עוד להיט: מיאמי היא המכשול הכי גדול של קליבלנד במזרח

2.
11 מ-19 המשחקים הראשונים בפלייאוף הסתיימו ביותר מ-15 הפרש לטובת הפייבוריטית לניצחון בסדרה. רק שלושה ניצחונות היו עד כה לקבוצות החלק התחתון של הפלייאוף, כאשר רק אחד מהם – הניצחון של אינדיאנה בטורונטו, נותן תקווה אמיתית לסדרה תחרותית. התכוננו לסיבוב ראשון פרווה: במערב הפערים בין הרביעייה העליונה לתחתונה ידועים, המזרח היה אמור להיות תחרות צמודה על הזכות להפסיד לקליבלנד בהמשך, אבל התוצאות קיצוניות מהצפוי. בעיקר במזרח, שם מיאמי רומסת בינתיים את שארלוט וכל פציעה נוספת מקטינה את הסיכוי של בוסטון לתת פייט לאטלנטה.

חשוב לסייג: עד כה שוחקו בעיקר משחקי הבית של הפייבוריטיות, יש מספיק דוגמאות לסדרות שהתהפכו לגמרי ברגע שהתחלפה הביתיות. אבל פערי הרמות של השבוע הראשון מקשים על האפשרות לראות מהיכן תצוץ סדרה צמודה פרט לאפשרות, הלא בטוחה לכשעצמה, של טורונטו ואינדיאנה. קשה לבוא בתלונות אל ממפיס, דאלאס ובוסטון החבולות, יוסטון לפחות הצליחה למנוע מגולדן סטייט לאפשר לסטף קרי לנוח כל הסיבוב הראשון, אבל כן ניתן לצפות ליותר משתי קבוצות שהיו מרעננות בעונה הרגילה והגיעו בריאות לפלייאוף: פורטלנד ושארלוט. חוסר הניסיון שלהן, בעיקר ביחס ליריבות, בא לידי ביטוי במשחקים הראשונים. אולי בבית הן ייראו אחרת.

אחרי דרמת ענק: יוסטון צימקה ל-2:1 את הסדרה מול גולדן סטייט

בארה"ב תוהים: האם סטף קרי החרים את המשחק של גולדן סטייט?

דיווח: סקוט ברוקס סיכם לחמש עונות בוושינגטון, דוראנט יצטרף?

"פיל ג'קסון חושב שדיוויד בלאט הוא מוח כדורסל מבריק"

ברמת הקבוצות הבודדות, מיאמי היא הסיפור הגדול של השבוע הזה. ללא כריס בוש, שהיה השחקן הטוב בקבוצה כל עוד הוא שיחק, ההיט המציאו את עצמם מחדש כקבוצת סמול בול עם ג'ו ג'ונסון ולואל דנג בעמדות הפורוורד. זו הפעם השנייה בה אריק ספולסטרה מגלה משהו חדש על הקבוצה שלו כשהוא עובר להרכב נמוך בעקבות היעדרות של בוש. בפעם הקודמת זה קרה במהלך הפלייאוף של 2012. אז זה היה לברון ג'יימס שהוזז לעמדת הפאוור פורוורד, אבל העונה ההרכב הנמוך של מיאמי נראה כמו המכשול הגדול ביותר שהמזרח מעמיד בפני לברון.

ההתקפה של מיאמי הייתה פסיכית לגמרי מול ההגנה הלא רעה בכלל של שארלוט, היא קלעה 132.3 נקודות ל-100 פוזשנים בשני המשחקים הראשונים. ספולסטרה משחק באופן קבוע עם ארבעה שחקני חוץ, כאשר חמישה מששת שחקני החוץ שהוא משתמש בהם ברוטציה הם שחקני כנף בגודל די דומה. חבורת שחקני החוץ הזו פיתחה תיאום מרשים, כל אחד מביא משהו קצת אחר וכל אחד לוקח על עצמו כמה דקות מהמשחק כשהוא מרגיש חם. שחקן הציר הוא חסן וויטסייד, שלכבוד הפלייאוף חזר לחמישייה, והוא קולע כל מה שמוסרים לכיוונו בצבע. היעילות ההתקפית לא תוכל להישמר בסטנדרטים של שני המשחקים האלה, אבל אם מיאמי תמשיך להיראות כמו שלם הגדול מסך חלקיו כדאי יהיה לקחת אותה ברצינות, כי החלקים לא רעים בכלל בעצמם.

האפשרות להשתמש בקווין לאב כסנטר היא משהו שדיוויד בלאט ניסה מספר פעמים בחצי הראשון של העונה, אך לא באופן שיטתי. חמישייה כזו הופכת את קליבלנד לקבוצת התקפה קטלנית ויוצרת קשיים לסנטר של היריבה שנאלץ לשמור על שחקן חוץ, אבל ההגנה שלה הייתה בעייתית מאוד. טורונטו, למשל, פירקה את ההגנה של הקאבס בפיק נ' רול פשוט. גם טיירון לו לא ניסה את האופציה הזאת יותר מדי במהלך העונה - הרכבים עם קווין לאב כסנטר שיחקו פחות מ-150 דקות במהלך העונה, אחוז מזערי מכמות הדקות הכוללת.

