כולם צודקים בקרב המינים: השוויון בין גברים לנשים בטניס חייב להישמר

כמה הערות על הסערה הקבועה והמוכרת מהטניס העולמי, קרב המינים.

1) העובדה שהנושא עולה שוב ושוב על סדר היום בעולם הטניס ממחישה עד כמה הוא טעון ומורכב, ועד כמה הוא מטריד את הטניסאים והטניסאיות. אפשר רק להניח עד כמה הגברים משתגעים לגלות שהקרבות המתישים שלהם זוכים לתגמול זהה לזה של הנשים, אם שוב ושוב הם מעלים את הנושא על אף שזה כבר טאבו, על אף שהם יודעים שכבר אין טעם לדון ולדוש בסוגיה, על אף שהם יודעים שבעצם העלאת הנושא הטניסאי יואשם אוטומטית בשוביניזם פרימיטיבי מתנשא ומיושן. גם אנדי מארי הודה השבוע ש"בחדרי ההלבשה מדברים על זה לא מעט", וממחיש איך חבורה של גברים עילאיים מרגישים שלא מעריכים אותם מספיק. לא מספיק להם לגרוף סכומי עתק, מבחינתם עצם העובדה שהם מרוויחים כמו נשים היא עלבון.

מנכ"ל אינדיאן וולס: "טניסאיות צריכות לכרוע ברך ולהודות לאלוהים על נדאל ופדרר"

דג'וקוביץ': "גברים צריכים לקבל פרסי זכייה גבוהים יותר מטניסאיות"

בעקבות הסערה: מנכ"ל אינדיאן וולס התפטר מתפקידו

נברטילובה: "קשה לדמיין טניסאיות שירצו לשחק באינדיאן וולס בעתיד"

סרינה עונה לדג'וקוביץ': "שיסביר לבת שלו למה היא מרוויחה פחות מהבן שלו"

2) במקביל, לפני ששופטים את הדברים, בלטה התגובה ההיסטרית לאמירה שלא מתיישרת עם כללי התקינות הפוליטית. דג'וקוביץ' דיבר בצורה די מנומסת, התנסח בצורה די זהירה, הביע הערכה לטניסאיות, אך הוסיף שהמשאבים צריכים להתחלק בצורה אחרת, הוגנת יותר. זה לא מנכ"ל אינדיאן וולס, שדיבר כמו שיכור ואמר ש"טניסאיות צריכות לכרוע ברך ולהודות לאלוהים על נדאל ופדרר". דג'וקוביץ' העלה טענות לגיטימיות כחלק מדיון ארוך. אבל כמובן שהוא נדרש להתנצל ולחזור בו, הרי חס וחלילה אם מישהו ייפגע מדבריו, כמה כסף זה יעלה לו אם תיפגע לו התדמית, הרי הספונסרים ילחצו, מי צריך סערות ציבוריות. וכך בימינו, תחת משטר הפחד המשתק של התקינות הפוליטית, ספורטאים ממשיכים לסתום את הפה ולהישמר מלהגיד את מה שלא מובן מאליו. זה מצער, כי יש נושאים שנויים במחלוקת שבו יוכלו להשפיע, אבל יותר מהכל, זה משעמם.

3) בכל אופן, כמו כל ויכוח נצחי, גם כאן שני הצדדים צודקים. מצד אחד, נשים באמת משחקות פחות, ומעניינות פחות. מיד תעלה הטענה שסרינה וויליאמס פופולרית לא פחות מכל טניסאי, וזה נכון, אבל סרינה יש רק אחת. גם שראפובה כוכבת, עכשיו גם היא תיעלם. סבב הנשים מחפש נואשות כוכבת יורשת, וזה קשה. לפני שנתיים חגגו את ההצלחה של ג'ני בושאר, שהייתה בעיקר פוטוגנית. ווזניאקי נותרת בכותרות בעיקר בגלל צילומים בספורט אילוסטרייטד. גם חובבי טניס ותיקים, שעוקבים באדיקות אחרי סבב הנשים כבר עשורים ארוכים, שנהנו מגראף ונברטילובה ואברט וסלש, יודעים שאי אפשר להשוות משחק בין האלפ למוגורוסה (מקומות 4 ו-5 בעולם) לבין פרר נגד ברדיך או גופין נגד ואוורינקה. בגרנד סלאם זה בולט במיוחד, עם ההבדלים התהומיים בין הטוב מחמש מערכות לטוב משלוש, אבל גם בטורנירים אחרים יש פערי עניין. מישהו יכול להשוות בין היוקרה של גביע דייויס לגביע הפדרציה?

