלאט יכול היה להישאר ב-NBA, אבל העדיף לשמש כמאמן ראשי"
ג'ף הורנאסק: "למה שפורזינגיס לא יהפוך לשחקן הטוב בליגה?"
למהפכה הזו, כמו לכל מהפכה, יש אפקט פרפר, וב-NBA התגובה האינסטינקטיבית לעלייה בקצב המשחק והשימוש היעיל בהתקפות מתפרצות בא לידי ביטוי בזניחתו של ריבאונד ההתקפה. ככל שהחשיבות של ההתקפה המתפרצת הלכה וגברה, כך החשיבות של ריבאונד ההתקפה הלכה ופחתה, מכיוון שזו הדרך של המאמנים להתמודד עם המתפרצות הקטלניות של היריבות. אם אתה לא מסתער על ריבאונד ההתקפה ומתחיל לרדת להגנה ברגע שהכדור באוויר, אתה מוכן להתמודד עם כל מה שיבוא. ברגע שיש לך יותר משחקן אחד שמנסה לגנוב הזדמנות שנייה, אתה משאיר את עצמך חשוף למתפרצת קטלנית מהצד השני.
המעמד של ריבאונד ההתקפה הלך ופחת עם השנים ואילו העונה הוא הגיע לשפל חסר תקדים, עד לרמה כזו שזק לואו, אדם די אינטלגנטי שמשום מה החליט להקדיש את חייו ואת מקלדתו לתיאור מהלכי NBA, החליט לתת את חמש הסנט שלו לנושא. באותה כתבה מצוינת של לואו מינואר מצוטטים מיטב המוחות ב-NBA וכמעט כולם מתייחסים לריבאונד ההתקפה כמטרד.
"ריבאונד התקפה מעולם לא היה בעדיפות אצלנו", אמר טרי סטוטס, בעוד שסטיב קליפורד משארלוט חידד: "אם אתה לומד את המספרים, אתה מגלה שריבאונד התקפה הוא פשוט לא כל כך חשוב לקבוצות שרוצות לנצח בגדול". המילים הללו הפכו למעשים בשנים האחרונות. בחמש העונות האחרונות האחוז הממוצע של ריבאונדים בהתקפה של כל קבוצות הליגה נמצא במגמת ירידה, והעונה, כאמור, הוא נמצא בשפל היסטורי. איך אמרו בעבר עוזרי המאמנים של סן אנטוניו לשחקנים? "לא אכפת לנו אם לא תיקחו ריבאונד התקפה אחד במשך כל חייכם".
השפל ההיסטורי של ריבאונד ההתקפה ב-NBA
קשה להאשים את המאמנים. האמת היא שאף קבוצה שזכתה באליפות בעשר השנים האחרונות (למעט הלייקרס של 2009-2010) לא הייתה קבוצת שהתמחתה בריבאונד התקפה והוויתור על נקודות מהזדמנות שנייה באמת מאלחש את הכאב של ספיגת נקודות קלות במתפרצות. יש קורלציה מסוימת בין זניחת ריבאונד ההתקפה להגבלת מתפרצות. שארלוט, סן אנטוניו, ניו אורלינס, הקליפרס ואטלנטה היו הקבוצות שהיריבות הגיעו מולן להכי מעט פוזשנים של מתפרצות (חוץ מקבוצה אחת, שעוד נגיע אליה). המשותף לכל הקבוצות הללו הוא הוויתור המודע על ריבאונד ההתקפה. כל הקבוצות הללו נמצאות מתחת לממוצע של הליגה באחוזי ריבאונדים שהן מורידות בהתקפה.
אפשר להבין את ההיגיון באסטרטגיה הזו, אבל היא לא מבטיחה תוצאות. בסופו של דבר, גם אם לא תסתער על שום ריבאונד התקפה ותקדיש את כל חייך לירידה מהירה להגנה, אם אין לך מספיק כשרון ומשמעת בצד האפור של המגרש, אתה עדיין תספוג. זה מה שקרה לניו אורלינס, לדוגמא, שאמנם הגבילה את כמות המתפרצות של היריבות למינימום העונה (מקום שני בליגה) אבל עדיין ספגה 1.13 נקודות פר פוזשן של מתפרצת (מקום 10 בליגה). כך בעצם הפליקנס גם ויתרו על מקור לא רע בכלל של נקודות מבלי ליהנות מהאפסייד ההגנתי שלו. הפליקנס הם אולי דוגמא קצת חריגה, אבל יש מקום לתהות האם האסטרטגיה הזו לא הגיעה לאיזושהי נקודת קיצון, שבה העלות שלה (הוויתור על אלמנט שלם בהתקפה) לא גדולה מהתועלת (הירידה המהירה להגנה כדי לעצור מתפרצת)?
