בא מכאב: תהליך ההתבגרות של קליי תומפסון וגולדן סטייט ווריירס

קליי תומפסון סיים את הגמר בעונה שעברה עם 15.8 נקודות למשחק ב-40.9 אחוזים מהשדה ו-30 אחוזים מהשלוש. בשלושת המשחקים האחרונים, שהכריעו את האליפות, הוא לא ממש היה פקטור בהתקפה, הוא קלע בשלושתם ביחד 26 נקודות והתפקיד העיקרי שלו היה למשוך שומר. העונה, לאחר שסטף קרי נפצע במשחק הראשון של הפלייאוף, קליי קלע 8 מ-20 מהשדה במשחק השני ו-7 מ-20 במשחק השלישי. ואז הוא התפוצץ: בשבעה משחקים רצופים מול יוסטון ופורטלנד הוא קלע לפחות חמש שלשות ו-23 נקודות, תוך כדי שהוא שומר על הכוכב של היריבה.

ההצגה של קליי תומפסון הלילה לא הגיעה משום מקום, היא נבנתה לאט במהלך שנתיים של פלייאוף. שחקן שתפקד כסקורר המוביל של הקבוצה שלו למשך שני סיבובים מרגיש הרבה יותר בנוח כשהוא מתפקד כאופציה שנייה. שחקן שכבר שיחק בגמר, אפילו ואולי דווקא בגלל שלא ממש תפקד בו, נמצא במצב צבירה אחר כשהוא מתכונן למשחקים גדולים. אין לנו מושג איך זה עובד, איך שחקן מביא את עצמו למצב מנטלי שמאפשר לו לקלוע את הזריקות שקליי קלע הלילה באחד הרגעים הכי חשובים בקריירה שלו עד היום. אבל ההיסטוריה מוכיחה, כמעט תמיד (יש יוצאי דופן בודדים), שצריך לגדול לתוך הרגעים האלה, שכדי לככב במעמדים הגדולים ביותר צריך קודם להתקשות בהם. זה לא רק הלב של אלוף שאסור לזלזל בו, זה גם הניסיון שהוא צבר בדרך.

עוד בנושא

גולדן סטייט ניצחה 101:108 את הת'אנדר וכפתה משחק שביעי בגמר המערב
בעלי גולדן סטייט השתחווה בפני קליי תומפסון: "ה-NBA צריכה להודות לנו"
טרגדיה ב-NBA: בריאן דז'אן ג'ונס מניו אורלינס נורה בבטנו אחרי פריצה לדירה, ומת
"בלאט מפוטר. וואט דה פאק": שיחת הטלפון ששינתה את העונה של קליבלנד

אלה לא היו סתם 41 נקודות ו-11 שלשות, ככל שהמשחק התקדם הוא קלע זריקות יותר ויותר קשות, דרגת הקושי של השלשות שלו ברבע האחרון נעה בין "אין מצב" ל-"אתה צוחק עליי". הסיפור של המשחק היה שגולדן סטייט הצליחה, בקושי, להישאר מספיק קרובה כדי לתת לספלאש בראדרס צ'אנס להפוך את המשחק עם מבול שלשות, כשהפעם זה היה קליי שהתפרע וסחף אחריו גם את קרי. וזה קרה מול הגנת השלשות הטובה ביותר שגולדן סטייט נתקלה בה בכל השנתיים האלה, מול יריבה שלמשך חמישה וחצי משחקים הצליחה למנוע את ההתפוצצות. בסדרה הזאת היה הכל חוץ מיום כזה של 17 שלשות של קרי וקליי.

הרבע הראשון הלילה היה החלש ביותר בסדרה. הוא נגמר בתוצאה נמוכה לא בגלל הגנות טובות, אלא בגלל ששתי הקבוצות נראו מבוהלות מהמעמד, כל אחת בדרכה. גולדן סטייט נראתה רכה והנחיתות האתלטית שלה הייתה ברורה מתמיד. הדקה הראשונה כללה שלושה ריבאונד התקפה של OKC ואיבוד של קרי תוך כדי שהוא מכדרר די באדישות, נדמה היה שהאינטנסיביות של הת'אנדר תשטוף את האלופה מהפרקט בקלות רבה יותר אפילו משני משחקי הבית הקודמים. אבל גם OKC לא הגיעה הלילה למשחק באופן בו הגיעה אליו בשני משחקי הבית הקודמים. אצלה זה בא לידי ביטוי בחוסר יכולת לקלוע מבחוץ (3 מ-23 מהשלוש) וביותר טעויות של תיאום בהגנה מבדרך כלל.

