השאיפה: שפנרבחצ'ה, הידועה בפרסומים רשמיים כפנרבחצ'ה איסטנבול, תיקח את הפיינל פור בברלין. בעיקר בגלל ז'לקו אוברדוביץ'. אחרי העונה שעברה, שבה המאמן הכי טוב ב-NBA הלך הביתה בבושת פנים בסיבוב הראשון של הפלייאוף, והמאמן הכי טוב באירופה חטף בומבה בחצי הגמר של הפיינל פור במדריד, לא בטוח שאוכל לעמוד בזה שוב. נכון למועד כתיבת הטקסט הזה, טרם משחק 6 בסדרת חצי גמר המערב, מסתמנת אפשרות ריאלית ששוב מסיים גרג פופוביץ' האדיר, העצום, הגאון, הנשגב, הרבה יותר מדי מוקדם את העונה. ואם כך קורה, אז אין לנו על מי להישען אלא על האיש שמאמן את פנר.
תאודוסיץ', אוברדוביץ': "משחק מקדים" מכינה אתכם לפיינל פור עם ננו גינזבורג
דה קולו בראיון מיוחד: "כולם זוכרים מה קרה בעבר. עכשיו צריך לכתוב עלילה חדשה"
איך ז'אן טבק קשור? המספרים הפיקנטיים שמאחורי פיינל פור 2016 ביורוליג
דה קולו בראיון מיוחד: "כולם זוכרים מה קרה בעבר. עכשיו צריך לכתוב עלילה חדשה"
יזכה גם בגביע? אחרי שהוכתר למלך הסלים, דה קולו נבחר גם ל-MVP של העונה
דילייני, דה קולו, תאודוסיץ', וסלי ובורוסיס בחמישיית העונה של היורוליג
מסתמן: אם קובאן תזכה ביורוליג - היא תקבל כרטיס חופשי לעונה הבאה
כי נכון, וגם אנשי הכדורסל השמרנים ביותר כבר מבינים זאת, שהמשחק כבר לא שייך למאמנים. בטח שלא ב-NBA, אבל גם ביבשת הישנה מסתמנת מגמה דומה. המשחק שייך לשחקנים, ולמועדונים ולמאמנים שמבינים שהמשחק שייך לשחקנים. אבל מי אמר שאנחנו חייבים לאהוב את זה? ז'לקו, מלבד היותו המאמן הכי גדול בהיסטוריה של הכדורסל האירופי (כן, כן, כולל גומלסקי, כולל מסינה, כולל סנדרו גאמבה), הוא שריד מהזן הנכחד של הפרסונות הגדולות מהחיים, אלו שהופכות בלתי רלוונטיות בעולם שבו הכל מצולם, מתועד ומודלף. של מאמנים-כוכבים, שהם הפנים של המועדון.
ומצד שני ובמקביל, ז'לקו הוא גם המתקדם והמודרני במאמנים. האיש שהביא את בשורת הפיק אנד רול לאירופה והעלה אותו לדרגת אמנות. כולל פיתוחים, תזמונים וזוויות שמרבית הניסיונות לייצר חיקוי שלהם הפכו לבדיחות שאינן מצחיקות. האיש שיודע לייצר איזון מושלם בין שליטה מהספסל ובין חופש (התקפי) לשחקנים. והאיש שמחזיק בסגל שאיננו סוגד לסמול בול מחד (כשג'יג'י דאטומה משחק לרוב בעמדה מספר 3, לפחות בהנחה שיאן וסלי ופרו אנטיץ' בריאים ושלמים), ומחזיק רוטציית גבוהים שמורכבת משלושה שחקנים באזור החיוג של 2.08-2.10 מ'. וכן, ידוע, ללבוראל קוצ'ה יש 4 גבוהים ברוטציה (בורוסיס, טילי, דיופ ופלניניץ' האגדי) באזור ה-2.10-2.11, אבל לכן כתבתי את המילה שחקנים ביחס לאלו של פנרבחצ'ה.
ואם לא פנר, אז הכי אני רוצה שצסק"א מוסקבה תניף את הגביע בראשון בלילה. כי אם כבר המשחק שייך לשחקנים, אז שיהיה שייך לקו האחורי הכי טוב שיש ליורוליג להציע. וזה עוד לפני שדיברנו על שחקני חמישיה פוטנציאליים דוגמת ארון ג'קסון. ננדו דה קולו ומילוש תאודוסיץ', מבלי לקחת דבר מהאחיות סרחיו של ריאל מדריד, שמייצרים את חבילת הכישרון הכי איכותית + אטקרטיבית שאפשר לקבל במשחקים שמשוחקים 40 דקות בלבד. הצרפתי הוא הגארד הטוב ביבשת. הסרבי הוא הסיפור שצריך לקרות. רובנו, או לפחות חלקנו, נחשפנו לסיפורים אודות אופיו הלא מי יודע כמה של תאודוסיץ'. טיפוס לא קל, ויש שטוענים שעל אף גבול המאוס. ואולי מעבר לגבול. וזאת עוד לפני שדיברנו על הנתונים הבלתי ניתנים להכנעה בעניין היכולת שלו להתעלות במשחקים על התואר. או במלים אחרות, שהוא הלוזר הכי גדול בליגה של ג'ורדי ברתומיאו. וזה בדיוק הרגע הנכון לסתום לכולם את הפה.
