מר ביטחון: התרומה המכרעת של סטיב קר לגולדן סטייט ווריירס

בווידאו: משחק מקדים על האפקט של טיירון לו בקליבלנד

ימים לא קלים עוברים על חובבי הכדורסל בישראל. מסע ההרס של קליבלנד בחוף המזרחי, ובפרט כאשר הוא מלווה בתמונות מחייכות של הארכי-נבלים לברון ג'יימס, טיירון לו ואפילו דייב גריפין מצליח לגרור תגובות נרגנות ממרבית חובבי ציון. וטענות לא רעות באמתחתם, האמת.

קודם כל, המזרח לא סחורה. וזה די ברור (למרות שנתוני העונה הסדירה הנוכחיים מעוותים מעט פחות לטובת החוף המערבי). לא שהוא היה סחורה בעונה שעברה, כן? שנית, בעונה שעברה התמודד דיוויד שלנו, דיוויד בלאט, עם קבוצה פצועה. מה שנכון. וגם במהלך העונה הנוכחית. מה שגם נכון. מצד שני, קשה גם לאוהדים הכי נאמנים של הכחול והלבן להכחיש שהקאבס משחקים כיום את הכדורסל הכי טוב שלהם מאז שהמלך ג'יימס נחת מחדש באוהיו. אבל מה זה חשוב, מנחיתים הפטריוטים את הארגומנט המנצח לסיום סיומת, בין כה וכה כל נציגת מזרח תחטוף מכל נציגת מערב בגמר, ותהא זהות המאמן אשר תהא.

כי מה זה בכלל חשוב אם המאמן הוא דיוויד בלאט או טיירון לו, אם בלאו הכי אין ללברון ג'יימס מה לחפש מול הווריירס?

"המטרה מספר 1 של מיאמי בפגרה - לרדוף אחרי קווין דוראנט"

לו שוחח עם בלאט לראשונה מאז הפיטורים: "הוא פשוט אדם טוב"

הגיע הזמן לשנות את השיטה: הדרך הקלה מדי של קליבלנד לגמר

מי גדול יותר, לברון או קרי? שאלת השחקן הטוב בעולם נפתחת

מניית הדראפט של בנדר נוסקת: "הוא יהיה יותר טוב מפורזינגיס"

אז בואו ונדבר על זה לרגע. בליגה שסוגדת לשחקנים, עד כמה חשובה זהותו של המאמן? בליגה שבה נדמה שתפקידו המרכזי של האיש הלחוץ על הקווים הוא לשמר מערכת יחסים תקינה עם הפרנצ'ייז פלייר שלו, האם יש משמעות לדברים שמעבר? טוב, זו שאלה גדולה וכבדה מדי. אנחנו ננסה לצמצם את הדיון הפעם לקבוצה שכל האומה תיעבה בעונה שעברה, רק כדי לאמצה כיקירתה העונה, דרך התמודדותו של סטיב קר אל מול הקשיים שמעמידים בפניו כיום הסטיבן אדאמסים של העולם.

במסיבת העיתונאים לאחר ההפסד במשחק מספר 1, הסביר קר שהקבוצה שלו סבלה מריבוי העבירות ששלחו את שחקני היריבה לקו, וכך נמנע מהם להגיע לקצב שהם צריכים כדי לרקוד. עם או בלי קשר, הסביר המאמן, הקבוצה שלו מיהרה. זרקו שם מהר מדי, החליטו מהר מדי. ואולי, מבלי שציין זאת במפורש, נתן לנו קואץ' קר להבין שהשחקנים שלו קצת התעצלו. אם הדברים הולכים קשה מדי, או אם נדמה שהכל בלאו הכי יסתדר בסופו של יום, לא תמיד יש את הסבלנות כדי לדבוק בדקויות שמבדילות בין מהלך מנצח וכזה שמפסיד. כמו ההתעכבות על הפרטים הקטנים, הזוויות המדויקות ויצירת המגע הנכונה עם המגן, שמייצרת את ההבדל בין שחקן שמשתחרר מהשומר שלו לבין כזה שנתקע ותוקע את המהלך.

במשחק מספר 1 ראינו יותר מדי פעמים, מבחינת האלופה, איך סטף קרי או האחות לבית משפחת ספלאש יוצאים גבוה (מדי) כדי לקבל כדור בהמשך ללחץ שמופעל עליהם – ומשם להעיף. במשחק 2 כבר ראינו הרבה יותר מהלכים דוגמת זה של דריימונד גרין, כשהוא עם הגב לסל במצב פוסט אפ, מוסר לקרי שחותך לטבעת בשביל קרש סל. שום דבר מיוחד, אין ספק, למעט העובדה שקרי הפנים שהמשימה הראשונה במעלה של ווסטברוק הוא למנוע ממנו קבלת כדור באזור שממנו מקבלים שלוש נקודות, רק כדי להשתמש במגע על מנת להענישו דווקא מתחת לסל. ולא, אנחנו לא מתכוונים כאן לקלישאת הכדורסל לפיה צריכים ללכת פנימה כדי לנצח. זו כבר הופרכה ממזמן, והווריירס קלעו כמעט את אותו מספר נקודות בצבע בשני המשחקים, בניצחון ובהפסד. אנחנו מתכוונים לדיוק בביצוע. למחויבות לפרטים הקטנים.