ככל שהמשחק התקדם היה ברור שלא מדובר במשחק גדול של אף אחת מהקבוצות, אבל הלחימה הייתה חסרת פשרות ומרהיבה אפילו ביחס לסדרה הזאת. ההפסד מותיר בצל את כמות הפעולות ההגנתיות הגדולות והכדורים האבודים מכל הסוגים שהגיעו אליהם ראסל ווסטברוק, סטיבן אדאמס ואנדרה רוברסון, כאשר גם קווין דוראנט וסרג' איבקה הצטרפו לעוד חגיגת האסל. בצד השני דריימונד גרין שאב ריבאונדים בלתי אפשריים, אנדרו בוגוט קצץ איברים בצבע ואפילו קרי לקח הרבה מאוד ריבאונדים חשובים בתוך צפיפות. בשלב מסוים שני המאמנים ויתרו על התאמות טקטיות ופשוט חיפשו את השחקנים שמסוגלים לתפקד בסוג כזה של טירוף. סטיב קר עבר להרכב הנמוך שלו בשלב די מוקדם ברבע האחרון פשוט כי אלה היו חמשת השחקנים היחידים שלו שהופיעו הלילה, כל הסנטרים ושון ליבינגסטון לא היו בעניינים.

המשבצת הזאת נוצרה בדיוק בשביל משחקים מהסוג של אנדרה איגודלה הלילה. למרות יום קליעה לא טוב, למרות שדקות המחליפים בניצוחו היו רעות, למרות שהשורה הסטטיסטית שלו לא מעידה על משחק גדול, זאת הייתה עוד הצגה לפנתאון של ה-MVP המכהן של הגמר. ברבע האחרון ההגנה שלו על דוראנט הייתה ברמה הגבוהה ביותר שקיימת, פעם אחת הוא מצא את עצמו מול ווסטברוק (אחרי חילוף בפיק נ' רול בין ראסל לדוראנט) ונטרל גם אותו. הוא לקח ריבאונדים חשובים, שיחק עם אחריות בהתקפה וקינח בסל חשוב בחדירה כשכל ההגנה התמקדה בספלאש בראדרס. בדיוק בשביל הרגעים האלה הוא נמצא בגולדן סטייט.

5: כמות האסיסטים של כל שחקני אוקלהומה סיטי פרט לראסל ווסטברוק. ההתפתחויות בחודש האחרון השכיחו את הביקורת על הסגנון ההתקפי של OKC, הטענה שהסגנון הזה לא יעבוד במשחקי פלייאוף מול קבוצות ההגנה הטובות ביותר התבררה כשגויה. סיבה מרכזית לכך הייתה שהשחקנים של בילי דונובן הביאו למיצוי מקסימלי את היכולות שלהם, ודונובן ביצע כמה התאמות קטנות שעזרו להם. אוקלהומה סיטי עדיין השתמשה במעט תרגילים שמבוססים על שני הכוכבים, אבל כאשר הכדור הגיע לשחקני המשנה הם קלעו את הזריקות שלהם והמשיכו את ההתקפה במידת הצורך, ההרכבים הנמוכים תרמו לריווח וליכולת של שחקני המשנה ליצור.

הלילה, במשחק בו שני הכוכבים לא תפקדו ברמה ההתקפית הרגילה שלהם, OKC חזרה להרגלים הרעים שלה. קווין דוראנט לא ממש סמך על החברים לקבוצה ולקח יותר מדי זריקות קשות, שחקני המשנה לא ניצלו את ההזדמנויות שקיבלו ואף אחד לא הניע כדור. במאני טיים בלט במיוחד שאין לדונובן רעיונות כאשר ההגנה היריבה עוצרת את הכוכבים שלו באחד על אחד, השחקנים שלו בעיקר התנפלו על הריבאונד בדקות האלה.

כצפוי, הדיון הלוזרים החל לצוץ בהקשר של קווין דוראנט וראסל ווסטברוק. אז כדאי להזכיר שגם ליצורים כאלה יש גוף, והוא נמתח עד לקצה במשחקים האחרונים. דוראנט שוב שיחק כמעט 45 דקות ושוב לא נח במחצית השנייה, הפעם גם ווסטברוק שיחק יותר מהרגיל עבורו והגיע לכמעט 44 דקות. נראה שהשחיקה החלה במשחק הקודם, אותו OKC לא הייתה חייבת לנצח. התייחסתי ליתרון של דונובן בכך שהוא רגיל למשחקי נוקאאוט ולכן חד יותר בתגובות במהלך משחקים, החיסרון בחוסר הניסיון באימון סדרות NBA הוא בהבנה של חשיבות חלוקת הדקות והמנוחה לשחקני המפתח, גם אם מפתה מאוד להשאיר אותם על הפרקט כמעט ללא הפסקה. כמעט כל פעם ששחקן משחק 45 דקות במשחק פלייאוף הוא מגיע מותש למאני טיים.

השילוב בין המצב הפיזי והמנטלי מביא את OKC בעמדת נחיתות ברורה למשחק 7, בו יתרון הביתיות נוטה להיות משמעותי במיוחד. זה לא אומר שאין להם סיכוי, זאת סיטואציה שגם גולדן סטייט לא מכירה בשנתיים האחרונות והיא יכולה להשפיע בכל מיני דרכים, בטח מול יריבה אינטנסיבית כל כך. תהיה המנצחת אשר תהיה, היא תצא מהמשחק הזה עם תחושה שהיא מסוגלת לצאת גם מהבורות העמוקים ביותר. לא יהיו התאמות מיוחדות או הפתעות טקטיות, תהיה מלחמה.