העניין הוא שספק אם הצטיינות של הצמד היא זו שתכריע את הטורניר, או אפילו את חצי הגמר מול לוקומוטיב קובאן. אם ניקח את שני המפגשים ביניהן העונה ב VTB, נראה שדה קולו את תאודוסיץ' הגיעו והופיעו פעמיים. גם בניצחון החוץ בקרסנודאר (דה קולו 18 ו-4 אסיסטים, תאודוסיץ' 22 כולל 4-4 לשלוש נקודות, 5 אסיסטים ומדד פלוס מינוס 20) וגם בהפסד הבית במוסקבה (דה קולו 30 נקודות עם 12-16 מהשדה, תאודוסיץ' עם 27 ו-8 אסיסטים). גם קייל היינס, שחקן ההגנה של העונה והאיש שאמור ויכול לעשות את ההבדל בסוף השבוע הקרוב, היה יציב בניצחון ובהפסד של צסק"א העונה מול קובאן. יציב ורע. רע כשצסק"א ניצחה את קובאן נטולת אנתוני רנדולף בסיבוב הראשון ורע כשהקבוצה של איטודיס נוצחה בבית, בעיקר אודות לתצוגת 28 נקודות ו-28 נקודות מדד של אותו רנדולף.
בעידן איטודיס, להביל מתקופת מסינה, הוסט היינס מעמדה 4 לעמדה 5, כשהעונה אמור היה לחלוק את הנישה עם ג'ואל פרילנד. אבל פרילנד כבר לא כאן (לא שבאמת היה שם העונה), והיינס נשאר שם כמעט לבדו. עם כל הכבוד לפאבל קורובקוב. מול קובאן האתלטית, בעלת גבוהים שכולם משחקים עם הפנים לסל, יכולותיו המיסטיות של הגבוה הכי נמוך ביורוליג לנצח בכל קרב על מיקום בצבע הולכים לאיבוד. וכעת הוא יצטרך לתת את הטון ההגנתי בהגנת פנים לסל ובטיפול בחסימות. אה, ולתת איזשהו אלמנט התקפי מהקו הקדמי. וגם ניקיטה קורבנוב מעמדה מספר 3.
ואם לא פנר וצסק"א, הכי אני רוצה לראות את לוקומוטיב קובאן משלימה עונת סינדרלה חלומית והופכת רשמית את גאורגיוס ברצוקאס לאחד ממאמני העילית של אירופה. בדומה לז'לקו אוברדוביץ' הגדול, הצליח המאמן היווני לייצר קבוצה עם שליטה ושיטה הגנתית מובהקת, לצד חופש התקפי שסובל גם זריקות שאלוהים ישמור. כולל מאנתוני רנדולף, עליו דיברנו פיסקה אחת למעלה. אם כבר אלוהים, אז רק הוא יודע מה מחפש בליגה הזאת פורווארד בגובה 2.11, שאין פרמטר התקפי שבו הוא איננו מרשים. כולל שדרוג הדרגתי בין שלב הבתים לבין הטופ 16 ועד להצלבה מול ברצלונה.
גם ברמת הנקודות למשחק (11.3 14.2 17.4). גם ברמת האחוזים ל-3 נקודות (20% - 21.7% - 36.8%). כולל יכולת הולכת ומשתפרת לייצר מהלכים מכדרור, גם בהתקפה המסודרת וגם במשחק המעבר. העניין הוא שגם אם יצליח לסחוב אחריו את לוקו, ביחד עם מלקולם דילייני, לניצחון מפתיע על צסק"א בחצי הגמר, הוא אמור לפגוש בגמר את פנרבחצ'ה. אותה קבוצה שפירקה אותו ואותם פעמיים. אולי הקבוצה היחידה, בטח בשלב הזה של העונה, שמסוגלת להציב מולו מאצ'אפים אתלטיים (וסלי ואודו כבר אמרנו?) שמבטלים חלקים משמעותיים מהיתרונות שהוא מביא אל השולחן.
ורק את לבוראל קוצ'ה אני לא רוצה לראות חוגגת על הפודיום בסיומו של הפיינל פור הזה. כולם אוהבים סיפורי זכייה מפתיעים מחד, ועונת הקאמבק האדירה של יואניס בורוסיס שווה סרט הוליוודי (או לפחות סרט השבוע ברשת ABC) מאידך, אבל הכדורסל שמשוחק שם באופן אישי פשוט לא מעניין. מבלי להוריד כהוא זה מהשדרוג הבלתי צפוי והנפלא בכדורסל שמציג אדם האנגה או מצוות הגארדים האקספלוסיבי אדאמס את ג'יימס. השילוב בין רמת הכישרון לבין צורת המשחק עלול להפוך את לבוראל לאחת האלופות האפורות והבלתי סקסיות שידע היורוליג.
ולכן, כמי שמודע ליכולות הניבוי והניחוש הנוראיות של כותב שורות אלו, אפשר כבר לברך את ולימיר פרסוביץ' ותושבי חבל הבאסקים על זכייה ראשונה בתואר אירופאי שאיננו גביע ספורטה.