אבל מול דטרויט, זה ההרכב שהביא את השינוי. במשחק הראשון המהפך ברבע האחרון הגיע עם הרכב כזה, במשחק השני לו כבר השתמש כמעט במחצית מהדקות או בלאב או בצ'אנינג פריי כסנטרים. ההבדל בין העונה הרגילה לפלייאוף הוא לברון ג'יימס. בפוסט סיזן, בעיקר בדקות בהן הוא עובר להילוך הנוסף שיש לו ומעביר את כל הקבוצה להילוך הזה, העבודה ההגנתית שלו בעמדת הפאוור פורוורד מחפה על החסרונות של הסנטר. הוא כל הזמן נע, כל הזמן עוזר בצבע ומשנה זריקות כמו שחקן פנים הגנתי לכל דבר. ההרכבים הנמוכים האלה, עם לברון, לאב/פריי והמחליפים, חיסלו את דטרויט בדקות בודדות בשני המשחקים עם הגנה איכותית במיוחד. יהיה מעניין לבדוק איך יגיבו לכך קבוצות טובות יותר שיתכוננו במיוחד להרכב הזה.

הפלייאוף הוא הזדמנות עבור שחקנים להוכיח מה הם מסוגלים לעשות ברמות הגבוהות ביותר, מול רמת אינטנסיביות והכנה שונה מאשר בעונה הרגילה. לא מעט שחקנים משניים עושים לעצמם שם בפלייאוף, וכבר בשבוע הראשון ניתן להצביע על רשימה ארוכה של שחקנים שהספיקו לחזק את המעמד שלהם. ניתן לבצע חלוקה גסה לשני סוגים של שחקנים. הראשון הוא שחקנים שכבר עשו דבר או שניים בפלייאוף ומתעוררים ברגע שמתחיל הדבר האמיתי. לואל דנג הוא דוגמא מצוינת לכך. הוא כיכב במשחק הראשון של מיאמי לאחר שדי נשכח בשנים האחרונות. גם פאטי מילס עושה לעצמו שם של שחקן שנהנה במיוחד מהפלייאוף, בשני המשחקים הראשונים מול ממפיס הוא קלע 3.5 שלשות למשחק ב-53.8 אחוזים. אל ג'פרסון פתאום חזר לחיים עם משחק הפוסט המפורסם שלו ואפילו ריימונד פלטון נזכר בעונה המוצלחת ההיא בניו יורק כשגנב במו ידיו ניצחון מאוקלהומה סיטי.

הסוג השני הוא המעניין יותר, אלה השחקנים שמבצעים קפיצת מדרגה משמעותית דווקא על הבמה המרכזית, אצל חלקם בכלל לא היו ברור שהם מסוגלים לשחק כל כך טוב. הרשימה הזו ארוכה ואציין רק חלק מהשמות בה: יונאס ולנצ'יונאס סוף סוף נראה כמו המפלצת בצבע שמחכים שיהפוך להיות, הוא מחסל את אינדיאנה בריבאונד; קורי ג'וזף הפך לשחקן המשמעותי ביותר בצוות המסייע של הראפטורס שבינתיים עושה את ההבדל בסדרה; לאינדיאנה אין מספיק מה להציע ליד פול ג'ורג', מה שרק מבליט את האיכות של הרוקי מיילס טרנר; קנטביוס קולדוול פופ הוא השומר הטוב ביותר של דטרויט ובשני המשחקים מול קליבלנד הבהיר שהוא גם אחד הכלים ההתקפיים החשובים ביותר שלה; מו ספייטס הפך פתאום, בהיעדר סטף קרי, לאחד הסקוררים המרכזיים של גולדן סטייט; קנת' בייזמור דואג להבהיר שאי אפשר להתייחס אליו בתור החוליה החלשה בחמישייה של אטלנטה. כאמור, ניתן להמשיך עם הרשימה וככל שהפלייאוף יתקדם יהיו עוד סיפורים כאלה.

זה לא קשור לפלייאוף, אבל זה בהחלט אחד הדברים המעניינים ביותר שקרו ב-NBA בשבוע האחרון. אחת הקבוצות המבטיחות בליגה מינתה את מומחה ההגנה שהצעיד את שיקגו להצלחות בשנים האחרונות. תיבודו הפך עם השנים למאמן מעורר מחלוקת בגלל הרוטציות הקצרות וחוסר היכולת לבנות שיטה התקפית ראויה, אבל ההתרסקות של שיקגו השנה היוותה תזכורת לחשיבות שהייתה לו בשנים הטובות של הבולס.

יהיה מסקרן מאוד לראות איזו הגנה תיבודו יבנה עם חמישייה שכוללת את ריקי רוביו, אנדרו וויגינס, גורגי ג'נג וקארל אנתוני טאונס. הפוטנציאל ההגנתי עצום. זאק לאבין משלים חמישייה שיש לה גם איכויות התקפיות מעניינות אבל לא שגרתיות, כאן תיבודו יוכל להיעזר במאמן התקפה דומיננטי שיעזור לו לבנות את הקבוצה סביב יכולת האול-אראונד של טאונס, יכולת החדירה של וויגינס וראיית המשחק של רוביו. מינסוטה נמצאת בשלב בו הפאזל קרוב להיות מושלם (יחד עם בחירה גבוהה בדראפט הקרוב) והיא צריכה להתחיל לנצח ולצבור נסיון בפלייאוף. תיבודו בהחלט מתאים למשימה הזאת.