ארבעת המופלאים בתוך כמה שעות: היום הנדיר של מלכי השערים

אתמול היינו עדים ליום מלא דרמות ושבירת שיאי כיבושים. הייתה רק בעיה קטנה אחת – הדרמות והשיאים לא היו שלובים זה בזה. החלוצים קרעו רשתות והגיעו לגבהים פנומנליים בצמרת, בעוד כל הקרבות המרתקים התנהלו בתחתית. מאבק האליפות היה סגור וחתום, ואפילו בספרד איש לא היה במתח. האם היה סיכוי כלשהו למעידה של ברצלונה בגרנאדה? ספק אם היה אוהד אחד בקטלוניה שהתעורר עם חרדות של ממש להדחה מהפסגה. ספק אם היה אוהד ריאל מדריד אחד שהאמין בלב שלם בסנסציה.

באשר לגרמניה וצרפת, הרי ששם הכול היה ברור עוד בסיבוב הראשון. באיירן מינכן זכתה באליפות רביעית ברציפות, באופן חסר תקדים בבונדסליגה. גם פריס סן ז'רמן חגגה אליפות רביעית ברציפות, עם שיא נקודות, ופער עצום של 31 נקודות מסגניתה. למעשה, ליון הייתה קרובה יותר לריימס שירדה ליגה מאשר לפסגה. ואפילו באיטליה, שם החלה יובנטוס את העונה במשבר, המתח התפוגג במהלך האביב, והיה ברור שהגברת הזקנה תטייל לאליפות חמישית ברציפות. גם זה שיא. אלמלא לסטר סיטי, זו יכולה הייתה להיות העונה המשעממת בתולדות חמש הליגות הבכירות באירופה.

המצב הזה גורם לזלזול בכל יתר הקבוצות, וזה לחלוטין לא מוצדק. הכדורגל מתחת למובילות העשירות חי ובועט, והוא לא פחות איכותי מבעבר. ואולם, בגלל שתוצאות המשחקים של הגדולות צפויות להחריד, הכול פחות מרגש. התרגלנו גם לשיאים בעידן ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו, ששוברים עוד משהו כל שני וחמישי. אז גם זה פחות מרגש. יש תחושה כללית של מיאוס, ומכאן האהדה להישג של לסטר התעצמה אפילו מעבר לפרופורציות השפויות. מנגד, אם השיאים שייכים לנציגות הצמרת, הם בקושי מורגשים.

אז זה המקום לתת כבוד ראוי לארבעת הסקוררים שעלו אתמול בזה אחר זה לכותרות. ההישג של גונסאלו היגואין הוא המרשים מכולם. כאשר הושעה משלושה משחקים בעקבות ההשתוללות בהפסד לאודינזה בתחילת אפריל, נדמה היה שהשיא המיתולוגי של גונאר נורדאל כבר לא בסכנה, אך לארגנטינאי היו תכניות משלו. נאפולי, משוחררת מהלחצים על מאבק על הכתר, השקיעה בעיקר בשיפור המאזן האישי של החלוץ, והמספרת המרהיבה שהשלימה אתמול שלושער נגד פרוזינונה הייתה השער ה-36 של היגואין.

על מנת להעמיד את הדברים בפרופורציות, שתי העונות הקודמות שלו באיטליה – מוצלחות בפני עצמן – הניבו 35 כיבושים במצטבר. כלומר, היגואין יותר מהכפיל את המאזן האישי בנאפולי. בנוסף, הוא כבש יותר מכל פרוזינונה – העולה החדשה מצאה את הרשת 35 פעמים העונה. ואם זה לא מספיק, הרי שלפני שיתר נציגות התחתית נכנסות לפעולה היום, עבר היגואין חמש קבוצות נוספות. פאלרמו וקארפי כבשו 35 שערים, לאודינזה 34, לבולוניה 33, בעוד ורונה נועלת את הרשימה עם 32. גם אם חלקן יעברו אותו ב-90 הדקות האחרונות, מדובר בהישג חסר תקדים.

זאת ועוד, רק שחקן אחד חצה את רף 30 השערים בליגה האיטלקית מאז סוף שנות ה-50. היה זה לוקה טוני במדי פיורנטינה לפני עשור בדיוק. בנוסף, אפילו נורדאל לא הצליח להגיע לממוצע של יותר משער למשחק. כאשר מצא את הרשת 35 פעמים ב-1950, הוא נזקק ל-37 הופעות. היגואין הפציץ 36 שערים ב-35 משחקים, בגלל ההשעיה. מי יודע, אולי היה מגיע אפילו ל-40 אם היה שומר על קור הרוח כאשר האליפות החלה לברוח. למאמן נאפולי מאוריציו סארי, ששכנע את הארגנטיני להישאר בקבוצה בקיץ, אתגר אותו והנחה אותו כיצד לנוע טוב יותר על המגרש, מגיע קרדיט גדול מאוד על השדרוג.