4) זה לא רק העניין של הפערים הפיזיים. זה שהן מכות חלש יותר זה לא העניין. גם באתלטיקה הפערים הפיזיים הם אדירים, ועדיין גמר הקפיצה לגובה מעניין באותה מידה אצל נשים וגברים. בשחייה יש משחים שבהם שיא העולם לנשים לא מספיק לקריטריון אולימפי אצל גברים, ועדיין הן מרתקות, כוכבות בדיוק כמו הגברים. חובבי ספורט אמיתיים לא יכולים להיות שוביניסטים. בענפי יחידים אולימפיים ההנאה היא זהה לחלוטין בין גברים לנשים. מונדיאל הנשים בכדורגל הוא מהנה ואיכותי. כדורעף נשים הוא לפעמים אפילו מהנה יותר מכדורעף גברים, העוצמתי מדי. פשוט בטניס יש תחושה שסבב הגברים הוא תובעני בהרבה, גדוש בהרבה יותר כישרונות, שכל משחק מול מדורג 50/60/70 בעולם עלול להיות מוקש. ברולאן גארוס אפשר לראות טניסאים נלחמים שעות על גבי שעות על כל משחק, כשחלק מהנשים בקושי מזיעות. בשיחות פרטיות, שלא לציטוט (חס ושלום), יאמרו לכם טניסאים ישראלים בכירים שמקום 30 בעולם של דודי סלע הוא מכובד הרבה יותר מהמקום ה-11 של שחר פאר. אפשר להבין למה חלקם מתרעמים.

5) בסופו של דבר, על הפרק מונחים עניינים רציניים כמו כבוד, סקסיזם ולא מעט כסף. כשכדורגלניות נבחרת ארה"ב זכו במונדיאל וקיבלו מפיפ"א פרס של 2 מיליון יורו, שהוא חמישית ממה שקיבלו הגברים של ארה"ב שהודחו בשמינית גמר המונדיאל, זה נשמע הגיוני לאור העניין שמעוררים שני הטורנירים. מצד שני, כשנשיא פיפ"א לשעבר ספ בלאטר מציע ש"צריך לתת לנשים לשחק במדים נשיים יותר, כמו שיש להן בכדורעף, הם יוכלו לדוגמה ללבוש מכנסונים קצרים יותר, סלחו לי שאני אומר את זה, נשים הן יפות", אפשר להבין שהבעיה עמוקה הרבה יותר.

6) כי למרבה האירוניה, הדברים של דג'וקוביץ' הם הגיוניים בעולם מתקדם, לא בעולם הפרימיטיבי שבו רובנו חיים. במקום שבו יש שוויון אמיתי בין נשים לגברים, ראוי שיבחנו מי מעורר יותר עניין, מי מושך יותר קהל, מי מכניס יותר כסף - ואז יחלקו אותו באופן יחסי. אבל בשאר המקומות, כמו בכדור הארץ למשל, אין ברירה אלא לעשות צעדים לאפליה מתקנת ולשוויון כפוי, ולו רק כדי להביע שאיפה לשוויוניות, כדי להעביר מסר שוויוני, כדי לשמש דוגמה. הרי אם בעולם המערבי המתקדם נשים עדיין מופלות בשוק העבודה, מרוויחות פחות, מקודמות פחות, הרי שברוב המקומות בעולם המצב חמור בהרבה, ונשים עדיין נחשבות לנחותות, ניתנות כנדוניה על ידי אביהן, ושוות ערך לשלוש עזים וגמל. ומאחר שטניס הוא ענף הספורט הכי אטרקטיבי בעולם לנשים, היחיד שמייצר כוכבות ספורט בינלאומיות אמיתיות, זה יהיה עוול אמיתי להותיר אותן מאחור, גם אם נדרשים לכך צעדים מלאכותיים. המאבק לזכויות נשים הוא גדול יותר, חשוב יותר, מהאגו הפגוע של קיריוס, גולביס וכל החבר'ה מחדר ההלבשה.