את כובע המצחיה אי אפשר היה לפספס. הדיו עוד לא יבשה על הגול של משומר, ובין המוני הבאר-שבעים שמיהרו לנוס מהאיצטדיון המקולל בחיפה התהלך - בדד - מאור בוזגלו. כה נפגע מכך שלא שותף, או סתם מיהר הביתה, ומספר 11 היה נראה חנוק. זרקתי לו שהקבוצה נראתה רע מאוד ושלדעתי הוא יפתח מול סכנין. הוא חייך והסנטר נגע בשמיים, כאומר "אין שום סיכוי שבעולם".
את כובע המצחיה אי אפשר היה לפספס. הצלחת עוד הרגישה את החריטה. הפועל באר שבע, אלופת המדינה בכדורגל. ובין מאות הצוהלים בתוך פאב הגיגסי - אותו הקיפו אלפים - ישב בוזגלו. הפעם עם כולם. הוא שתה כמה דרינקים על בטן ריקה, ואפילו גומות החן היו אדומות. "שחקן טוב צריך להיות על הדשא וברק לקח החלטה להרכיב אותי. אני חושב שעזרתי לו", אמר. "בסופו של דבר, צריך לכבד החלטות של מאמן", נלחם בעצמו, והתמקד: "עשינו היסטוריה הרגע - ואתה שואל אותי הרכב או לא?"
כן. כי הרכבת מאור בוזגלו ב-11 הפותחים לא רק הביאה לבאר שבע אליפות אלא הראתה בדיוק ממה מורכב המועדון הזה. הבוזגלוז - אב ובן - לא התנהגו באופן טהור בשבועות האחרונים. מאור בעדינות האופיינית, ואביו באופן קצת פחות עדין. רבים המועדונים שהיו עושים 1 ועוד 1 שווה יציע, ואל תפריע לנו, בבקשה. אבל הפועל באר שבע זה לא מועדון רגיל. אין מאבקי אגו, אין 'הוא התחיל'. חץ למטרה, וכלום לא יבלבל. בוזגלו צריך לפתוח אז בוזגלו פותח. והוא היה נהדר באימונים השבוע, והוא כבש פעמיים העונה נגד סכנין, אז הוא פתח. חשבונות עושים ביוני. במאי לוקחים אליפות.
אז בוזי כבש את ה-1:1, ובישל את הגול של בן שהר, שאיחד את דבשות כל העולם כולו. הסטיגמה על בוזגלו גורסת שהבחור לא מגיע למאני טיים. ובכן, יותר מאני מאמש אין בנמצא. ומאור הגיע, ודפק הקופה. "אף אחד לא האמין שניקח תואר", חגג, וסינן: "עזוב את זה שיש לי מענק אליפות".
בן ביטון, אוטוטו מתחת לחופה, בדיוק עבר בסביבה. "עם המענק שלו", אמר והצביע על בוזגלו, "אני מצפה למתנה יפה".
ככה הם, הבוזגלוז - הפה תמיד מדבר באותו הווליום של הרגליים. אבל כשהרגליים עובדות כמו אתמול, אין ערב שהפה יכול להרוס.
עשו את זה: 1:3 מותח של באר שבע על בני סכנין נתן לה אליפות
ברקת רקדה, השחקנים שתו: על לילה של אופוריה בבאר שבע
פרויקט מיוחד: מסע הייסורים של הפועל באר שבע בעשור האחרון
ברדה ואוגו 9, מליקסון וצדק 8.5, ובכר? גיליון הציונים של באר שבע
איך תיראה באר שבע בעונה הבאה ומה מחכה לה בליגת האלופות?
ההישג של ברדה, הרצף הטוב באירופה: מספרי העונה של באר שבע
הדמעות של האוהדים, ההתפרצות של השחקנים: אלבום תמונות חגיגי
כאילו הם לא חיכו ארבעים שנה ואחד משומר, אליניב ברדה החליט לקחת את הזמן. הוא הזמין את שתי הצלעות הנוספות במשולש - מליקסון ובוזגלו - ואת המנהל/שחקן בית/קפטן אביתר אילוז. ואז ברדה סימן 5, 4, 3, 2, 1 ורק אז הניף. הדמעות שכבר הספיקו להתייבש להם על הלחיים קיבלו חיזוק מחודש. זה בסדר. אחרי כל כך הרבה זמן במדבר, יש מספיק לחי לכולן.
רק אחרי שלוש בבוקר הם התחילו להשתחרר. רק אז אחד מאנשי הפאב תפס שליטה במקרן, והתחיל להריץ להיטי יוטיוב - הם רקדו, השתטו, צווחו. עד אז היו עצורים מדי. "אני עדיין לא מעכל", הודה ברדה, כשעוד לבש חולצה (זו תיקטף ממנו כחצי שעה לאחר מכן). "אנשים עדיין לא מעכלים
עם העייפות של המשחק", הרחיב בוזגלו. נכון. הם לא.
המילה שחזרה אתמול המון פעמים היא "מגיע". בספורט הרי שאין מגיע. אבל לבאר שבע מגיע ועוד איך. לא לקבוצה. לעיר. לאנשיה. כבר זמן רב שאין זהות עמוקה כל כך בין מועדון כדורגל לבין המקום אותו הוא מייצג. ובאר שבע והפועל זו סינרגיה מושלמת.