ממוצע של יותר משער למשחק מייחד את מלכי השערים של הליגה הספרדית בעשור האחרון בהשוואה לעבר. מאז תחילת שנות ה-60' ועד 2010 זה קרה רק פעם אחת – הוגו סאנצ'ס עשה זאת בעונת 1989/90 עם 38 שערים ב-35 משחקים. לעומת זאת, בשש השנים האחרונות זה הסטנדרט החדש. רונאלדו (שלוש פעמים) ומסי (פעמיים) עשו זאת בקלות מזהירה. לואיס סוארס הפך אתמול לשחקן השלישי בהיסטוריה אחרי שני המופלאים שסיים את העונה הספרדית עם 40 שערי ליגה.

האורוגוואי הפך העונה לשחקן החשוב ביותר בטריו הקדמי של בארסה. כאשר הוא לא תיפקד והחמיץ, גם הקטלונים נכנסו למשבר, הודחו מליגת האלופות על אף הצמד שלו במשחק הראשון ברבע הגמר מול אתלטיקו מדריד, ולא היו רחוקים מאובדן המקום הראשון בליגה. כאשר לא נותר מקום לטעויות, החזיר סוארס את בארסה למסלול עם משחק היסטורי – ארבעה שערים ושלושה בישולים ב-0:8 על לה קורוניה. מאז הוא לא הסתכל לאחור. 14 שערים וחמישה בישולים יש לו בחמשת משחקי הליגה האחרונים.

בסך הכול, עם 40 שערים ו-16 אסיסטים, הוא מעורב באופן ישיר בדיוק במחצית מ-112 שערי הליגה של הקבוצה. כאשר לוקחים בחשבון מעורבות עקיפה, האחוזים עולים למספר דמיוני. מצד אחד, הדבר מעיד על פרגון רב מצד חבריו. מצד שני, יש כאן גם סימן לתלות לא מבוטלת בביצועיו של סוארס. יהיה מעניין מאוד לראות כיצד המגמה מתפתחת בעונה הבאה. האם מסי יחזיר לעצמו את ההובלה? כלל לא בטוח.

זלאטן איברהימוביץ' כבר סיים את חלקו בעיר האורות, הוא עשה זאת עם שבירת השיא העתיק של קרלוס ביאנצ'י שהבקיע 37 פעמים ב-38 משחקים בעונת 1977/78. השבדי הפציץ 38 שערים ונזקק ל-31 משחקים בלבד לשם כך. לפחות שיא הליגה הצרפתית נותר איתן – 44 השערים של יוסיפ סקובלאר הקרואטי עם מארסיי ב-1970/71 – זה היה אתגר גדול מדי אפילו מבחינת איברהימוביץ'.

זו העונה הפורייה ביותר בקריירה הארוכה של זלאטן, וגם הפעם הראשונה בה הוא עובר את ממוצע שער למשחק. ההישג הזה נובע לא רק מכושרו העילאי, אלא גם מעליה בעוצמתה של האלופה. הגעתו של אנחל די מריה שידרגה מאוד את החוליה הקדמית, והחבורה של לורן בלאן דרסה את הליגה ללא מעצורים. לעומת זאת, בליגת האלופות זלאטן היה ונותר לוזר.

לבסוף, גם רוברט לבנדובסקי הגיע אתמול ל-30 שערי בונדסליגה – השחקן הראשון שעושה זאת מאז 34 השערים של דיטר מולר ב-1976/77. זו לא טעות – דיטר מולר היה סקורר נפלא במדי קלן, ונתן פייט נאה לגרד מולר האגדי. ב-1978 הם אפילו סיימו כמלכי השערים בצוותא, ואתם מוזמנים לקרוא עליו קצת יותר כאן. אחרי ההדחה מליגת האלופות, המטרה של באיירן הייתה להעניק לפפ גווארדיולה משחקי פרידה נאים ולסייע לפולני להגיע לרף המבוקש. שתיהן הושגו ללא בעיות, וכל העונה הזו הייתה קלה מדי מבחינת הבווארים.

היה זה יום נדיר – האם אי פעם נחזה בארבעה חלוצים מגיעים למאזנים היסטוריים תוך שעות ספורות? אז למה היגואין, סוארס, איברהימוביץ' ולבנדובסקי לא מרגשים אותנו כמו ג'יימי ורדי וריאד מחרז? זה מעיד על פגם משמעותי מאוד בספרד, איטליה, גרמניה וצרפת, ויש צורך קריטי לשנות את חלוקת ההכנסות בין המועדונים. צדק חלוקתי יתרום בסופו של דבר גם למועדונים הגדולים, כי אפילו לאוהדי באיירן יימאס לחזות בניצחונות שמושגים ללא מאמץ.