ויקטור חסון: הערב הגדול של ויקטור חריאפה בגמר היורוליג

בסופו של יום, רובנו אוהבים ספורט בגלל הסיפורים שהוא יכול לייצר. הסיפור המתבקש אחרי גמר הפיינל פור נוגע למילוש תאודוסיץ', ההוא עם הקוף על הגב וכו', שסיים משחק על גביע עם מדד היעילות הגבוה ביותר על הפרקט (29), שלא שיקף את עוצמתו, כישרונו ונוכחותו של הפוינט גארד האירופאי המוכשר ביותר, בדור הנוכחי, ללא עבר NBA. אבל אולי הסיפור האמיתי מתייחס לויקטור חריאפה.

צפו: צסק"א מוסקבה זכתה ביורוליג עם 96:101 על פנרבחצ'ה בהארכה

צסק"א חגגה, אוברדוביץ' האשים: "מישהו חשב שלא מגיע לנו לנצח"

מופע הלוזריות שהפך לזכייה: אהרל'ה ויסברג עם מספרי הגמר בברלין

חריאפה הוא אחד שדווקא כן עבר (ושיחק לא מעט) ב NBA. והוא אחד שבניגוד לתאודוסיץ' הגדול, אחז באמתחתו בתואר יורוליג אחד, שבו התרומה שלו הייתה שולית עד בלתי קיימת. אבל הוא גם שחקן שהזיכרון הקולקטיבי ממנו, ולאו דווקא בארץ הקודש, נוגע ללוזריות חוזרת, שהגיעה לשיאה בתקרית הברך וטייריס רייס באותו פיינל פור בלתי סביר בעליל במילאנו. כי אחרי שסייע להגשים חלומות לכמה יהודים טובים, נדמה היה שחריאפה סיים עם הכדורסל. מילולית. פציעות חוזרות, מכאן ומשם, הפכו אותו לשחקן שנראה גמור. את העונה שאחרי הטראומה הוא סיים עם 11 משחקים בלבד וממוצע נקודות 1.3, הגרוע בקריירת יורוליג בת 11 עונות. בעונה הנוכחית הוא שיחק עוד פחות: 10 משחקים, כולל שני אלו ששוחקו בסוף השבוע האחרון בברלין. וכששיחק, לא הזכיר במאומה את הפורוורד החכם, הפיזי והמוכשר שידע איך להכאיב ליריבות שלו פעם אחר פעם (ולפרק חדרי הלבשה של הקבוצה שלו, פעם אחר פעם, אבל זה כבר עניין לטקסט אחר).

צסק"א שלו אמנם הגיעה לברלין כשהיא, די כרגיל, פייבוריטית, אבל עם חיסרון מובנה אחד ברור שנוגע לקו הקדמי. עם כל הכבוד הראוי ליכולות העצומות בקו הגארדים, הרי שסט הכלים שנותר לאיטודיס בקו הקדמי לא נראה כמי שראוי לאלופת יורוליג: קייל היינס כסנטר מוביל + וורונצביץ' בעל התדמית הרכה כ-4 מוביל + פאבל קורובקוב (רגע, מי?) + ניקולס הבלתי רלוונטי (גם בשל ענייני פציעות) וחריאפה, שכבר אמרנו, הגמור. והצוות הזה אמור היה לנסות ולהחזיק מעמד מול המפלצות האתלטיות והמוכשרות של קובאן בחצי הגמר. ועם המפלצות המפחידות עוד יותר של פנרבחצ'ה בגמר. ונזכיר, למי ששכח, שהקבוצה של ז'לקו אוברדוביץ' שולחת אל הפרקט את יאן וסלי, את אודו, את פרו אנטיץ' ואת ג'יג'י דטומה. כך שלפחות על הנייר, כל תסריט שלפיו צסק"א מחזיקה מעמד במאצ'אפ הגבוהים נראה בלתי סביר בעליל.

והיא החזיקה. גם בגלל שמסתבר שדווקא הפציעה מסיימת העונה של מי-שאמור-היה-להיות-הגבוה-המוביל-שלה-העונה ג'ואל פרילנד התגלתה כדבר הכי טוב שקרה לה. כי במקומו פשוט נותרו הרבה יותר דקות לקייל היינס, שמעבר לנוכחות העצומה והרגילה בצבע, הוסיף גם 6-7 מהשדה ו-15 נקודות בתוך הפרצוף של אלו שרשומים כגבוהים ממנו ושקופצים גבוה ממנו. וגם בגלל ויקטור חריאפה. אז נכון שמדד הפלוס מינוס שלו היה שלילי לאורך כל הדרך, אבל הנוכחות על הפרקט הצליחה לבלוט חרף הנתון הזה.