לאור מה שראינו בפלייאוף הנוכחי מאוקלהומה סיטי ומקליבלנד (שתי קבוצות שלא מתביישות להסתער על ריבאונדים בהתקפה), צריך באמת לבדוק את הטענות שראינו כמה פסקאות למעלה, במיוחד כשמתחשבים באפקט המורלי של ריבאונדים בהתקפה. גם בראד סטיבנס, מאמן הסלטיקס, מודע לאפקט הזה. "זה מוציא את האוויר מהמפרשים להגן במשך 23 שניות, לא לסגור טוב לריבאונד ואז לראות את הריבאונד הזה הופך לשלשה. זה מזכיר לך איזו השפעה אדירה יש לריבאונדים הללו", אמר.
בפלייאוף הנוכחי, בטח מול הווריירס, ריבאונדים בהתקפה הפכו להיות יותר ויותר משמעותיים, בעיקר כי הם משמשים ככלי ניגוח מול האלופה. ריבאונד התקפה זה אולי עקב האכילס היחיד של "הרכב המוות" של הווריירס, וזו אחת הדרכים האפקטיביות ביותר למנוע מהם לרוץ. הבעיה היא שכאשר אתה מסתער על הריבאונד ולא משיג אותו, הווריירס ישמידו אותך יותר מהר משתוכל להגיד "בוקר טוב אדם ריגר".
זו למעשה האמנות העדינה של ריבאונד ההתקפה. הריקוד התמידי בין ההסתערות היתרה על כדורים אבודים לבין אובר-חשש מספיגת נקודות במתפרצת. בשנים האחרונות, כפי שמאמן פילדפיה ברט בראון אמר לא מזמן, ראינו את המטוטלת נעה לכיוון החשש ממתפרצות, אולם נראה שהעונה הגענו לאיזושהי נקודת קיצון, ושבעתיד המצב צפוי להתאזן. הוא צפוי להתאזן כי בכדורסל פוזשן זה דבר די חשוב, וריבאונד התקפה משיג לך עוד פוזשנים. בנוסף, עם המשמעת הנכונה והצוות הנכון, הריבאונדים הללו לא חייבים לבוא על חשבון ההגנה.
אולם עד שזה יקרה, שחקן מהזן של טריסטן תומפסון ימשיך לקבל הרבה מאוד כסף ודקות, גם אם הוא לא הביג-מן הכי ורסטילי בהיסטוריה, אלא רק כי הוא מביא לפרקט משהו נדיר שמכעט ולא קיים בליגה כיום. גם לברון ג'יימס יודע להעריך את היכולת הזו אף האיץ בקאבס להאריך את חוזהו של תומפסון בקיץ (בסופו של דבר הסתיים עם חוזה של 82 מיליון דולר לחמש שנים). "זה עושה דה-מורליזציה ליריבה כשטריסטן נלחם בשני שחקנים ועדיין יוצא עם הכדור. זה מרים את כולנו", הוא אמר בפלייאוף 2015. דיוויד בלאט אמר באותו פלייאוף בחצי-צחוק חצי-אמת שריבאונד ההתקפה של תומפסון זה "התרגיל הכי טוב שיש לי". כשיש לך שחקן שהוא מומחה בריבאונד התקפה, זה הופך אותו למשמעותי. כשיש לך שחקן כזה בעידן בו פחות ופחות אנשים מתעניינים בריבאונד התקפה, זה הופך להיות משמעותי מאוד.
במשחק הראשון בסדרה תומפסון הוריד שישה ריבאונדים בהתקפה (הכי הרבה מבין כל השחקנים על המגרש) והצליח להפוך את החיים של הווריירס מתחת לסלים לקשים יותר. הנתון הזה לא קיבל תשומת לב כי המחליפים של הווריירס היו הסיפור הגדול של המשחק הראשון, אבל אם תומפסון ימשיך בקו הזה, זה יכול לשנות את הכיוון של אחד מהמשחקים בסדרה הזו.
מעבר לתומפסון, יש עוד כמה שחקנים בליגה שהתמקצעו בקטגוריה הזו כמו אנס קאנטר, סטיבן אדאמס ויונאס ולנצ'יונאס, אבל אולי הדמות הכי מעניינת בדיון הזה היא דווקא אנדרה דראמונד. הפיסטונס של דראמונד וסטן ואן גנדי הם אלו שמצאו את האיזון בין ריבאונדים בהתקפה (מקום שני באחוזים של ריבאונדים שהם מורידים בהתקפה) להגנה במתפרצות (הכריחו את היריבות להכי מעט פוזשנים במתפרצות העונה) בצורה הטובה ביותר, ככל הנראה בזכות היכולת של AD לשאוב ריבאונדים לבדו בזמן ששאר השחקנים חוזרים לעמדות. אלו יכולות שלא קופצות מדף הסטטיסטיקות, אבל אלו יכולות ששוות הרבה מאוד דולרים. ואם הפיסטונס ימשיכו את תהליך הבנייה המבטיח שלהם, האיזון הזה יוכל לתת להם דחיפה גדולה קדימה לצמרת המזרח.
הנוכחות של דמויות כמו דראמונד, תומפסון וקאנטר והאיזון הטבעי של הליגה אחרי שנים בהן ריבאונד התקפה הפך למוקצה מחמת מיאוס למעשה מבטיחים שהקטגוריה הזו, או ה-Kobe Assist בשממה העדכני, לא תמות. היא רק תתעורר מתרדמת.