לבאר שבע מגיע.
לכל אותם אוהדים שלא דפקו כמעט חיוך אחד במשך 40 שנה. לאלה שלא חזו באליפות מעולם. לאלה שהיו ילדים אז, בסבנטיז. לאלה ששאפו את כל אותן אכזבות פנימה, ובכל זאת פלטו כל טוב. עם כל המחמאות לטרנר, הוא לא יצר את הקהל הכי טוב בארץ כיום - הוא חשף אותו. וסרמיל-קשישא סימא את עינינו, לכד את כל הדציבלים שהתעופפו בטריבונות הנוראיות. וטרנר, טרנר ניפץ את כל המסיכות.
אלו ממש לא רק האוהדים שנדחקו אמש לטרנר. אלו כל אוהדי הפועל באר שבע, עיר שלמה, איזור שלם. מחוז שצבע עצמו בצבעי המועדון. תרצו או לא, והנסיבות מורכבות, אבל הפועל באר שבע 2015/16 הפכה לקבוצה של המדינה. פעם וירטון, היום טרנר. הפועל באר שבע גרמה לאנשים שלא ראו כדורגל לראות כדורגל, גרמה לאנשים שמזמן לא התרגשו - להתרגש. היא הראתה להם את עצמם. היא סימלה בדיוק את מה שהיא - הזדמנות.
הזדמנות לאישה להיכנס לתחום גברי, ולפרק לכולם את העצמות.
הזדמנות למאמן צעיר לעבור ממועדון קטן למועדון גדול, ולעמוד בציפיות, מול לגיון זרים מנוסה ונהדר.
הזדמנות להראות שאין קללה חזקה מהמועדון - לא איצטדיון חדש, לא עמה ולא יעמיק.
הזדמנות ללגיונר בכיר לחזור לישראל, לזכות לכבוד מלכים, להעניק כבוד בחזרה ולהפוך לאגדה.
הזדמנות לשחקן שנבחר לאכזבת העונה של 2014/15, להיות פנטזיסט העונה של 2015/16.
הזדמנות להתמודד ראש בראש מול מועדון חזק יותר, בריא יותר, עשיר יותר, ווינר יותר, הכול יותר.
הזדמנות לא רק להתמודד אלא לנצח.
הזדמנות להשאיר את כל השדים מאחור.
הפועל באר שבע 2015/16 לא היתה רק קבוצת כדורגל. ככל שהשבועות חלפו וחלפו, היא הפכה לתופעה חברתית.
התפאורה המשוכללת של האוהדים ביציע הדרומי כללה דמויות ממשחקי הכס, וכמה דקות לפני השריקה, אלונה ברקת נראתה כמו מישהי מצפון לחומה. חסרת צבע, על סף הווייט-ווקר, היא ישבה קפואה במקומה. לא הצליחה להסתיר את הלחץ. בגול של מוגרבי כאילו נעלמה מתחת לכיסא. בשער של שהר קפצה כל כך גבוה וכל כך מהר, והפנים זזו כאילו היתה אצנית 100 מטר בזמן הילוך איטי של הריצה. בסך הכול הבוסית של באר שבע השתמשה אתמול בסטים של הבעות פנים שספק אם השתמשה בהן בעבר.
"הייתי מתוחה", הודתה, ואז הודתה: "העיר הזו והאוהדים האלה צמאים וראויים וזכאים לשמחות האלה, ואני שמחה שסוף סוף נתנו להם את הרגע המדהים הזה. יש כאן זהות מוחלטת בין קבוצה לעיר וזה מדהים בעיניי, זה מופלא".
אז שוב סיפרה כמה רע הרגישה ביתרון הסכנינאי, וגם בוזגלו הוסיף: "איזה תסריט רץ לי. דקה רביעית, כבר 0:1? ישר חשבתי על גמר הגביע. יא אללה - איזו התחילה מגעילה".
ברקת ובוזגלו לא חשבו כך בטח, אבל זו היתה ההתחלה הכי טובה עבורם. בכלל - הגול של משומר, הגול של מוגרבי, הגול של זהבי. שלוש פעולות שהבהירו לבאר-שבעים: זהו, זה רק אתם. אין תירוצים, אין אופציות, אין סיבה להאזין למה שקורה בבלומפילד. זהו - אף אחד לא יעשה את זה חוץ מכם.
אז הם עשו את זה.
"נו, אימא!".
כבר אחרי ארבע בבוקר, ולבן הצעיר מאוד של אלונה ברקת כבר נמאס. "אין בית ספר היום", הכריזה הבוסית, אך הוא לא התרצה. הבר כבר התרוקן כמעט לחלוטין. רק שאריות מונחות בכל עבר, ברדה חסר חולצה על ספה אחת, ועל ספה שנייה אלי ברקת, ברק בכר ואיתן עזריה.
והבן הצעיר מאוד ניסה לערב את אבא אלי, כדי שסוף סוף ילכו הביתה לישון. "נו, אימא", רטן שוב.
תן קצת זמן לאימא, בחורצ'יק. החל מהבוקר מדובר באלופת ישראל.
orenjos@walla.co.il