בניגוד לחצי הגמר, ניסה איטודיס לברוח מציוות בפנים של וורונצביץ' וחריאפה ביחד. ומעמדה 4, בדרך כלל לצדו של ניקיטה קורבנוב המצוין, סיפק חריאפה חיפוי הגנתי מצוין. גם ביכולת חסימה (2 כאלו בגמר), גם ביכולת לשבש מהלכי התקפה של פנר (בין היתר עם חילופים אוטומטיים קשוחים) ובאופן מפתיע גם ביכולת להכיל את יאן וסלי. עזבו רגע את נתוני העונשין המזעזעים של הצ'כי המעופף. כמה פעמים ראיתם את פנר אתמול מריצה בהצלחה את התרגיל הידוע שמסתיים בהטלת הכדור לשמיים ואז הנחתה של וסלי? כשחריאפה בסביבה, המיקום והפיזיות שלו מנעו (לפחות) את סוף המהלך. והקבוצה שלו, לפחות עד שהחלה ההשתוללות הטורקית במחצית השניה, הייתה פשוט טובה יותר. גם בקו הקדמי. עם יתרון בריבאונד ועם עצירה הרמטית של אודו (2 נקודות בלי סל שדה) ו-וסלי (2 נקודות מסל שדה אחד. הרי לא באמת ציפיתם שיקלע מהקו, כן?).

אה, והייתה תרומה גם בהתקפה. במחצית הראשונה והחד צדדית, שבה הקו האחורי של צסק"א קלע כמעט כמו כל פנר ביחד (29 מול 30) ושבו מדד היעילות של דה קולו + תאודוסיץ' נעצר על 32 – מול 19 של פנר + בחצ'ה ביחד (תחשבו רגע על הנתון הזה), חריאפה נותר עם 2 נקודות בלבד. את הזמן החוקי הוא כבר סיים עם 10, כולל ריבאונד ההתקפה, 1.9 שניות לסיום, שתיקן את ההחטאה של הגאון הצרפתי וששלח אותנו להארכה. שבה שיחק השחקן הגמור עוד 5 דקות שזיכו אותו בתואר היורוליג האמיתי הראשון שלו.

ואולי באמצעות הסיפור של חריאפה אנחנו יכולים לגעת במה שאולי עשה את ההבדל העונה, לעומת מפחי הנפש בעונות קודמות. מעבר לענייני מזל ולמוניקה כמובן. צסק"א אוחזת בקו האחורי המוכשר והאיכותי ביותר ביורוליג. לא חידשנו בכך כלום. אבל משנה לשנה היא מדללת את מספר הכוכבים שלה בקבוצה. בעונה שעברה עוד שיחקו בה אנדריי קירילינקו, סוני ווימס וסשה קאון. מי החליף אותם העונה? קורי היגינס, ג'ואל פרילנד, ולא הרבה יותר מזה. ומסתבר שלא צריך. כי כנראה שהמעטפת, לצדם של שני סופר סטארים כמו מילוש וננדו, צריכה להיות מורכבת מהקורבנובים והחריאפות של העולם. ועם השינויים הצפויים במפת השחקנים נוכח הנדידה הצפויה אל עבר הליגה של אדם סילבר החל מהעונה הקרובה, בשל ענייני תקרת שכר ושדרוג ליגת הפיתוח, יתכן בהחלט שיותר ויותר קבוצות יצטרכו ללמוד לעשות יותר עם פחות.

אז הנה תם לו פיינל פור מרגש, צמוד, דרמטי ואיכותי בברלין. אחד שגורם לנו להודות לאלוהי הכדורסל שהביאונו עד הלום. ושממחיש שוב עד כמה שהשיטה הזאת אווילית. קודם כל, בגזרת הקהל. למי שצפה דרך מסך הטלוויזיה בבית וראה מאסה טורקית צהובה, זה הזמן לגלות – ברמת רשמים מברלין – שהדברים הרבה פחות מרשימים מקרוב. החבורה שהגיעה לעודד את פנר, שהורכבה בחלקה הגדול ממהגרים טורקים שלא ממש מכירים או אוהדים, הצטיינה רק בכמויות. היא לא הצליחה לייצר אפקט מרשים לפני המשחקים, והדחיפה במהלכם הייתה שולית. האווירה מחוץ למגרש, ואת זה צריך לומר, הזכירה רדיוס ללא קהל.

ובתוך האולם? קהל של קונצרטים. שקטים. חוץ מהשיר ששואל מי זאת גלאטסראיי, מיד לאחר הניצחון על לבוראל קוצ'ה ביום שישי. ועדיין – מזל שהעפילה קבוצה טורקית. כי קהל רוסי הרי אין. כי החבורה הרועשת שמגיעה מויטוריה שווה, היסטורית, כאלף איש ואשה. ואם ריאל מדריד הייתה מדיחה את פנר בשלב ההצלבה, אפשר היה להכריז על האירוע בברלין כסופו של קונספט הפיינל פור. אה, אז חבל שפנר העפילה. כי מעבר לחוסר ההיגיון ולאכזריות המקצועית, גם התקווה לייצר אירוע תלויה בדרך כלל ביכולת לצוות מארחת פיינל פור שגם מעפילה אליו, אלא אם מגיעה לשם איזשהי קבוצה מהלבנט. ואולי גם מטורקיה.

על פי דיווחים שונים, סבירות גבוהה שהפיינל פור הקרוב יערך באיסטנבול. נו, אז אם כך אכן יהיה, אין צורך לדאוג בכל הנוגע לקהל ואווירה. וגם לא למורשתו של ז'לקו אוברדוביץ', שיוסיף בעונת 2016/17 עוד תואר יורוליג לאוסף.