למאמן ב-NBA יש פריבילגיה שאין למקביל שלו מאירופה או מכדורסל המכללות. כשאתה נוטל חלק באירוע של משחק נוקאאוט, בין אם במסגרת משחקי גביע, פיינל פור או טורניר קונפרנס, הזמן לתקן הוא עכשיו ומיד. למאמנים בארץ האפשרויות יש את ההזדמנות לבצע את ההתאמות ממשחק למשחק. וההתאמה שמתייחסת לפרטים הקטנים היא הקשה ביותר לביצוע, להבדיל מהוספה או שינוי בתרגיל התקפה. וגם יותר משינויי ליינאפ. כי אגב, בין כל הדיבורים על הכדורסל פורץ הדרך שהנחילה האלופה הנוכחית לעולם הכדורסל, יתכן שנשכחה מעט העובדה שאחד השינויים המשמעותיים שקר מראה לנו נוגע דווקא להתעקשות על סנטר, בליגה שכבר מחשבת את קיצו לאחור. כי סגל ורוטציה עם שלושה וחצי גבוהים אמיתיים, בגובה וברוחב, דוגמת בוגוט, אזילי, ורז'או וספייטס כבר לא רואים בשום מקום יותר, בטח ובטח כשהסנטר הכי טוב בקבוצה (ואולי גם בליגה) משחק בכלל באותה הקבוצה ובעמדה מספר 4, למרות שגובהו המדוד בלי נעליים הוא 1.97 מטר.

בגולדן סטייט אנחנו יכולים לראות את אחת מהחבורות האינטיליגנטיות, החיוביות והנחושות בשנים האחרונות בליגה. נתון שמקל על כל מאמן את העבודה. ועדיין, דווקא בקבוצה מנצחת, לא כדאי לקחת מובן מאליו את היכולת של מאמן לגרום לכוכבים להבין את הנחיצות בכיוונונים הקלים. כי החצי השני של הבעיה הנוגעת לחיפזון ההתקפי נוגע גם בזריקות העונשין של OKC, אליהן התייחס סטיב קר כגורם מזיק לקבוצתו. אז נכון שאמירות דוגמת זו מכוונות גם כלפי השופטים, אבל ניתוח השריקות במשחק 2 מראה שההבדל בין 32 זריקות עונשין של היריבה במשחק הראשון לבין 19 בלבד הפעם איננו נוגע רק להחלטות מבית שנלקחו על ידי הזברות, אלא לאותה הפנמה שהגיעה מחדר ההלבשה.

עבירות מרובות אינן, ומעולם לא היו, ביטוי לעבודה הגנתית טובה. בדרך כלל הן סימפטום לאותה עצלות מדוברת. במקום ללוות את המהלך ההגנתי עד סופו ולסיים את העבודה, מתפשרים על שליחת יד ששולחת לקו. סיבה לכך יכולה להיות עייפות. או זחיחות. או צורך בריענון נהלים. ולמאמן מוכשר כמו סטיב קר יש את שלוש התכונות הכי חשובות בהיבט הזה. גם זיהוי הבעיה, גם מציאת הפתרון המדויק, מבלי להתפזר לאזורים שאינם רלוונטיים או ישימים, וגם היכולת לשכנע את שחקניו בנחיצותו.

ועדיין, אחרי שכתבנו את כל זה, לא בטוח שכל המכשולים שעומדים בפני גולדן סטייט בדרכה למפגש חוזר עם קליבלנד ברי פתרון הרמטי. למרות ההתפוצצות המטורפת של סטף קרי ברבע השלישי (כמו חלוץ שישן 89 דקות רק כדי להבקיע בנגיעה הראשונה), עדיין נראה שהמאצ'אפ ההגנתי שלו מול ווסטברוק קשה לפיצוח במשך מרבית דקות המשחק. למרות שגולדן סטייט מחזיקה את הקו הקדמי של OKC על מספר נמוך מהממוצע בקטגוריית ריבאונד ההתקפה, בכלל לא מובן מאליו שנראה את אותם המספרים גם בשני המשחקים הקרובים, לאחר שבילי דונובן ישנה במעט את הזוויות בחסימות העומק והפיק אנד רול לשני הכוכבים שלו. ולמרות העבודה הטובה ההגנתית היחסית על קווין דוראנט, הוא יכול להגיע לגיים 3 ולקלוע על דאבל, טריפל או פורטל טים.

בכל מקרה, לאחר שוך הקרבות במערב, היה ותצליח האלופה להעפיל שוב לגמר, יצטרך סטיב קר למצוא את הדרך לגבור בסדרה על מאמן שכבר הוכיח שהוא יודע לזהות בעיות וגם לשכנע את שחקניו בנחיצות לפעול למען פתרון. להבדיל ממאמנה הקודם של קליבלנד. מעניין יהיה לראות, אם וכאשר, אם טיירון לו יידע גם למצוא את הפתרונות המדויקים, מבלי להתפזר לאזורים שאינם רלוונטיים או ישימים.